לאחרונה נאמר לי שאני "אקטיביסט".
מה פשר הביטוי הזה? ידעתי שאני מעורב בפעילות פוליטית. מנין צץ הביטוי הלועזי ולשם מה הוא נחוץ?
ההקשר: קונוטציה בלע"ז.
אקטיביסט הוא לא סתם "פעיל". אקטיביסט הוא מי שמשתתף ב-direct active. "פעולה ישירה" בלע"ז.
מהי "פעולה ישירה"?
בתנועת הפועלים המהפכנית במאה ה-19 היו גורמים שוויתרו על יסוד הסבלנות וסברו שמהפכה אפשר לחולל בשיטת לבני הדומינו: מפילים "לוּחִית" אחד והיתר נופלות אחריה.
כמו שאר הזרמים המהפכניים – גם פלג זה נולד במערב אירופה אבל נוכחותו הבולטת הועתקה לרוסיה. ב-1881 התנקשו הנרודניקים בחייו של הצאר אלכסנדר השני. מובן שֶמות הצאר לא הביא למות הצאריזם, אך גם האמונה באותה פעולה ישירה לא מתה. לנין, במאמרו "מה לעשות", כינה אותה "טרוריזם".
לאחר מלחמת העולם השניה היו אלה "הבריגדות האדומות", "באדר מיינהומף", "הצבא האדום היפני". כמעט בכל מדינה במערב אירופה, ובלא מעט מדינות ביבשות אחרות, קמו תנועות "טרוריסטיות" כאלה.
כשהחלה לעלות הסוגיה האקולוגית אימצו פעילים ירוקים טקטיקה דומה, אך הפעם לא כדי למוטט את המבנה המעמדי כולו, אלא כדי לפגוע בפעילות מזהמת, או כדי "להעניש" מפעל הפוגע באיכות הסביבה.
בשלב זה הופרד מושג הפעולה הישירה מאלימות פיזית בכלל ומנשק חם בפרט.
עם הופעת התנועה נגד הגלובליזציה, אי שם במפנה המאות, הפכה ה"פעולה הישירה" לאחד המושגים המזוהים אִתה ביותר. כעת היא נקשרה בעיקר להיעדר בעלי תפקידים והיררכיה רשמית.
וכאן עליי להודיע:
אני לא "אקטיביסט". אני לא מאמין בפעולה ישירה. אני מאמין בממסד פוליטי, אני מאמין במפלגה בעלת מוסדות, הייררכיה, השקפה אידיאולוגיה, מצע פוליטי וייצוג בפרלמנט.
אני מאמין שבמיוחד בעידן התעשייתי דברים אינם עומדים על כוח פיזי ולא משתנים במגע ישיר, אלא בהפעלה מרחוק – הן של מכונות ושיטות טכנולוגיות והן של מסות גדולות של אנשים.
אני משתתף בלא מעט הפגנות בבילעין ובשיח’ ג’ראח, אך לא משום שזו פעולה ישירה, אלא משום שזו הפגנה. כן, סתם הפגנה. כך גם מסיק זיתים ובניית בית שנהרס על ידי כוחות הכיבוש. לא טלטול הגדר יפיל את הגדר ולא לובשי המדים היורים גז מדמיע (במקרה הטוב) הם הכוח המחזיק אותה במקומה. הגדר ושאר ביטויי הכיבוש נתמחים בכוחות חובקי עולם של הון ושלטון, והמאבק בהם הוא באמצעות פעולה עקיפה: ההפגנות מקיפות את כל כדור הארץ, כדי שיביאו לשינוי בדעת הקהל ובסדר העדיפויות של גורמים שונים באזור ומחוצה לו.
מאז אופנת הפעולה הישירה הידלדל במיוחד הדיון הפוליטי והרעיוני בשורות השמאל הישראלי. בפגישות ובישיבות "לא יאה" לדבר פוליטיקה, לנתח אירועים בחדשות או לנסח עמדות מורכבות וגילויי דעת. העיקר הוא מה ייעשה בפעולה הבאה ומאיפה יוצאים כדי לא להיתקל בדרך בחיילים האוכפים את צו "השטח הצבאי הסגור". לנין אמר שאין תנועה מהפכנית ללא תיאוריה מהפכנית. היום יש הבטוחים שפעילות מהפכנית היא מעשה ללא תיאוריה.
היעדר הדיון הפוליטי חודר גם לשורות חד"ש. דומני שמאז הבחירות לא התנהל בשורות חד"ש דיון אסטרטגי רציני, בדבר יעדים פוליטיים, מטרות וסיסמאות, והוואקום מנוצל, כמובן, על ידי גורמים שונים.
ייחודה של פרוגרמה מרקסיסטית, או של חזית שהגורם המוביל בה הוא מרקסיסטי, היא אמירה בכמה רבדים. בתנועות פוליטיות אחרות אין הבחנה בין פרוגרמת מינימום לפרוגרמת מקסימום, בין אסטרטגיה לטקטיקה, או בין פוליטיקה לאידיאולוגיה.
טשטוש גובר בין פוליטיקה לאידיאולוגיה, עד כדי החלפה ביניהן, היה אחד הגורמים החשובים לפילוגים במפלגות קומוניסטיות או בחזיתות שהן הקימו. דוגמה מובהקת להבחנה בין אידיאולוגיה לפוליטיקה מופיעה בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
התנגדות לאידיאולוגיה הציונית ותמיכה בשלום על בסיס שתי מדינות הן סתירה רק אם מתייחסים לשתיהן ברובד אחד. הטענה הראשונה היא אידיאולוגית ואילו האחרונה – פוליטית.
הראשונה היא תפיסת עולם כוללת והאחרונה היא דרך ליישמה בתנאים קונקרטיים מסוימים. אין כאן סתירה, אלא השלמה דיאלקטית. כדי להבין עד כמה מדובר בהשלמה יש לזכור שהסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" התקבלה והופצה דווקא על ידי גוף בעל מסורת אנטי-ציונית מובהקת, שבעת קבלת הסיסמה (בוועידה ה-18 של מק"י, 1976), הייתה ידועה לכול ולא הוטל בה ספק מבפנים או מבחוץ.
רק הבנה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו בין שתי תנועות לאומיות, אלא בין עם שרובו איכרים לבין שלוחה אימפריאליסטית המעוניינת לנשלם, רק היא יכלה "להיתרגם" לפתרון הרואה בכיבוש הישראלי, ובעיקר בשלבו האחרון והטרי ביותר, את הגורם למלחמות המתמשכות באזורינו, ואת האיום העיקרי לכל תושבי הארץ והאזור.
הפוליטיקה כאידאולוגיה
כאמור, בכל התקופות היו שהפכו את הפוליטיקה לאידיאולוגיה. במק"י, ואחר כך בחד"ש, היה הדבר קשור בדרך כלל ברצון להגדלת מספר הפעילים והמצביעים היהודים. אחת הסיבות לפילוג ב-1965 היתה תפיסה סימטרית של הסכסוך הציוני-פלסטיני, כאילו מדובר במאבק בין שתי תנועות לאומיות. תופעה דומה נצפתה החל מהבחירות המקומיות האחרונות, הקמת תנועת "עיר לכולנו" והבחירות לכנסת חודשיים אחר כך. תחת הסיסמאות: "בונים שמאל חדש", "אדום-ירוק" וכד’, הסתתר (או לא הסתתר) אצל מנהלי הקמפיין בעברית רצון להתנתק מהמסורת הוותיקה של מק"י וחד"ש ולהמירה בגוף שאינו מרתיע את הבוחרים היהודים עקב התנגדותו לציונות. כך הבינו זאת גם רבים מהבוחרים היהודים החדשים שבהם נתקלתי במערכת הבחירות.
אחד התנאים לכך הוא העברת הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" מהרובד הפוליטי לרובד האידיאולוגי.
מאיר וילנר, למשל, דיבר על שתי מדינות. אבל משום מה הדבר לא הובן בקרב הציבור הרחב כתמיכה בציונות, או בכך שמפלגתו מדברת בשתי שפות שונות – מסר אחד בערבית ומסר אחד בעברית.
מדוע? כי תלוי איך אתה אומר זאת.
כשדב חנין הציג לכאורה את עמדתה ה"עתיקה" של מק"י וחד"ש הכול הבינו שמדובר בעמדה חדשה ובשינוי מהותי. מדוע? כי תלוי איך אתה אומר זאת.
כשדב שלף את סיסמת שתי המדינות כתשובה ל"האשמות" מצד שלי יחימוביץ’ על היותו מחוץ לקונצנזוס הציוני – נשמע הדבר ונוסח כמו הכחשת ה"האשמות" ולא כמו התמודדות עמן. הוסיפו לכך אמירות כמו חזרה על "משל קורת הים" של עמוס עוז (הסכסוך הישראלי-פלסטיני כאדם טובע שתפס קורה בלב ים שמישהו אחז בה לפניו) אשר עליו חזר דב חנין בראיונו השלישי עם יצחק לבני, את הטלת כל האחריות על חמאס בכל הנוגע למצב ברשות הפלסטינית (בריאיון השני עם יצחק לבני), התרפקות על חזית עם סוציאל-דמוקרטים כדוגמת ה"דה-לינקה" בגרמניה – והנה ניצב לפנינו השמאל הציוני החדש, שכל מטרתו היא: בוחרים יהודים. בוחרים יהודים. בוחרים יהודים.
לאחרונה, הרבה אחרי חגיגת הבחירות, נודע לי מגורמים שונים ש"מק"י מתנגדת ל- BDS" (חרם אזרחי בינלאומי על ישראל). קשה לי להאמין. אשמח לקבל מידע מוסמך מחברי מק"י הקוראים מאמר זה.
אצל פעילים ומנהיגים יהודים במק"י ובחד"ש לא היה קושי להבין שרעיון שתי המדינות הוא ביטוי פוליטי להתנגדותם האידיאולוגית לציונות ודרך להיאבק בה בתנאים הקונקרטיים. ואם הייתה עמימות – היא נועדה עבור השלטונות (שלא פעם חיפשו תירוץ להוצאת המפלגה אל מחוץ לחוק) ולא כדי למשוך בוחרים יהודים. בוועידת חד"ש הקרובה אחת המשימות החשובות, לדעתי, היא להבהיר ולהדגיש זאת מחדש. לא באמצעות פילוג, אלא באמצעות החלטות.
אחת הטעויות ההיסטוריות בתולדות חד"ש היתה השארת פתח מרומז לכך שגם ציונים יכולים ליטול בה חלק. כל עוד הדבר כוון לפעילים בודדים על גבול התנועה הציונית, כאלה שנפרדו ממנה בהשקפותיהם אך לא בזהותם הבסיסית – ניחא. אך כשבסניף תל אביב מחלוקות שהתנהלו בין חד"ש כלפי חוץ הופכים למחלוקות בתוך שורות חד"ש עצמה, כשחברה חדשה עומדת מול הקהל ונוזפת (!) בחברים אחרים על התנגדותם לציונות ("להיות אנטי-ציוני זה כמו להיות אנטי הומואים") – נראה שחובה לסתום פרצה זו.
כמו כן הגיעה העת סוף סוף להשליך כפפה לעבר בל"ד ולעבר גורמים אחרים, לשם צמצום מספר הרשימות האנטי-ציוניות בבחירות לכנסת, לשם הגדלת שיעורי ההצבעה במגזר הערבי ולשם הקמת קונגרס רחב ככל האפשר נגד האתנוקרטיה הציונות.
לסיום אציין שמבחינתי, חזית בין שונים חייבת לשמר בתוכה את המתח הפנימי. לפיכך כתבתי לאחרונה ששיתוף פעולה פוליטי אין פירושו קיפול הדגל האדום וכל המשתמע מכך.
האידיאולוגיה כפוליטיקה
בעיה חמורה לא פחות היא הגשת האידיאולוגיה כמצע פוליטי. אני מניח שרובכם ניחשתם במה מדובר: "מדינה אחת". תחייתו של רעיון המדינה האחת לאחרונה נובעת משני גורמים:
1. היקש פוליטי ישיר מן ההתנגדות האידיאולוגית לציונות, תוך התעלמות מהמסורת ומהניסיון הפוליטיים שנצברו במהלך ההיסטוריה – בעיקר ממסורתו ומניסיונו של הגורם הוותיק, היציב והמאורגן ביותר בשמאל העקבי.
2. אמונה עיוורת ב"פעולה ישירה": הכיבוש מוחזק עקב נוכחותה הפיזית הישירה של ההתנחלות, ואם הנוכחות חזקה ובולטת בשטח – המצב "אינו הפיך".
נתחיל מסעיף 2: הפיך בהחלט. כי את ההתנחלויות "מקימים" בכל רגע מחדש כוחות ההון והשלטון המקומיים והעולמיים, ומה שמוחזק ברצון פוליטי-מעמדי מתבטל ברצון פוליטי-מעמדי.
ולגבי סעיף 1: מלחמה מתמדת היא אחד הגורמים לחישולו של הקונצנזוס הציוני ולאחדות מעמדית בתוכו. וזה בדיוק מה שגורמת סיסמת המדינה האחת. במאמרים שלהם מופיע אינספור פעמים המושג "צדק", אך המושג "שלום" – מעט מאוד, אם בכלל.
נסיגת ישראל מן השטחים שנכבשו ב-1967 אינה "פתרון", אלא פרוגרמת מינימום פוליטית שנועדה למנוע שפיכות דמים, להסיר את הגדר, לפנות את ההתנחלויות, לחדול מן המחסומים ומהריסות הבתים ומהמעצרים המינהליים, מהמצור ומההרעבה ומההפצצות הרצחניות ומהדיכוי על צורותיו הקשות והגסות ביותר. וכן, לאפשר אורך נשימה ותנאים נוחים יותר לפעילות השמאל בשתי המדינות ובמזרח התיכון כולו.
לא לחינם מנווטיה ומנהיגיה של התנועה הציונית נרתעים מיישום הסדר שתי המדינות, והרעיון חדר לשורותיהם רק לאחר פעילות עיקשת וארוכת שנים מחוץ לציונות. גם ‘שלום עכשיו’ ראתה בה זמן רב ססמה "קיצונית".
שלום איננו מהפכה, ולכן אין מניעה לשתף בו גורמים בורגניים וריאקציוניים, שיתמכו בו בשל האינטרסים שלהם, כמובן.
קחו לדוגמה את… המימשל האמריקאי. תלותה של ישראל בארצות הברית היא כזאת שכל פעולה ישראלית היא גם פעולה אמריקנית. לכן מק"י וחד"ש, הרבה לפני פירוקה של ברית המועצות, ידעו שכל תביעה כלפי ישראל היא תביעה כלפי ארצות הברית, ושארצות הברית אחראית לכיבוש לא פחות מישראל. לכן אין מנוס מלשתף את ארצות הברית, כמו גם את ישראל, בוועידות שלום, בשיחות וגם בקמפיינים פוליטיים (הפניית מכתבים וסיסמאות כלפי הנשיא וכלפי ראשי הממשל).
רבים זוכרים את התנגדותנו להסכם קמפ דייוויד. אך שם פעלה ארצות הברית כדי לגרור את מצרים לשלום נפרד עם ישראל ולהגביר את הדיכוי ואת הלחימה בחזיתות האחרות (ואכן, חודשים ספורים לאחר השלמת הנסיגה מסיני פלש צה"ל ללבנון). לתוכנית רוג’רס לאחר מלחמת ההתשה, למשל, לא התנגדנו, אף שהיא נקראת על שמה של אישיות אמריקנית.
דוגמה אחרת היא היוזמה הערבית (http://yozmatshalom.com).
בקצרה מדובר ביוזמת שלום שעליה חתומות כל מדינות ערב. בעיקרה דומה התוכנית למצעה המדיני של חד"ש. אין דבר ריאלי יותר להגשמה מאשר יוזמה פוליטית שמקדם אחד הגושים הגדולים בעולם הפוליטי כיום, ועוד הגוש הקרוב ביותר למקום הסכסוך. עובדת קיומו של העם הפלסטיני אינה מבטלת את עובדת קיומה של האומה הערבית הגדולה. כך הדבר מוצהר באמנה הפלסטינית ובכל דרכיה ומהלכיה של תנועת השחרור הפלסטינית.
על ועידת חד"ש הקרובה לאמץ את יוזמת השלום הערבית כבסיס העיקרי לפעילותה בתחום המדיני. כפי שבעבר יזמו מק"י וחד"ש חזיתות ומסעות חוץ פרלמנטריים נרחבים על בסיס תביעה פוליטית מינימלית:
"לצאת מלבנון", "כן למשא ומתן עם אש"ף", "להוציא את כהנא מהכנסת" וכו’.
אחת ההבחנות בין עמדה פוליטית לעמדה אידיאולוגית היא שעל עמדה פוליטית משיבים ב"כן" או ב"לא". הוויכוח הפוליטי המרכזי כיום אינו "מדינה אחת או שתי מדינות", אלא "כן ליוזמה הערבית או לא ליוזמה הערבית", וכשזה יהיה קמפיין הבחירות המרכזי של חד"ש יתגייסו אליו רוב אנשי השמאל הציוני ורוב תומכי המדינה האחת (כי עמדה זו תחזור מחדש למקומה הנכון – הרובד האידיאולוגי). הקמפיין עשוי למתן את המחלוקות האידיאולוגיות בתוך שורות מק"י וחד"ש ויהווה תחליף ליוזמות בעלות פוטנציאל פילוגי כמו "אדום ירוק", "שמאל חדש", או הרחבת "עיר לכולנו" למישור הארצי.
מסכים איתך במידה רבה.
אמנם, חשוב מאד גם לראות את התמונה הכוללת, לטפח חזון ולדבר על יותר מאשר "מה בדיוק נעשה בבלעין ביום ו’ הקרוב".
מצד שני, הרבה יותר מדי פעמים, נכחתי בדיונים, שהיו אך ורק פטפטת בלתי-נפסקת, על כל קוצה-של-קליפת-ביצה-שלא-נולדה-ביום-חגא, בשעה שהשטח, כבר זעק להפגנה!!
משל למה הדבר דומה, לאותה סצנה מ"בראיין כוכב עליון", כאשר בראיין עומד להיצלב – וחבריו, כלואים בתוך תשוקתם הבלתי-נלאית, לפטפט עצמם לדעת, על ענייני תיאוריה…
גם מזה, חשוב מאד להיזהר.
אני מסכים איתך, כמובן, בנגע לחנופה יתרה, לכל-מיני מר"צניקים למיניהם וגם אני נחרדתי כאשר, למשל, בכנס שמייד לאחר הבחירות, דיברו אי-אילו אנשים, בעד הנפת דגלי-ישראל וש"אנשי-מילואים, יוכלו להרגיש אצלנו נוח"….בררר. אני בהחלט בעד איחודים, שיתופי-פעולה, הושטת-ידיים, הרחבת-השורות, גם לכיוון המר"צניקי וגם לכיוון הבל"די וגם (ובעיקר) בכיוון העלה-ירוקי – ואולם, שיהיה ברור: אנו מרקסיסטים, אנטי-לאומיים, אנטי-דתיים ואנטי-רכושניים!! וזה חייב להיות העיקר.
דמיון לחוד ועובדות לחוד.
פרשנותו של יובל הלפרין למונח "אקטיביסט" בפוליטיקה של השמאל המהפכני המסורתי מבוססת על הדמיון הקודח שלו.
אין לה שום קשר לעובדות.
בשמאל המהפכני המסורתי – בחצי הראשון של המאה ה- 20 – הונגד המונח "אקטיביסט" למונח "אוהד" ושימש לציון פעיל פוליטי הרואה את פעילותו כעיקר עיסוקי בחיים. להבדיל מ"אוהד" התומך בפוליטיקה של השמאל המהפכני אך אינו פועל בקביעות למימושה.
בתחילת המאה ה-20 היו רבים בשמאל המהפכני שראו את עצמם כ"מהפכנים מקצועיים". זה היה מונח נפוץ ומוכר.
גם כשאנשים אלה לא התפרנסו מפעילות פוליטית כמקצוע אלא ממקצוע אחר הם ראו את פעילותם בשמאל המהפכני כעיסוק העיקרי בחייהם.
אין שום קשר בין "אקטיביסט" ל"פעולה ישירה".
"אקטיביסט" הוא "פעיל פוליטי" הרואה את פעילותו הפוליטית כעיסוק המרכזי בחייו.
ברור שאין גם שום קשר בין "אקטיביסט" לאלימות בפוליטיקה.
לוויכוח בין "מדינה משותפת" ל"שתי מדינות"
יש להתייחס לפי שיקולים אקסיולוגיים (כלומר לפי שיקולי הפילוסופיה של הערכים)
"מדינה משותפת" נובעת מערך אנתרופוצנטרי
"שתי מדינות" נובעת מערך אתנוצנטרי
כל גישה בפוליטיקה מבוססת על ערך עליון אחד
כי ערכים קובעים העדפות ואי-אםשר להעדיף שני דברים.
הפילוסופיה של הערכים מבהירה כי לכל אדם יש בכל רגע ערך עליון הקובע את העדפותיו ואלה קובעות את החלטותיו.
בלי ערך אי אפשר להחליט
ערך עליון קודם לכל שאר הערכים.
"שתי מדינות" שכל אחת מהן מבוססת על לאומיות
נובעת מהתבססות על טובת הלאום כערך עליון
"מדינה משותפת" מבוססת על טובת האנושות כערך עליון.
"טובת הלאום" סותרת את "טובת האנושות"
את זה לפחות אפשר ללמוד מהמלחמות הלאומיות במאה ה-20
כל אדם בשמאל המהפכני בתחילת המאה ה-20 ראה באנתרופוצנטריזם את הערך העליון שלו.
"טובת האנושות" קדמה אצלו ל"טובת הפרט" וגם ל"טובת הלאום".
מאז – ובמיוחד לאחר שסטאלין קרא במלחמת העולם השנייה לתושבי ברית-המועצות "להגן על המולדת" במקום "להגן על השיוויון הכלכלי" זיהמו שיקולי הפוליטיקה את השיקולים הערכיים.
דעותיו של יובל הלפרין נובעות מזיהום זה.
אין הוא מכיר את המקורות ובמקומם הוא מציב את יצירי דמיונו שאין להם קשר למקור.
עקיבא אור
ליובל:
זאת לא תגובה,זו רק פתיחה לדיון.
כתבתה במה אתה מאמין,ובין היתר "בייצוג בפרלמנט".גם כתבתה שהסכסוך כאן אינו בין שני עמים אלא בין העם הפלסטיני ל"שלוחה אמפריאליסטית".(העם היהודי נעלם).אתה גם חוזר על סיסמת "2 מדינות לשני עמים",כתורה מסיני,כאילו שום דבר לא קרה ב60 השנים האחרונות.
אני מצטער,העולם אצלך פשוט מדי,ממוסד מדי,
חד-גווני מדי.
מה קשור שנות ה-20?
נושא שתי המדינות מת ונקבר, גם אם מרבית הפעילים כאן, עדיין מסרבים להכיר בכך.
הדבר היחיד שיכול, בכלל, לקרות כאן, הוא גיבושה, של מדינה אחת – שאו שתהיה דמוקרטית, או שתהיה טוטאליטארית (בין-אם בצורת אפארטהייד, הנשלט ע"י ביברמן ומרעיהם ובין-אם בדמות ברית חומייניסטו-טאליבאנית חשוכה, בין החמא"ס לש"ס).
חלוקה לשתי מדינות ממשיות (לא מדינת-אדונים + בופוצוואנה קנטונאלית…), היא דבר שאינו יכול להתממש – ולו רק מטעמי מיקום ההתנחלויות הגדולות, אשר איש לעולם לא יפנה – אז הגיע כבר הזמן, שנכיר כולנו במציאות.
אתה נגד 2 מדינות כאילו לא קרה כאן שום דבר מאז שנות ה-20, כאשר שום גורם עדיין לא תמך באפשרות של חלוקה.
היות ובתגבתי נשמט הסיום אני מוסיף אותו
========================================
"שתי מדינות" שכל אחת מהן מבוססת על לאומיות נובעת מקבלת "טובת הלאום" כערך עליון
"מדינה משותפת" נובעת מקבלת "טובת האנושות" כערך עליון.
"טובת הלאום" סותרת את "טובת האנושות"
את זה לפחות אפשר ללמוד מהמלחמות הלאומיות במאה ה-20
כל אדם בשמאל המהפכני בתחילת המאה ה-20 ראה באנתרופוצנטריזם את הערך העליון שלו.
"טובת האנושות" קדמה אצלו ל"טובת הפרט" וגם ל"טובת הלאום".
מאז – ובמיוחד לאחר שסטאלין קרא במלחמת העולם השנייה לאזרחי ברית-המועצות "להגן על המולדת" במקום "להגן על השיוויון הכלכלי" זיהמו שיקולי פוליטיקה קצרת טווח את השיקולים הערכיים.
דעותיו של יובל הלפרין נובעות מזיהום זה.
אין הוא מכיר את המקורות ובמקומם הוא מציב
את יצירי דמיונו שאין להם קשר למקור.
עקיבא אור
לעקיבא,
לפי תיאורך המחלוקת הזו, וכל מחלוקת אחרת, היא פשוטה מאוד: הכול נובע מהערך העליון שלך.
לפי זה כל מהלך אפשר לפסול או לאשר תוך שנייה – לפי הערך העליון שעומד במאחוריו.
אבל ערך עליון זו רק הצהרה, ולא פעם התוצאה בפועל שונה מהמטרה המוצהרת.
אם נסיק מסקנות בשיטה הפשוטה שלך יוצא שהאלג’יראים היו אתנוצנטרים והצרפתים אנתרופוצנטרים, כי הצרפתים חתרו למצב שבו לכל אלג’יראי תהיה אזרחות צרפתית.
או,
מי שתומך בחיזוק מסגרת האיחוד האירופי הוא אנתרופוצנטרי ומי שתומך בחיזוק מדינות הלאום באירופה הוא אתנוצנטרי.
בפועל האיחוד האירופי כונן כדי לחסל את מדינות הרווחה, ולכן המתנגדים לו נחלקים לקבוצות שונות ומתבססים על מניעים שונים: מימין או משמאל.
ההחלטה צריכה להיגזר מהתוצאות הצפויות בפועל ולא מ"ערך עליון" כלשהו, ובמאמר הסברתי מדוע התוצאות של אימוץ ססמת המדינה האחת יהיו שליליות.
לא נכון, אני כותב כאילו כן היו שינויים ב-60 השנים האחרונות.
השאלה היא סוג השינויים.
אני מזהה תהליך שמישהו מנסה לבלום, מעין היריון מתקדם תוך שיבוש המעכב את הלידה.
מדינה פלסטינית נמצאת בהליכי היווצרות, אך כוחות הריאקציה מונעים את השלמת התהליך כדי לשמר את עיקר הססטוס קוו.
פעם היו שטחים כבושים וכעת יש מדינה כבושה. הרשות הפלסטינית, למרות תדמיתה השברירית, היא עובדה חזקה ונוכחת לא פחות ממדינת ישראל. יש מנגנון ומוסדות והכרה בינלאומית, אפילו מאבקים מזוינים בתוכה לא ממוטטים אותה. ישראל כיום שולטת בשכם ובחברון כפי שארצות הברית שולטת בעיראק או באפגניסטן.
העובר הזה כבר לא יתפרק ולא יתעכל. החל משלב מסוים צריך לחלץ את עובר בלא קשר למצבו.
כל מה שאתה רוצה לעשות, כולל מדינה אחת, יכול לבוא רק לאחר השלמת התהליך השינויים המתחולל בעשורים האחרונים.
לעופר:
אני לא נגד 2 מדינות.אני גם לא נגד ייצוג פרלמנטרי.אני נגד עוורון ודוגמאטיזם.רעיון 2 המדינות הנו אחיזת עיניים.כנ"ל "ייצוג פרלמנטרי".המרקסיזם מנסה ככל שניתן לראות את המציאות כפי שהיא ולא כפי שאנחנו חושבים או מדמיינים אותה.זה לא קל.זה כואב,ולפעמים זה גם מאכזב.אבל היא,המציאות,עם כל הסתירות והמורכבות שלה והדינאמיות שלה,מחייבת אותנו לבדוק כל הזמן מה קורה,מה משתנה ומה צפון בה.
לעופר וליובל:
בעמדותיכם בקשר לקונפליקט פלסטנה-ישראל אין ולא אפילו מילה אחת המתיחסת לרקע המעמדי של הקונפליקט וכתוצאה מכך לפתרון שלו,ואתם מדברים על "מדינות"(אחת או שתיים)כפי שה"שמאל"ה"פרלמנטרי",הממוסד,הבלתי רדיקלי מדבר.
הגישה המרקסיסטית טוענת שהחברה האנושית,כל חברה,מונעת על ידי מאבקים בין מעמדות(לא רק,כמובן,אבל מאבקים אלה מלווים אותה כל הזמן,ומקבלים "צורות" ביטוי שונות,כגון מאבקים גזעים,לאומיים,דתיים,או אחרים).אינני טוען שהתהליכים הם פשטנים ופשוטים אבל מחוסר מקום וזמן כרגע אני טוען שללא הבנת הרקע המעמדי בכל קונפליקט אנושי בכלל ובזה של המזרח התיכון ,אנחנו סתם מפספסים את העיקר,וזה מה שקורה,לדעתי הצנועה,בצורת הצגתכם של הבעייה.
ליובל:
בקשר ל"השתתפות פרלמנטרית":
כפי שכתבתי,אינני נגד עקרונית להשתתפות כזו.אבל גם הפעם מרקס הקדים אותי כשטען(שוב,אל תבין אותי לא נכון בגלל צמצום בתגובתי ללא הרחבה מספקת)שהדרך למעבר מחברה במצב של מלחמת מעמדות לחברה סולידרית אינה נתנת להשגה באמצעות הפרלמנט הבורגני.
אם אתה טוען שאנו לא נמצאים במלחמת מעמדות,או שנתן לקיים "שיתוף פעולה"בין מעמדות,המקום שלך במפלגה סוציאל דמוקרטית מסוג אחדות עבודה או מפ"מ ז"ל.
אם אתה במפלגה מרקסיסטית,אני מצפה לבסיס אחר לדיון.
לסיכום,אם אלה עמדות חד"ש,לא קשה להבין למה היא כל כך מנותקת מהעובדים,המובטלים ,העניים והסטודנטים.
המדינה האחת מתה ונקברה עוד זמן רב לפני שהועלתה הצעת חלוקה בפעם הראשונה ע"י ועדת פיל ב-1936.אשר למדינת אפרטהייד – במידה מסויימת היא קיימת כיום, כולל הבנתוסתנים בגדה וברצועה.
ולדעתי קרית ארבע, מעלה אפשרים וההתנחלויות הקטנות יותר יפונו בדיוק כמו ימית, גוש קטיף וקצרין (במהרה בימינו).
2.5.2010
לאנג’לו
אתה שואל:
"ואיפה האינטרס החומרי? זה הכלכלי, למשל?
או הפוליטי המשמש את הכלכלי? "
קפיטליזם מבוסס על אגו-צנטריזם כערך עליון
סוציאליזם – על אנתרופוצנטריזם כערך עליון
אנתרופוצנטריזם שולל כל אנוכיות – אישית, לאומית, שבטית, מינית, דתית.
מימוש אנתרופוצנטריזם בתחום הכלכלי והפוליטי מחייב שיוויון
בכלכלה – שיוויון בבעלות על אמצעי ייצור
בפטוליטיקה – שיוויון בסמכות להחליט החלטות פוליטיות.
עקיבא אור
29.4.2010
ליובל,
ערך עליון הוא עיקרון מנחה שמכתיב כיוון, לא החלטות מדיניות ספציפיות.
החלטות מדיניות תלויות בנתוני מצב פוליטי ספציפי.
עבור אנתרופו-צנטריסט השאלה היא אם החלטות פוליטיות מקדמות או סותרות – אנתרופוצנטריזם.
מימוש אנתרופוצנטריזם אפשרי אך ורק בהסכמה ולא בכפייה.
כל ניסיון לממשו בכוח מחזק את ההתנגדות לו
קולוניאליזם נובע מאתנו- או אגו- צנטריזם של הקולוניזטור ולא מאנתרופו-צנטריזם
כיבוש אלז’יריה בידי צרפת לא נבע מאנתרופו-צנטריזם אלא מאתנוצנטריזם צרפתי, וכפייתו על אלז’יריה
הוא חיזק אתנו-צנטריזם צרפתי – ואלז’יראי
מאבקים לשחרור מכיבוש נובעים משאיפה להחליט החלטות מדיניות ללא כפייה.
רק לאחר שחרור מכפייה ניתן לממש החלטות המקדמות אנתרופוצנטריזם.
איחוד אירופה בחצי השני של המאה ה-20 היה צעד מקדם אנתרופוצנטריזם, לא אתנוצנטריזם.
רוב השמאל המהפכני במחצית הראשונה של המאה ה-20 דגל באיחוד אירופה אך העריך שהקפיטליזם לא יהיה מסוגל לממשו כי הוא מודרך על ידי אגו- ואתנו- צנטריזם.
הוויכוח בישראל על "מדינה אחת" מול "שתי מדינות" מתעלם ממצב הכפייה וגם מהשיקול הערכי.
כפיית מדינה משותפת בכוח על הפלשתינאים תחזק אצלם – וגם אצל היהודים – את האתנוצנטריזם
לכן אנתרופוצנטריסט ישראלי חייב לתמוך בנסיגה ישראלית מכל השטחים הכבושים
בנוסף לביטול הכיבוש עליו לפעול לשינוי אופי מדינת ישראל מ"מדינת לאום" ל"מדינת כל תושביה"
השאלה איננה כמה מדינות תהיינה כאן אלא מה יהיה אופי המדינה
אנתרופוצנטריסט שואף לממש מדינה שאינה מעניקה זכויות על סמך מוצא לאומי, דתי, מיני. או שבטי.
עקיבא אור
ואיפה האינטרס החומרי?
זה הכלכלי, למשל?
או הפוליטי המשמש את הכלכלי?
זה של המונופולים הרב-לאומיים (רב-לאומיים), למשל?
אלה שמחלקים את אזורי העולם בינם לבין עצמם בתחרות קדחתנית ומחריפה לעוינת?
זו שמוצא לנכון לחלק אומות לתוך גבולות מדיניים מצומצמים?
ברור ששאלות אלו מסבכות את מתן התשובה הפסיכולוגית, למשל, או את פיתרון הפילוסופי, שנדחף לתוספות "משלימות" בהמשכים. לכן המלומדים נאלצים להתעלם מהמציאות המוחשית ומהתנאים החומריים, שבהתפתחותם מפריכים תיאורים רוחניים אחד אחרי השני.
2.5.2010
לעקיבא
"שיוויון בבעלות על אמצעי ייצור" היא שאלה הנוגעת לסדר פוליטי, ומימושה מתגלמת בכלכלה של חברה מסוימת, כמו ההחלטה על מימדי התכנון המרכזי בכלכלה של אותה החברה, למשל. התפלגות בהזמנות, לדוגמה, היא שאלה בתחום הכלכלי גרידא. מכל מקום, המניע, בבסיס החלת כל ההחלטות האלה על חברה סוציאליסטית, הוא הפוליטי ולא פסיכולוגי: הוא נובע מכך שהדיקטטורה (או הדמוקרטיה, שזה הינו הך) הפרולטרית קורסת (כפי שזה קרה בברה"מ לשעבר) ללא תמיכתה של התגייסות עממית רחבה ביותר.
התגייסות אחרת, התגייסות בורגנית, על פי האינטרסים של ההון הפיננסי, ונגד אלה העממיים, אשר, משום כך, נדרשו לשכנועים פסיכולוגיים דומים ל-"כיבוש אלז’יריה בידי צרפת לא נבע מאנתרופו-צנטריזם אלא מאתנוצנטריזם צרפתי, וכפייתו על אלז’יריה", כלומר, של איזו שהיא זכות צרפתית עליונה, מעל הזכויות לאומיים של המוני האלג’יריים, עמדה לנגד עיני המדינאים בקביעתם על הסדרים כובשים באלג’יר.
כאן עלי להוסיף, למען תיקון בגישות הרווחות בשמאל שלנו, כי ההסדר הצרפתי הזה קרס עקב התנגדות לאומנית (ושוב, לאומנית, או נציונליסטית, ולא לאומית או נציונאלית, שפשוט מגדירה לא יותר מהשתייכות) אלג’ירית.
אנג’לו
1.5.2010
תגובה קודמת שלא נדפסה
===========================
ליובל
אתה כתבת :
"אם נסיק מסקנות בשיטה הפשוטה שלך יוצא שהאלג’יראים היו אתנוצנטרים והצרפתים אנתרופוצנטרים, כי הצרפתים חתרו למצב שבו לכל אלג’יראי תהיה אזרחות צרפתית. "
טיעונך מבוסס על שתי טעויות:
1) אתה טוען כי הצרפתים – שרצו לכפות אזרחות צרפתית על האלז’יראים היו אנתרופוצנטרים.
מדוע?
כפיית אזרחות (ותרבות) צרפתית על אלז’יראים היא אתנו-צנטרית ולא אנתרופו-צנטרית
2)בכל מאבק שחרור יש 2 שלבים שונים במהותם.
שלב ראשון-לשחרור- מבוסס על התנגדות לכפייה. זה צעד הכרחי לפני מימוש זהות עצמאית
שלב שני -לאחר ביטול הכפייה – מבסס זהות עצמאית.
השלב הראשון הוא שלב הכרחי למימוש אנתרופוצנטריזם אך השאלה מהי הזהות החדשה נקבעת בשלב השני.
הזהות החדשה יכולה להיות אתנו- אגו, או אנתרופו-צנטרית.
כיוון שמאבק לשחרור הכרחי למימוש מצב המאפשר זהות אתרופו-צנטרית יש לתמוך בו
אך עיצוב הזהות החדשה – לאחר השחרור – יכול להיות אתנו-צנטרי, ואם הוא כזה יש להתנגד לו.
בדרום-אפריקה – לאחר השחרור מהאתנו-צנטריזם הלבן – הקים ה- ANC משטר אנתרופו-צנטרי שלא מבוסס על אתנו-צנטריזם שחור.
באלז’יריה הקים ה- FLN משטר מבוסס על אתנו-צנטריזם אלז’יראי.
בשני המקרים מאבק השחרור היה צעד הכרחי למימוש אפשרות של משטר אנתרופו-צנטרי לכן יש לתמוך במאבקי השחרור.
אם בשלב השני הוקמה זהות אתנו-צנטרית יש להתנגד לה.
אם השחורים בדרא"פ היו מקימים משטר מבוסס על גזענות שחורה היינו מתנגדים לו אך זה לא פוסל את תמיכתנו במאבק לביטול שלטון הגזענים הלבנים.
התמיכה במאבק לשחרור היא חיובית גם אם בעקבות השחרור קם משטר שלילי.
מדובר בשני שלבים שונים שהיחס לכל אחד מהם נקבע לפי מהותו.
טיעונך מתעלם מהשוני המהותי בין שני השלבים.
ליובל :
לעמדה פוליטית משיבים "כן" או "לא",אבל גם "אולי".
לעמדה אידאולוגית משיבים רק "כן" או "לא".
זה ההבדל ביניהן.
ליובל
במאמרך אני מוצא שני דברים שאני חולק עליך (ואני מכיר אותך ואת עמדותיך, אליהם אני מאוד קרוב).
ראשית, לגבי הצעתך לפתרון של שתי מדינות: אתה בעצם מציע לחזור לישראל של השנים 1949-1966. זו ישראל שיש ניסיון לציירה כקטנה, מוסרית ודמוקרטית. אבל לא כך. זו ישראל של הנכבה, ישראל שהוקמה על נישול 750,000 פלסטינים, גזילת אדמתם, ביתם ורכושם, חקיקת חוקי גזע בדמות חוקי נכסי נפקדים, ממשל צבאי, מניעת שיבה ודיכוי. כשאתה מציע פתרון של שתי מדינות, איזה פתרון אתה מציע ל-6 מיליון פליטים ובני פליטים מ-48′? שיקבלו 22% מארצם (הגדה) וישכחו מה-78% הנותרים?
בנוסף, אינך אומר מה יהיה אופיה של המדינה המערבית (ה-78%)? האם אתה מציע מדינת גטו יהודי? כזו שבה לכל מי שלא יהודי – פלסטינים, עולים מחבר העמים, עובדים זרים – שוב אין זכויות פוליטיות שוות? אין איש שמאל בעולם שיסכים לסמוך את ידיו על רעיון גזעני שכזה.
לעומת זאת, ברעיון של מדינה אחת הזכויות הפוליטיות ניתנות לכולם, ואין קשר להשתייכות דתית או אתנית.
הדבר השני שאני חולק עליך במאמרך הוא דבריך לפיהם, ואני מצטט: "אני מאמין בממסד פוליטי, אני מאמין במפלגה בעלת מוסדות, הייררכיה, השקפה אידיאולוגיה, מצע פוליטי וייצוג בפרלמנט".
זוהי השקפה בעייתית מאוד לאיש שמאל. אינך רוצה בדמוקרטיה אמיתית, אלא אתה רוצה שהשליטה, שכרגע בידיים של מישהו אחר, תהיה בידיים שלך. כך שאתה תהיה זה שמחליט עבור האחרים. ולמה? למה שאני או כל אדם יתן לך להחליט בשבילי או בשביל אחרים. במה אתה טוב יותר לקבל החלטות עבור מישהו אחר?
אני מציע דמוקרטיה אמיתית, ישירה, השתתפותית, ללא נציגים – יהיו הנציגים הטובים שיהיו – זהו פתרון לא מוסרי ומושחת.
28.4.2010
תגובה קודמת שלא נדפסה
=========================
ל"עודד"
אלז’יריה נשלטה על ידי צרפת 150 שנה,
בשנים אלה התנחלו בה כמיליון צרפתים
ב-1962 – לאחר 8 שנות מאבק לעצמאות של "חזית השחרור האלז’ירית" – חזרו כל מיליון צאצאי המתנחלים הצרפתים לצרפת
פינה אותם נשיא צרפת דה-גול שהצהיר ב-1958: "אלז’יריה תשאר צרפתית לנצח"
אז נא לא להפחיד איש בטענה של אי-יכולת לפנות מתנחלים.
עקיבא אור
— קישור —
כל כך הרבה סובלים ואנו, הנאורים נרדמים בשמירה
מתעסקים כל כך הרבה בשני המטר (וחצי) שאל מול ענינו
ומה קורה בחוץ? מה עם מליוני בני האדם הזקוקים לנו?
לא מספיק לכתוב בלוג ולטקבק ולא מספיק לחשוב שכאן ממש לא בסדר…
תוציאו את ה __ מה ___
yuvalhal@015.net.il
ר"ב הסיפא שנקטע מתגובה קודמת שלי
===================================
בדרום-אפריקה – לאחר השחרור מהאתנו-צנטריזם הלבן – הקים ה- ANC משטר אנתרופו-צנטרי שלא מבוסס על אתנו-צנטריזם שחור.
באלז’יריה הקים ה- FLN משטר מבוסס על אתנו-צנטריזם אלז’יראי.
בשני המקרים מאבק השחרור היה צעד הכרחי למימוש אפשרות של משטר אנתרופו-צנטרי לכן יש לתמוך במאבקי השחרור.
אם בשלב השני הוקמה זהות אתנו-צנטרית יש להתנגד לה.
אם השחורים בדרא"פ היו מקימים משטר מבוסס על גזענות שחורה היינו מתנגדים לו אך זה לא פוסל את תמיכתנו במאבק לביטול שלטון הגזענים הלבנים.
התמיכה במאבק לשחרור היא חיובית גם אם בעקבות השחרור קם משטר שלילי.
מדובר בשני שלבים שונים שהיחס לכל אחד מהם נקבע לפי מהותו.
טיעונך מוטעה כי הוא מתעלם מהשוני המהותי בין שני השלבים.
2.5.2010
הערה כללית
כיוון שחגגנו זה עתה את ה-1 במאי ברצוני להבליט את האופי האנתרופוצנטרי של חג זה.
הפגנות ושביתות ה-1 במאי אינן רק ביטוי לתמיכה במאבקי פועלים לשיפור שכר ותנאי עבודה אלא בעיקר ביטוי לסולידריות
הב-י-נ-ל-א-ו-מ-י-ת של מעמד הפועלים בעולם כולו.
זה מבליט את השוני הערכי בין מעמד הפועלים למעמדבעלי-ההון. הראשון דוגל בטובת האנושות,
השני- בטובתו הפרטית,
כל זה ברוח הפיסקה המפורסמת בה סיימו מרכס ואנגלס את "המניפסט הקומוניסטי":
"פועלי כל הארצות – התאחדו".
גם הקמת אירגון "האינטרנציונל" הראשון על ידי מרכס נבעה משאיפתו להראות שהפועלים – להבדיל מהבורגנות פועלים מתוך מניע אנתרופוצנטרי של טובת האנושות כולה ולא ממניע אנוכי (כלומר אגוצנטרי) הדוחף להתעשרות פרטית ואי-התחשבות בשאר החברה האנושית.
מצער לציין שמרכסיסטים רבים התמקדו באספקט הכלכלי של הסוציאליזם וזנחו את האספקט הערכי שלו. הזנחה זו היא ניצחון אידיאולוגי של מעמד בעלי ההון הרואה באנוכיות – ובכלכלה – את הערך העליון בחיים.
מעמד הפוועלים המסורתי נלחם לא רק להשלטת שיוויון בשליטה על אמצעי הייצור אלא – בעיקר -להפיכת טובת אנושות כולה (קרי- אנתרופוצנטריזם) לערך עליון בכל חברה תוך שלילה ערכית – ועקרונית – של האנוכיות (קרי אגו-צנטריזם) כערך עליון.
יש לחדש מסורת זו.
יובל היקר
כתבתי לך תגובה מנומקת ומתוך כבוד למאמרך, תגובה שיכולה להיחשב משמאל למאמרך, אך היא לא נדפסה באתר. כתוב לי בתגובות איך ניתן לכתוב לך ואשלח לך ישירות – אם לא יקראו את זה קוראי האתר, לפחות אתה תוכל לקרוא.
נראה לי שיובל הולך על הפיתרון הטוב ביותר (להשקפתו) האפשרי במציאות הנתונה, כשלב בסולם לכיוון ה"רצוי", בעוד שהטהרנים הולכים ישר על קפיצת הדרך לאוטופיה, בלי תחנות ביניים.
היתרון באוטופיה הוא שאתה לא צריך להתפשר על כלום. מי שלא מתפשר לא צריך להצדיק את הפשרה ולא להתמודד עם כתמים בשריון הבוהק של אביר הצדק והמוסר.
החיסרון – שאין לה שום סיכוי להתממש כי אין לה מספיק תומכים.
לאנשים מסויימים החיסרון הוא גם יתרון – כי מה שאין סיכוי שיתממש, גם אין סיכוי שיכשל.
זה הליקוי הגדול של רבים ממי שנמצאים בשולי השוליים – יותר ממה שהם שואפים לשנות את המציאות הם שואפים שואף להיות "צודקים". אולי משום שהם לא באמת מאמינים ביכולת שלהם לשנות את המציאות, לכן הם בוחרים באלטרנטיבה הנוחה – לטפח את הדימוי העצמי.
יש מי שעושה ומתלכלך בדרך, ויש מי שמתנאה כל היום מול המראה "מראה, מראה שעל הקיר – מי היפה בכל העיר?"
זה שמתקרא ק.א. ורשם כאן:
"מדוע צונזרו כל תגובותי המנומקות באריכות? הלו?????? אני אגיד אותכם לאח מוחמד גולדסטון!"
איננו קשור אלי.
קורא אנגלי (ק.א.)
מדוע צונזרו כל תגובותי המנומקות באריכות? הלו??????
אני אגיד אותכם לאח מוחמד גולדסטון!