תחקיר שערכו עיתונאים חרוצים ב"ידיעות אחרונות" העלה שהשופט הדרום אפריקאי ריצ’ארד גולדסטון שירת את משטר האפרטהייד (1948 עד 1994. בוטל למעשה כבר בשנת 1990) הטמא והגזעני בארצו, ואף שלח נאשמים שחורים למוות בתלייה כשהוא אוכף את חוקיו המתועבים של הממסד הלבן. צריך לזכור שהאפרטהייד היה מבוסס על שורה ארוכה של חוקים גזעניים שהדירו את האוכלוסייה השחורה מהתהליכים הפוליטיים והכלכליים, שללו אזרחות מרבים מהם והזכירו לכל העולם הנאור את חוקי נירנברג של אדולף היטלר. האסוציאציה לנירנברג איננה סתם דמגוגיה בהקשר הזה. בין החוקים של משטר האפרטהייד, שלא הפריעו לאנשים כמו שמעון פרס לטפח איתו יחסים הדוקים במיוחד, נכללו חוק האוסר נישואי תערובת, "חוק המוּסר" האוסר על יחסי מין בין שחורים ללבנים, וחוקי אזרחות ומעבר שהדירו את הרוב השחור ושללו ממנו חיים מכובדים.
נשוב לגולדסטון: התחקיר החשוב כשלעצמו עליו, שתובל בתיאורים קשים אודות מעשיו של המשטר הגזעני בדרום-אפריקה, התקבל אצלנו בתרועות. אלפי מגיבים "נזכרו" בהתנגדותם ארוכת הימים למשטר האפרטהייד, ומשרד החוץ הורה לנציגיו ברחבי העולם לעשות שימוש חופשי בגילויים אודות האיש, "שהוציא את דיבת ישראל רעה". לפתע מנצחים היורשים הטבעיים של משטר האפרטהייד בממסד הישראלי על מערכה מוצלחת מבחינה הסברתית, וכולם רוחצים בצדקתם המחליאה. הצביעות חוגגת כאן כבר שנים רבות, ועוד בימי גולדה מאיר הפכו את הצדקנות ממדע לאמנות.
אני לא מחפש תירוצים כדי להגן על גולדסטון, חלילה, חרף העובדה שהדו"ח שלו על התוקפנות בעזה ("עופרת יצוקה") היה דווקא מוצלח ואולי מתון מדי על רקע ההתרחשויות האמיתיות ברצועה. עברו של האיש אינו שולל את צדקת דבריו בדו"ח. השופט גולדסטון היה קרנף, בדיוק כמו אנשי המשפט אצלנו שאפשרו גירוש ערבים ובנייה ישראלית על אדמתם, בניגוד לאמנת ג’נבה הרביעית שישראל חתמה עליה; בדיוק כמו הרמטכ"ל רפאל איתן שחנן יהודים שרצחו ערבים בדם קר; בדיוק כמו אנשי ממסד אצלנו שאחראים להוצאת אנשים להורג בלי משפט בכלל, ומשלימים גם עם "הנזק הסביבתי" של הריגת ילדים ונשים שהיו באתר הרצח הנקודתי. הרקורד שלו כחלק מהמסד הגזעני בדרום-אפריקה לא היה מעולם בחזקת סוד, ואיש לא הטיח את הדברים בפניו כאשר נחשב לציוני טוב ולאוהד ישראל. במשך שנים היה אורח רצוי כאן, הממסד ראה בו ידיד וצפצף לגמרי על השחורים שהוצאו להורג. בזמן האמת, כאשר הגזענים היו בשלטון, רק מתי מעט בישראל תקפו אותם באורח עקבי, ומעטים עוד יותר מצאו לנכון להגן על תנועות השחרור השחורות בדרום אפריקה. נלסון מנדלה היה עוד חבוש בכלא, ובתקשורת שלנו ראו בו טרוריסט. כמי שעסק במשך שנים בעבודה הקדושה של מאבק נגד הגזענות וקיבל גם איומים משגרירות דרום אפריקה בימי האפרטהייד, אני מודע היטב לאדישות התהומית כלפי התנהגותם של הגזענים הלבנים, תלמידי הנאצים, שהיו אז שליטי המדינה המוחרמת, אך העשירה הזאת.
היה גם רקע פוליטי לאטימות כלפי האפרטהייד כאן. ישראל הייתה בעלת הברית הקרובה ביותר של פּרטוֹריה בימים הרעים ההם ונחשבה למשת"פ הראשי של המדינה שהוחרמה אז בכל רחבי העולם. שיתוף הפעולה היה מקיף, פוליטי צבאי, כלכלי, מודיעיני ואפילו גרעיני. בשנת 1978 פרסמו כלי התקשורת בעולם שישראל ודרום אפריקה ערכו במשותף פיצוץ גרעיני בדרום האוקיאנוס האטלנטי. עזר וייצמן המנוח, מתומכיו הנלהבים והגלויים של המשטר הגזעני הלבן, ניצח על הניסוי, לפי דיווחים אמינים בתקשורת העולמית.
כאשר פרסמתי את הדברים במדורי "עולם קטן" בשבועון "העולם הזה", הם נמחקו בצבע שחור עז על ידי הצנזורה, חרף היותם ציטוט מותר ממקורות זרים. גם ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל שיתפה פעולה עם בני העוולה, וחברת העובדים קיימה שם משרד אינטרסים פעיל. קיומו הוכחש (אחרי שפרסמתי את הדברים) במכתב נרגש של ירוחם משל המנוח עצמו, אז מזכ"ל ההסתדרות. אבל גם הוא מילא את פיו מים אחרי שנקבתי במדורי בשמות שליחי חברת העובדים, שקיימו קשרים ענפים עם המשטר הלבן המתועב.
ההסתדרות כמעט גורשה מהאיגוד הבינלאומי של העובדים בג’נבה, ואחר כך המשיכה לקיים יחסים כלכליים כמיטב יכולתה. ראש ממשלת דרום-אפריקה, ג’ון פורסטר, הוזמן לביקור בארץ על ידי ראש ממשלת ישראל יצחק רבין בשנת 1976. רבין ושמעון פרס היו האדריכלים הפעילים של שיתוף הפעולה בין שתי המדינות, ומנחם בגין, שמפלגתו תמיד הייתה פרוֹ דרום-אפריקאית, רק הלך בדרכם. שיתוף הפעולה העיקרי היה בתחום המודיעין. שליחי מנגנון החושך של דרום אפריקה המכונה "בוס" (( BOSS התאמנו בארץ, יחד עם המרצחים מארגון ה"דינה" הרצחני של צ’ילה בימי אוגוסטו פּינוֹשה וה"סאווק" הידוע לשימצה של השאה האיראני. בכל הנושאים האלה עסקתי לאורך שנים רבות בעיתונים שבהם כתבתי, ולא פעם נתקלתי באדישות הגובלת בבוז במקומות מפגש של עיתונאים, כולל במזנון הכנסת. "האובססיה" של אנשים כמוני בנושאי זכויות אדם ברחבי העולם, לא הייתה יותר פופולרית מאשר העיסוק היום בפשעי הממסד הישראלי בשטחים הכבושים.
הקו בנושאים האלה היה עקבי: בעיצומו של מסע הרצח של הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה נגד פעילי שמאל (בכללם יהודים רבים) שיגר "ידיעות אחרונות" (אותו עיתון המתחלחל עכשיו ממעשיו של גולדסטון בדרום אפריקה) את מירה אברך למדינה שהשמידה 30000 אסירי מצפון אחרי עינויים מחרידים. חלקם הגדול נרצח אחרי שנזרקו ממטוסי הצבא הארגנטיני. אברך, ידידתו הקרובה של שמעון פרס, פרסמה שירי הלל לגנרלים והשמיצה את המעוּנים. גם לוחמי החופש השחורים בדרום אפריקה הוגדרו כמחבלים וקומוניסטים בעיתונות הישראלית.
ממסד שלם תמך בדרום אפריקה הגזענית בעיקר בחשאי, והעיתונאים ששתקו פשוט אינם ראויים להצטרף עתה לתוקפיו של גולדסטון. אני בהחלט מסכים שהאיש מנוול, וייתכן שהוא גם צבוע, אבל רק למי שהתנגד לגזענות בדרום אפריקה בימי שלטונה יש זכות מוסרית להשתמש בנשק הזה נגד השופט לשעבר. האליטות שלנו שורצות ידידים לשעבר של דרום אפריקה, אנשי עסקים שעשו שם מיליונים, סוחרי נשק שקיבלו שירותים בדרכם לשווק את מרכולתם המדממת לכנופיות ברחבי אפריקה, אדריכלי כוח ההרתעה הגרעיני שלא בחלו בשיתוף פעולה הדוק עם אנשים, שנכלאו בזמן מלחמת העולם השנייה בגין תמיכתם הנלהבת בנאצים. הם לא מתביישים לספר עכשיו על הטבח בסוהטו בשנת 1976, שהיא השנה שבה טימא ראש ממשלת דרום אפריקה את אווירה של עירנו בביקורו הממלכתי אצל רבין. הממסד עושה את מלאכת "ההסברה" נגד גולדסטון בידיים מלוכלכות.
* התפרסם ב"כל העיר".
מאמר מעולה המוקיע את הצביעות של ישראל הרשמית וחלק של עיתונותה.
ומה עם הניסויים הגרעיניים שביצעה ישראל בדרא"פ??
שייהרגו כמה כושים, לא נורא
אני מצפה ממך חיים, להימנע מלהיות במחיצתו של אדם גזען כמו אלי אוחנה, שהשבוע היה בהלם מהגילוי על גולדסטון, אותו אוחנה שרב תמיד עם אוהדי בית"ר שלא יקללו שחורים וערבים
איכס!!!!!
המדינה הציונית לא יכולה להתקיים בלי צביעות כאידיאולוגיה רשמית. אבל כמה זמן זה אפשרי…
הצביעות הייתה ותהייה מחלה ממארת של כל אנשי הפטריוטיזם הנוולים למיניהם, ובייחוד הנהנתנים שכמהים אחרי סיר הבשר, מסיבות הקוקטייל ושייט תענוגות ביכאטות מפוארות כדי להצדיק את קיומם האישי, אכן טוב שיש מאמרים ואנשים מסוג זה להאיר את עינינו מול דמגוגייה כוחנית וזולה זו.
עזבו את ההיסטוריה הרחוקה…. גולדסטון חושב כעת (23 אוקטובר 2009) כי
Take the United States fighting wars in Kosovo and Iraq and Afghanistan. They have certainly at a high level, gone to extremes to protect innocent civilians. Where they’ve made mistakes, and mistakes have been made, in Kosovo, in Iraq, in Afghanistan, apologies have followed. The United States, in general, has accepted and tried its best, with the assistance of military lawyers, has tried its best to avoid violating international humanitarian law.
מתוך ראיון ב-PBS
— קישור —
ובהקשר הרחב יותר, יש לציין את דברי הכותב עצמו, שאמר:
"The left has been completely marginalised," said the veteran leftist and peace activist Chaim Baram. "It’s never been as bad. It is true that no sovereign state could stand rocket attacks like these. But they are only a nuisance and the response is disproportionate, destroying infrastructure and killing children. The difference of quantity is a difference of quality."
מתוך:
— קישור —
תמהתני אם הוא מפיץ את עמדותיו אלו בדבר המשמעותית השולית, המטרידה משהו אך לא יותר (כגון זבובים?), של אלפי רקטות בקרב יושבי דרום הארץ (שדרות, נתיבות, אשקלון?)
לחגית,
כפי שאת יודעת היטב הדברים האלה נאמרו בשלב מוקדם מאוד של האירועים. מאוחר יותר, כאשר הזרם הדליל הפך לאשד של חומר נפץ חזרתי בי וגיניתי בכל לבי את הקאסמים. אני עדיין סבור שהתגובה בעזה חרגה מכל פרופורציה והייתה פשע מלחמה ממוסד.
רון, ייתכן שאתה צודק. זה היה מזמן והציטוט היה מסולף ממילא. מכל מקום, העיקרון נשאר שיש הבדל בין טיפטוף סמלי לבין הפגזה כבדה שמהווה איום אסטרטגי.
בתור תושבת חיפה, יכולה אכן לאשר שהטילים שנורו מלבנון לחיפה היו "חתיכת" מיטרד.
לאחר קריאת הראיון: האם ייתכן כי שחיים קצת טועה (ומטעה) בתגובתו? הראיון איתו אינו מתייחס כלל לעזה ולקסאמים, אלא ללבנון ולחיזבאללה. משמע הטילים שהם ב"חזקת מיטרד" אינם הקסאמים של חמס אלא הקטיושות של חיזבאללה.
אין טעם, עבר זמן רב, הנסיבות השתנו ודעתי נשארה בעינה: ברגע שטיפטוף סמלי של אש הופך להרעשה כבדה יש לצאת נגדו בכל לשון של גינוי, וכך גם עשיתי.
עם זאת, התגובה הישראלית, גם בלבנון וגם בעזה, חרגה מכל פרופורציה וביטאה את הגזענות הרצחנית כלפי הערבים המקננת בחוגים ממסדיים ואחרים בארץ.
האם אתה מאשים אותי בסילוף? העתקתי ישירות את המקור האנגלי, מבלי נסיון לתרגם או לערוך אותו. או שמא האכסניה סילפה את דבריך, למרות שאתה מסביר שכן אמרת את הדברים, אבל בשלב מוקדם של העניינים. מתי היה ומה זה בדיוק טפטוף סמלי של קטיושות חיזבאללה שמדינה נורמלית צריכה להבליג, "להכיל"? הצביעות *שלך* והמוסר הכפול פשוט זועקים מבין המילים והשורות, אבל הרבה יותר קל למצוא צביעות אצל אחרים.
חיים, האם פנית לגארדיאן במכתב לתיקון הסילוף? בדקתי והציטוט אכן מופיע כלשונו באתר שלהם.
אז מה היא תגובה מתאימה ברמת המדינה מבחינת הפרופורציה לאלפי רקטות קסאם? או להרעשה של עשרות טילי קטיושה?
חיים היקר, אין לי הפעם אלא לומר מילה אחת: קלוש!
האם זה נכון שלנין התייחס לאינטלקטואליים אירופים/אמריקאים פרו-קומוניסטים כ"אידיוטים שימושיים"?
— קישור —