אני חייב בגילוי נאות. יש לי יחס מיוחד למשפחת הבמאי של הסרט. הייתי מורה של אמו, מֶרִי. הכנתי אותה לבחינות הבגרות בתנ"ך, ספרות עברית, לשון עברית והיסטוריה. נכון שזה היה לפני יותר מארבעים שנה, אך קשה לשכוח את דמותה של מֶרִי הנערה-תלמידה. זו חוויה לכל מורה לזכות בתלמידה כמו מֶרִי. במרוצת הזמן עקבתי אחר התקדמותה בעבודתה בסמינר למורים בבית ברל, בתפקידה הנוכחי כמנהלת בית הספר הדמוקרטי ביפו ובפעילויותיה הציבוריות. אשה ואם המקדישה רבות להקמת גשר של דו-קיום בין יהודים לערבים.

הצטערתי שעג’מי לא זכה. הצטערתי עוד יותר כשקראתי באתרי האינטרנט מאמרים של כותבים המגלים שמחה רבה על כך שהסרט לא זכה, ומשחררים אנחת רווחה של השתחררות מ"עולו של הפרס".

מספר ימים לפני אירוע האוסקר בהוליווד, בשכונה שבה מתרחש הסרט, התחולל סרט אמיתי מחיי השכונה. חלק מכוכבי הסרט הם בני משפחתו של הבמאי, ילדיה של האם מֶרִי. אלא שהפעם הם השתתפו בסרט בעל-כורחם. את מלאכת התסריטאות והבימוי נטלו שוטרי משטרת יפו ומפקדיה.

מול ביתו של בנה, מהנדס התעשיה והניהול ג’ריס קובטי, אחיו של הבמאי הידוע כאדם שקט, אזקה המשטרה באזיקים שני ילדים ודרשה מהם לעמוד עם פניהם לקיר. הילדים נשאלו שאלות על ידי השוטרים. כל תשובה שלא לא נראתה לשוטרים זיכתה את הילדים בסטירות לחי,   בעודם אזוקים ופניהם לקיר.

אני חוזר ומדגיש: למשטרה מותר שלא להאמין לגרסת הילדים שנתפסו עת כרו קבר לכלבם האהוב. מותר למשטרה לחשוד בילדים שכרו בור למטרות פליליות כמו הסתרת סמים. אסור לשוטרים,  ולשוטרת שהיתה במקום, להכות את הילדים ולאזוק אותם.

ילדים יש לחקור רק כאשר החוקר הוא חוקר נוער. לא משפילים אותם בפרהסיה בסטירות לחי.

אני מבין ללבו של הבמאי שאף אחיו נאזק באזיקים. כל אשמתו היתה בגילוי אזרחות נאותה, כאשר הוא ביקש להבהיר לשוטרים שאין מדובר בילדים עבריינים. כאשר ניגש האח השני, האמן טוני קובטי, לברר מדוע אחיו נאזק באזיקים זכה אף הוא למנות גדושות של ריסוס בגז פלפל מידי השוטרים שמיהרו לאזוק אותו. כשג’ריס התמוטט הוא קיבל מנה נוספת של גז פלפל, בתוספת אלימות מילולית בעלת גוון גזעני ומיני, וזאת כולל אלימות פיזית שכללה בעיטות.

בקשתו של המהנדס להגיע לשירותים הותנתה בחיפוש בעירום מלא, ואמנם הוא נלקח לשירותים והופשט מבגדיו, ורק אז ניתן לו להיכנס לתא השירותים.

הצטערתי שעג’מי לא זכה בפרס. הצטערתי למשמע ההכרזה של הבמאי: "אני לא מייצג מדינה שאינה מייצגת אותי". אני רק יכול להבין את סערת הנפש שבה הוא היה נתון. אני מבין את תחושת הניכור של תושב עג’מי, שהמדינה התנכלה לשכונתו במשך ששים שנה, וקינחה בקינוחי אלימות מזוויעה את שני אחיו, אזרחים שקטים ושומרי חוק, שללא עוול ה"משטרה פירקה להם את הצורה".

אני מצטער על כך שהתקשורת האירה את הנושא עם כמויות לא מבוטלות של שמחה לאיד. באמת הצטערתי על שהסרט לא זכה בפרס.  

מכל כותבי המאמרים ששיחררו אנחת רווחה על כך שהסרט לא זכה  אני מבקש שיעשו חשבון נפש: כיצד הגענו למצב הזה, שבשכונתו של האמן הורסים בתים ומגרשים דיירים שחיו בבתים למעלה מששים שנה. הם שילמו ארנונה, גידלו ילדים ונכדים, אבל מול יצרים נדל"ניים המבקשים לגרוף שלמונים הם עומדים חסרי אונים.
 
מכל כותבי המאמרים, שיכורי השמחה לאידו של הבמאי, ומכולנו, אני מבקש לעשות חשבון נפש: כיצד נתנו יד לכך, שתוכניות הבניה בלבה של שכונת מגוריו של קובטי, מאשרות נישול אוכלוסיה שגרה בה למעלה מששים שנה ובניית דירות רק למי שאינם ערבים. מי שאישר את תוכנית המתאר השולחת מכתבי פינוי לתושבים ערבים שחיים בשכונה יותר מששים שנה החליט להצית להבה של שנאה וניכור. מי שאישר תוכנית מתאר – שעל חורבות בית הרוס יוקם בנין רק לא לערבים –  החליט בשביל במאי הסרט, בן השכונה, שהמדינה אינה מייצגת אותו והוא לא יכול לייצגה. מבחינתי, הבמאי קיבל את הפרס של אמן הנאמן לערכיו. מבחינתי, האם מֶרִי, בעלה וילדיה, קיבלו את הפרס של משפחה למופת ולחיים של נתינה לסביבה ולחברה שבה הם חיים.

Share on Facebook