כל חייו הציבוריים של המהפכן הקובני-ארגנטינאי ד"ר ארנסטו גווארה דה לה סרנה, אשר כונה "צ’ה" (1928-1967), לא ארכו יותר משלוש עשרה שנה. משנת 1954 ועד להירצחו בבוליביה בשנת 1967 היה צ’ה גווארה: רופא שטיפל במחלות מידבקות, מומחה לרפורמה אגררית ולמדיניות חקלאית, גולה, מובטל, רופא וחוקר, צלם רחוב בעיר מקסיקו, עיתונאי, רופא של כוחות הגרילה בקובה, לוחם גרילה מן השורה, מפקד חיל החינוך, מספר שתיים במהפכה הקובנית, שר התעשייה, נגיד הבנק, שגריר נודד של המהפכה הקובנית, אידיאולוג מרקסיסטי בעל שם עולמי, לוחם גרילה – הפעם בקונגו ובבוליביה.
באחרונה פרסמה הוצאת רסלינג את "צ’ה גווארה בזכירונותיו של פידל קסטרו" – ספר זיכרונות ותעודות המשרטט את דיוקנו של אחד המהפכנים הגדולים של המחצית השנייה של המאה ה-20. ומי מתאים יותר מפידל קסטרו לכתיבה על צ’ה גווארה, האדם והמהפכן? חברותם ההיסטורית שינתה את פניה של אמריקה הלטינית והשפיעה השפעה גדולה וממושכת על העולם כולו. לפיכך מבחר זה של כתבים, ראיונות ונאומים מפיהם של פידל קסטרו ומהפכנים נוספים, הוא הדבר הקרוב ביותר לביוגרפיה פוליטית קלאסית ואותנטית שראתה אור עד כה ושעשויה לראות אור בעתיד.
כאשר רואיין פידל קסטרו בשנת 1987 לכבוד יום השנה העשרים לנפילתו של צ’ה בבוליביה, הוא אמר ש"עדיין נותרו פרקים רבים של הסיפור הזה שלא נכתבו. מה שחסר הוא מי שיכתוב, שהרי לאלה המסוגלים לכתוב אותם אין זמן לעשות זאת". לדברי קסטרו "מזה עשרות שנים אני מתקשה להשלים עם העובדה שצ’ה איננו עוד. אני חולם עליו לעתים קרובות. אני חולם ואני מנהל שיחות עמו. שיחות ארוכות, שיחות מפורטות. אני מוסר לו דין וחשבון והוא נותן לי את דעתו. עבורי הוא חי".
"צ’ה גווארה בזיכרונותיו של פידל קסטרו" תורגם על ידי מתן קמינר מהמהדורה החדשה שפורסמה במספר מדינות בשנת 2006 על ידי "אוסאנסור", הוצאה לאור אוסטרלית הפועלת ברוב מדינות אמריקה הלטינית. הספר זכה להצלחה רבה, לפחות בקרב דוברי ספרדית. ייתכן שהשילוב המנצח בין צ’ה גווארה לפידל קסטרו, הבא לידי ביטוי בשם הספר, גרם להצלחתו. אך כפי שהספר פידל – אוטוביוגרפיה, שפורסם ב-2007 בעברית (1), אינו ממש אוטוביוגרפיה של המהפכן הקובני אלא יותר ריאיון ארוך שקיים במשך מספר חודשים העיתונאי הספרדי איגנסיו רמונט, כך גם צ’ה גווארה בזיכרונותיו של פידל קסטרו.
כאמור, אנו עוסקים בזיכרונות. ביוגרפיה מלאה ומקיפה על המהפכן הארגנטיני-קובני ד"ר ארנסטו גווארה דה לה סרנה, אשר כונה "צ’ה", עדיין לא פורסמה. אמנם ראו אור ביוגרפיות רבות על גווארה, (2) והודות לפעולתו הברוכה של מכון המחקר הנושא את שמו (שהוקם בהוואנה בשנים האחרונות), רוכזו חומרים שונים הנוגעים לו ופורסמו כתביו על ידי ההוצאות האחיות :"אושאן" (בספרדית). אולם טרם פורסמה ביוגרפיה מקיפה הכוללת את המסמכים והתעודות שבארכיוני קובה הרשמיים. יתרה מזאת, לחוקר אין כל גישה לחומרים שנאספו בארכיון המפלגה הקומוניסטית הקובנית, אשר גווארה נמנה עם מייסדיה.
לעת עתה, עד פרסום ה"ביוגרפיה", ניתנת לקורא המקומי האפשרות להרחיב את הידע על מהפכן זה ועל תקופתו באמצעות שורה של ספרים שפורסמו בארץ. ראשית כול, יש להכיר את הרקע לצמיחתם של צ’ה, פידל ומהפכנים אחרים – אמריקה הלטינית במאה ה-20. לשם כך אפשר להצטייד בספרו המקיף של אילן רחום תת-יבשת בטלטלה: אמריקה הלטינית 1900-2000. רחום, אשר לימד במשך שנים רבות היסטוריה של אמריקה הלטינית ושל אירופה בראשית העת החדשה באוניברסיטת בר-אילן (3), עוסק בשלושה מפרקי הספר ("בציפורניו של הנשר האמריקאי", "הפופוליזם ושלל מחוותיו" ו"המהפכה הקובנית") בצ’ה וברקע ההיסטורי לצמיחתו ופועלו.
שנית, רצוי להתוודע ליחסה של ארצות הברית ל"חצר האחורית" שלה – אמריקה הלטינית. באמצעות "ההיסטוריה עממית של ארצות הברית" (4) של העיתונאי והפובליציסט האמריקאי המנוח הווארד זין (אף הוא הוא בתרגומו של מתן קמינר), ניתן לעקוב אחר לידתה ועלייתה של המעצמה הקפיטליסטית בעולם. הספר אינו עוסק רק בקשר בין ארצות הברית לאמריקה הלטינית, אלא גם בניסיונות הכושלים של הענק הצפוני לשים קץ למהפכה הקובנית ואף לרצוח במספר הזדמנויות את מנהיגה פידל קסטרו.
על ניסיונותיהם של הממשלים האמריקאיים השונים להפיל את המהפכה הקובנית הצעירה (ועוד כמה ממשלות, כגון סלבדור איינדה בצ’ילה או חקובו ארבנז בגואטמאלה) ועל פעולותיה של סוכנות הביון המרכזית (ה-CIA) לרצוח את קסטרו (5) נכתבו פרקים נרחבים בספרו של טים ויינר "מורשת של אפר" – היסטוריה של סוכנות הביון האמריקאית (6). בפרק הארוך, המוקדש ליחסו של הממשל למהפכה הקובנית ("הוא שיקר כלפי מעלה, והוא שיקר כלפי מטה"), מוצגים לבטיהם, פעילויותיהם ועוינותם הגלויה של ראשי הממשל כלפי המשטר המהפכני החדש. הפרק פותח במילותיו של ג’ים נואל (מפקד התחנה של סוכנות הביון האמריקאית בהוואנה, בירת קובה), הכותב בדו"ח ארוך שאותו הוא משגר לראשי הסוכנות בוושינגטון עם תפיסת השלטון ב-1 בינואר 1959 בידי פידל, אחיו ראול קסטרו, צ’ה גווארה ויתר ה"בארבודוס" (7) את הדברים הבאים: "משקיפים רציניים רבים סבורים שהמשטר שלו [של קסטרו] יקרוס תוך כמה חודשים" (8). בעמודים הראשונים של החלק השלישי שבספר – "מטרות אבודות" – מובא דיווח מפורט על ניסיונותיה של סוכנות הביון בימי קנדי וג’ונסון (1961-1968) לרצוח את קסטרו, ובה בעת להפיל עוד מספר ממשלות מתקדמות באמריקה הלטינית אשר לא שירתו את האינטרסים של ארצות הברית.
ומהי השפעת דעותיו של גווארה באמריקה הלטינית? על כך כתבתי בספרי "עבודה, הון ושלטון", העוסק בתנועת הפועלים בארגנטינה בשנות ה-60 וה-70 (9). אמנם הספר אינו דן ישירות בצ’ה, אבל ניתן להבחין בעקבותיו לכל אורכו. מובן שדעותיו של מהפכן זה ופועלו ניכרים גם היום ברחבי אמריקה הלטינית. כל מי שמבקר ביבשת הרחוקה יבחין בתמונתו מתנוססת על כרזות, על כרוזים ועל חולצות. העיתונאית הקנדית נעמי קליין פרסמה את "דוקטרינת ההלם" (10), ספר שבו היא מבקשת להתמודד עם שאלת הקפיטליזם בימינו – "קפיטליזם של אסון", על פי הגדרתה. בספרה הארוך קליין עוסקת רבות בקפיטליזם באמריקה הלטינית, במאבק הקיים בה נגד הגלובליזציה וכן במהפכה ובמהפכנים הרבים שבה.
עד כאן סקירה קצרה, וייתכן שלא ממצה דיה (11), של ספרים שפורסמו בשנים האחרונות שעיקרם אמריקה הלטינית וצ’ה גווארה. מספרם אינו רב, אך הם עשויים למלא בהחלט את התצריף הנקרא "צ’ה גווארה ותקופתו", המבטא למעשה אף את תקופתנו אנו. אם כן, בד בבד עם המשבר הקפיטליסטי העולמי של השנים האחרונות, עם משבר הכיבוש והשליטה על העם הפלסטיני, כמו גם עם המשבר הכלכלי והחברתי בישראל (שהנו תולדה של מדיניות ניאו-ליברלית שהחלה עוד באמצע שנות ה-80), יגדל מספר הקוראים – בייחוד צעירות וצעירים – של ספרים הקוראים תיגר על הסדר החברתי הקיים. לעת עתה אמריקה הלטינית היא שדה פורה לחיפושים אלה.
הערות:
(1) פידל קסטרו ואיגנסיו רמונט, פידל, אוטוביוגרפיה, הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, תל אביב, 2007.
(2) ראו בעברית: אפרים דוידי, צ’ה גווארה, סיפורו של מהפכן, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2004. וגם: ארנסטו צ’ה גווארה, דרום אמריקה באופנוע – המסע הגדול הראשון שלי, הוצאת חרגול, תל-אביב, 2002.
(3) אילן רחום, תת-יבשת בטלטלה: אמריקה הלטינית 2000-1900, הוצאת כרמל, ירושלים, 2003.
(4) הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית. מ-1492 ועד ימינו, הוצאת בבל, תל אביב, 2007.
(5) " […] וכאלה היו עשרות, על פי מקורות אמריקאיים, או מאות, על פי מקורות קובנים. מרצח, פשוטו כמשמעו, באמצעות שליחי המאפיה ועד להרעלת גביע הגלידה שקסטרו אמור היה ליטול מנה ממנו".
(6) טים ויינר, מורשת של אפר. היסטוריה של סוכנות הביון האמריקאית CIA, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2009.
(7) "בארבודוס" (barbudos, בספרדית: בעלי הזקן) – כינויים של המהפכנים הצעירים ברחבי אמריקה הלטינית בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה שעברה.
(8) טים ויינר, מורשת של אפר, עמ’ 149.
(9) אפרים דוידי, עבודה, הון ושלטון. עשור בתולדות תנועת הפועלים בארגנטינה (1976-1966), הוצאת רסלינג, תל אביב, 2008.
(10) נעמי קליין, דוקטרינת ההלם. עליית הקפיטליזם של האסון, הוצאת אנדלוס, תל אביב, 2009.
(11) ספרות יפה רבה מאמריקה הלטינית תורגמה לעברית בשני עשורים האחרונים. רבים מספרים אלה עוסקים בחברה, במהפכה ובמהפכנים. דומה שלא ניתן להבין את המציאות באמריקה הלטינית ואת אלה הרוצים לחולל בה שינוי מהיסוד ללא קריאה של הספרות שנוצרה שם בדור האחרון.
שמאל והומניזם הןלכים חדיו כבר עשרות שנים. וכדי להכפיש את ישראל גם לא צריך להוציא הרבה מאד מילים על ההומניסטים המקיפים אותנו ואשר איתם אנו צריכים לעשות עסקי שלום.
אני מציע לצרף את ציטוטיו של צה גווארה לבית הספר להומניזם של הגדה השמאלית ואני מצטט:
"מטורף מזעם אכתים את רובי בבצע אדום בעודי טובח כל אויב שנופל בידי! נחירי מתרחבים בעודם מתענגים על הניחוחות החריפים של אבק השריפה והדם. במותם של אויבי אכין את ישותי לקרב המקודש, ואצטרף לפרולטריון בנהמה אכזרית!". לאחר הפיכת משטר בטיסטה בשנת 1959, פיקד צ’ה על כיתות היורים וכונן מחנות עבודה בכפיה ברחבי המדינה על פי המודל של הגולגים של רוסיה הסובייטית. הוא שימש כשופט, חבר מושבעים ומוציא להורג, דבר ממנו שאב גאווה רבה במיוחד. כפי שכתב בחיבורו: "כדי לשלוח גברים לכיתת היורים אין צורך בצידוק משפטי… אלו הם ההליכים של הבורגנים. זוהי מהפיכה! ומהפיכה חייבת להפוך למכונת הרג קרה המוזנת על טהרת השנאה. מחובתנו לחנך במורשת החומה!"
באמצעות אותם מחנות עבודה בכפיה שזה עתה הוקמו, ציווה צ’ה את מותם של מאות ואלפי קובנים חסרי ישע, כולל נשים וילדים בני 14 בלבד. הוא הוציא להורג באופן אישי יותר מ-180 בני אדם, אם כי יש הטוענים שמדובר בהרבה יותר. במחנות שלו הייתה מחלקה מיוחדת שנועדה לטפל ב"בעיית ההומוסקסואליות".
אכן דמות מופת
נאה דורש נאה מקיים-
שתיקה?!
זה מה שיש לכם להציע כנגד דברי האשמה קשים ומתועדים שכאלו? זה קצת מבלבל לראות אנשים שבדרך כלל מתנהגים כבעלי דיעה מאוד ברורה ובהירה, חסרי תשובה למול דברים שמעמידים אותם באור שונה. איך אתם יכולים להעריץ אדם שאפשר לצטט בשמו דברים מהסוג הנ"ל? או שמא יש כאן טעות?
לא זו בלבד, אולי באמת יש טעות בדרך שאתם הולכים בה אם המציאות מראה שמרבית הפוליטיקאים שניסו ליישם אותה נקטו בדרך אכזרית (ראה ציטוט בתגובה הקודמת). ואני מדגיש, פוליטיקאים, שהיה מוטל עליהם ליישם את השיטה בשטח. לא אנשי רוח שכוחם בפיהם בלבד.
ל"מבין עניין":
האינפורמציה שאתה מחלק אתנו הנה מרעישה ובעלת חשיבות ביותר,אודות לאהדה הגדולה שיש לצ’ה בקרב הנוער,לכן יש לה גם היבט חינוכי.
רק תמסור לנו בבקשה את המקור / תיעוד או אסמכתאות המבססות אותה. (מקווה שלא מה הCIA )
אגב,קראתי משהו דומה על אהוד ברק,אבל המקור היה של לשכת נאסרללה.
צ’ה גווארה לא היה ליברל, לא פעיל אמנסטי ולא חסיד ההתנגדות הבלתי אלימה של מהטמה גאנדהי.
הוא היה מהפכן, ולא התנצל על הצורך בדיקטטורה מהפכנית כאחד השלבים בדרך לסוציאליזם.
העובדה שבנושאים מסוימים אנחנו מפגינים כתף אל כתף עם ליברלים אין פירושה שאין מחלוקת בינינו לבינם.
מבחינתי רוב הדברים שכתבת הם לזכותו של צ’ה ולא ולחובתו, ואני מקווה שמנהיגים מתקדמים כמו הוגו צ’אבס קוראים אותם וידעו ליישמם ביום פקודה.
לגבי ההומוסקסואליות, להערכתי נוצר אז זיהוי מצער בין הומוסקסואליות בכלל, לבין חגיגת הניצול המיני שבעלי ההון האמריקאים בנו במושבתם קובה לפני המהפכה.
קסטרו כבר הבהיר לפני כעשר שנים שהומוסקסואליות אינה דבר פסול ושאין להפלות אנשים בגלל נטייתם המינית.
שטיקתו של "מבין ענין" מסגירה אותו.כולנו מכירים את הסיפור של שני חברים כשאחד אומר לשני שהאחות של ה"הוא" זונה.חברו אומר לו שאין לה"הוא" בכלל אחות.
אז,הראשון מחזיר לו: "זה לא חשוב,אם כן היתה לו אחות,בטוח שהיא היתה זונה".
זה מאוד מלבב ומרגש באמת שמנהיג המהפכה גילה את האור והפך לפתע לאדם נאור ופתוח. אבל מה לעשות, דמוקרטיה וזכויות לא צריכות להיות תלויות בגחמות ובנאומים של איזה מנהיג. האם בקובה יש חוקה? האם יש בה הגנה משפטית וחוקית על זכויות הפרט? האם יש בה מנגנונים ממוסדים שאמורים למנוע אפליה? האם יש בה סנקציות על גורמים ממשלתיים ופרטים שנוקטים באפליה?
אם התשובה היא לא, אז קובה לא שונה בהרבה מכל דיקטטורה רקובה בעולם השלישי, חוץ מזה שיש בה במקרה גם הרבה רופאים (הידד).
בקובה יש חוקה סוציאליסטית המגינה על זכותם של כל התושבים לבעלותם המשותפת לכל נכסי המדינה העיקריים ועל הזכות להינות מהם באופן שווה,
החוקה מגינה גם מפני עלייתם של כוחות פוליטיים (במימון זר בדרך כלל), הקוראים להפריט את המדינה מחדש לאוליגרכיה של בעלי הון בחסות אמריקאית, כפי שהיה לפני המהפכה.
זה לא רק "הרבה רופאים", זה כמעט 0 אבטלה ו-0 רעב והרבה משכילים ואקמאיים מכל הסוגים, למרות המצור האמריקאי האחראי לעוני של המדינה בכללותו ומצליח לפגוע בהישגים הללו.
המנהיג או הנשיא לא קובעים "הכול". חיי היום יום השוטפים מנוהלים על ידי מועצות נבחרות (בדרך כלל יש יותר מועמדים מנבחרים), ברמת העיר, הכפר, המפעל ועוד.
אבל אם אתה רוצה "זכויות" כמו בניקרגואה בתקופה הקונטרה-מהפכנית למשל, כלומר "זכות" להעביר חוק בפרלמנט שכופה על האיכרים להשיב את אדמותיהם לאדונים הפיאודליים שממנה היא הופקעה – לא בבית ספרנו.
כאן אכן מסתיימת הדמוקרטיה ומתחיל הדיכוי המהפכני המבורך.
ל"יפה מאוד"
אנא תעבור מחדש על כל שאילותך אבל רק תחליף במקום קובה- ישראל:
האם יש כאן חוקה ?
האם יש כאן אפליהה ?
האם יש כאן מנגנונים מוסדיים למניעת אפלייה ?
האם יש סנקציות לגורמים ממשלתיים…?
ואם תמשיך כך,תגיע ל"דיקטוקרטיה" (דיקטטורה בתוך דמוקרטיה כאילו)רקובה כמו בעולם השלישי (על פי המילים שלך)
הוועד לידידות ישראל-קובה מזמין לערב עיון לרגל פרסום הספר "צ’ה גווארה בזיכרונותיו של פידל קסטרו" שיתקיים בשבוע הבא, ביום רביעי, ה-14 באפריל, בשעה 20:00 במועדון הגדה השמאלית, רחוב אחד העם 70, תל-אביב. בערב ישתתפו: ד"ר אפרים דוידי, עורך אקדמי של הספר והמתגרם מתן קמינר. ינחה: מזכיר הוועד יורם גוז’נסקי.
אני מבין שאין לכם עניין בויכוח. התגובה שלי צונזרה ללא כל סיבה.
לא גידפתי לא קיללתי התיחסתי באופן ענייני. לפחות תתנצלו לאשר פרויליך על כך שאני מנוע מלהגיב….