איתי זיו תקף (כל העיר, 30 אפריל 2010), ובצדק, את הפובליציסט ארי שביט, שתפס את מקומו של דן מרגלית גם כצדקן המוביל של המיינסטרים בעיתונות הישראלית, וגם כנפוליאון זוטא, ממליך מלכים ויועץ סתרים, שמשתמש בעיתונו להתרסה כאשר נדמה לו שלא מקבלים את עצותיו החסודות. בשנתיים האחרונות חצה שביט את הגבול הדק, אך החשוב, שבין פובליציסטיקה רדודה יחסית לבין שיגעון גדלות, ואת הבעיות הכרוכות בפער העצום בין תדמיתו העצמית לבין תפקיד הקיביצער שהוא ממלא בשולי הפוליטיקה, קשה להדיוטות לפתור.
מאז פרישתו של מרגלית מעיתונות משפיעה לאזור הדמדומים שבין המרכז הלאומני לימין הקיצוני, תפס שביט את מקומו כשהוא הודף די בקלות לשוליים את בן-דרור ימיני, ששנאתו לשמאל מעבירה אותו על דעתו. לכן הוא הפך ממבקר לנשוּא ביקורת, מהוגה דעות עם תדמית עצמית ליברלית לעמוד התווך של העיתונות השמרנית בישראל. אבל רבים ממבקריו מבזבזים המון אנרגיה יקרה על הניסיונות לנתח את שביט מנקודת ראות רעיונית. בסך הכל, הוא נסרך בעקבות הקונסנזוס הלאומני, שאותו הוא מתיימר להוביל. אחרי ההידרדרות המוחלטת של אהוד ברק ומפלגתו לרמת הצ’ירלידרס של ביבי, תופעת שביט היא פחות ייחודית. הוא באמת חושב פחות או יותר כמו כולם. אז מה בכך?
לכן מוטב לנו לבחון בעיקר את הפן האמוציונלי ולהרחיק לכת עד ההיבט הסנטימנטלי, ששניהם קיימים ביחסי כותבים-פוליטיקאים ומהווים דרמה בפני עצמה. שביט, למשל, זנח כבר מזמן את כלי הניתוח שאולי רכש בשנות לימודיו, ומסרב לבחון את הבעיות שמבעתות את החברה הישראלית שלא לדבר על הפתרונות שמציעים הקברניטים. הרי עולם שלם של נושאים לניתוח עומד לרשותו: דעת הקהל הישראלית; דעת הקהל העולמית; המשאבים העומדים לרשותה של ישראל לעומת אלה של שכנותיה; הלחצים מוושינגטון על ממשלת ישראל, לעומת יכולתה של הממשלה להפעיל גופים בתוך ארצות הברית ללחץ נגדי; הפערים הסוציו-אקונומיים בחברה הישראלית על רקע המשימות הכבדות שהממשלה מטילה על הצבא ועל העורף; כוח הגיוס של ההסכמה הלאומית והמגבלות שנובעות מהתערערות האמונה של חלק גדול מהדור הצעיר בצִדקת דרכה של המדינה; התרחקות דעת הקהל הנאורה מישראל, הנתק המוחלט מהשמאל הבינלאומי ומעמדנו מול אירופה; הדאגה המקננת בתוך המעמד הבינוני המשכיל ועתיר ההשפעה בשל רצונו להיות חלק מהמערב המתועש ולא להידרדר למדרגה של מדינה מצורעת כפי שהייתה דרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד; השסעים הפנימיים בתוך החברה הישראלית, ובעיקר הקרע בין אזרחים יהודים וערבים ובין חילונים וחרדים; הלגיטימציה הגוברת והולכת שמקבל הימין הגזעני והניאו-פשיסטי בתוך ישראל.
אלו הן, על קצה המזלג, הבעיות האמיתיות שצריכות להעסיק פובליציסט מוביל בעיתון "הארץ". אם נוסיף להן גם את סוגיית הגרעין על כל היבטיה (האם ישראל צריכה להחזיק בנשק הרתעה גרעיני? האם יש לה זכות מוסרית למנוע אותו ממדינות אחרות באזור? כיצד נמנע אסון אקולוגי רב-ממדים? האם יש לישראל יכולת להכתיב לאזור מדיניות גרעינית? האם מלחמה בפיתוח הגרעיני במזרח התיכון תיהנה מסיוע צבאי ומדיני אמריקאי ומהסכמה בינלאומית רחבה יותר?) נוכל להעריך נכוחה את ההיקף העצום של הנושאים שאינם מאתגרים את שביט, או שהוא נמנע מלעסוק בהם באורח ביקורתי מתוך נאמנות לממסד, שאותה הוא מפרש כנאמנות למדינה.
ב"ניו-יורק טיימס" או ב"וושינגטון-פוסט", שלא לדבר על "גארדיין" או "לה-מונד", לא היו מתייחסים ברצינות לפובליציסט שמתנהל בשטחיות תהומית כזו. אבל אצלנו יש לקונפורמיסטים כמו שביט מעמד מיוחד, אולי אפילו מיוחס. בעיני הוא רכילאי צמרת שעוסק בנושאים זניחים מתוך הטיה רגשית שאין לה ערך אינטלקטואלי גדול, אבל במרכז הלאומני הוא נחשב כמעט לאורים ותומים, וזה מפחֶת את ערכה של העיתונות הרצינית בישראל.
בנקודת זמן מסוימת בקריירה הפובליציסטית שלו שביט פשוט התאהב בבנימין נתניהו, ועמדותיו בכל הנושאים נגזרות מהרגשות הגואים בלבו כלפי ראש הממשלה. כך גם האיבה השוצפת כלפי אהוד אולמרט, שהוסוותה כאילו הייתה מלחמה נגד שחיתות ובעד שלטון החוק, חרף העובדה ששביט מודע לבטן הרכה של ביבי בנושאים האלה. לכן צלב את ציפי לבני, והציג אותה כסכנה למדינה, אף שהעמדות שלה ושל ביבי כלפי איראן, למשל, הן זהות לחלוטין. הוא בעצם חולם לעצב את נשוא אהבתו כצלמו וכדמותו, ולהפוך אותו למנהיג האגף השפוי למחצה של המרכז הלאומני. מכאן גם האכזבה, שהיא חלק בלתי נפרד מכל סיפור אהבה ראוי לשמו. נתניהו הולך במידה רבה מאוד בעקבות אביו הסמכותי והתובעני, ומסרב להיות מעין הכלאה בין יוסי ביילין לבין שביט עצמו. זוהי הסיבה האמיתית למכתב הגלוי (והמגוחך) ששביט שיגר לביבי מעל דפי "הארץ". הדינמיקה הזאת היא אולי מעניינת, וסופר טוב עשוי להפוך אותה לרומן סביר, אבל אין לה שום ערך מבחינה פוליטית. האהבה הנכזבת לביבי היא עניין פרטי של שביט, ומוטב שתישאר ספונה בתחום הפרט. הנושאים הציבוריים הם פשוט חשובים מדי מכדי שישמשו כר לגחמותיו של עיתונאי מתוסכל.
גם פרשת מרגלית-אולמרט אופיינה בהיבטים צהובים למחצה. מרגלית נשבע בשמו של אולמרט במשך שנים רבות, ורתם את העיתונים שעמדו לרשותו כדי להגן על ידידו מפני "עלילות הכזב" נגדו. כאשר הבין מרגלית שהסתירה בין מלחמתו כעיתונאי נגד גילויי שחיתות ובעד שלטון החוק מצד אחד, והסניגוריה המוחלטת על אולמרט מן הצד השני מקעקעת לגמרי את אמינותו, הוא שינה את טעמו והפך לאויבו המושבע של ראש העיר שהפך בעוונותינו גם לראש ממשלה. המכנה המשותף בין שביט לבין מרגלית חשוב יותר מאשר הניגודים לכאורה ביניהם: שניהם כתבו שנים רבות ב"הארץ", וחרגו בעורמה רבה מהמדיניות הליברלית של העיתון כדי לקדם יעדים שמרניים ולאומניים; שניהם חיפשו לעצמם "מקום טוב באמצע", וטיפחו יחסים מיוחדים עם פוליטיקאים מובילים, גם על חשבון אמינותם והאובייקטיביות שלהם; שניהם מתעבים את האופוזיציה הרעיונית השמאלית לממסד של המרכז הלאומני, תומכים באופציה הגרעינית וסבורים שניתן להסוות בקוסמטיקה מתוחכמת פשעים מזוויעים נגד אזרחים כמו הפצצות חיל האוויר בעזה, ונבעתים מהנכונות בעולם להעמיד לדין את האחראים.
הכורח להילחם נגד הממסד כדי לסכל את המתקפה על איראן ולקדם את יישומה של מערכת יחסים חדשה בין ישראל לבין העולם המוסלמי הוא זר לגמרי לנתניהו, ולמען האמת גם לאהוד ברק ולציפי לבני. ההבדל בין שלושת המדינאים המובילים בישראל נעוץ במידת רגישותם ליחסים עם ושינגטון. לכן בחירתו של שביט בנתניהו משודרג כנושא הדגל של חלומותיו המדיניים איננה, כמובן, רלבנטית.
* התפרסם ב"כל העיר".
גם אני, כשקראתי את המכתב של ארי שביט לביבי ב"הארץ", לא ידעתי אם זו הרמה של שביט (ואז זה מביך, ומביך גם ל"הארץ" שפירסמו את זה) או שהוא התאים את הרמה לביבי.
אני חושבת שאפשר לתמצת את המכתב שלו לביבי בערך ככה: כולם שונאים אותך אבל אני עדיין אוהב אותך כי אני יודע שיש בך משהו שלא כולם רואים (אח, פתטי..) ומבקש ממך לעשות משהו (לא ברור מה) כי זה הצ’אנס האחרון שלך (לא ברור למה, הרי אף אחד לא עוצר בעד ישראל בשום דרך, להפך).
מתי נראה ב"גדה השמאלית" התייחסות סוציאליסטית אמיתית למשבר ביוון? השתיקה הזו בזמן שמכל עבר משמיצים את ה"סוציאליזם" היווני, מביכה. כרגע כל ארחי-פרחי מאשים את תנאי העבודה הנדיבים-יחסית ואת הגרעון, אבל יש עוד הרבה מה לומר.