בנוף האידאולוגי הדל והמשעמם של כתבי העת הישראלים החלו להופיע מאז שנות ה-90 כמה כתבי עת, אתרים והוצאות ספרים "פוסטיים" בעלי יומרה חתרנית  וביקורתית יותר. אכן, יומרה מבורכת אולם, לדאבוני, בחלוף הזמן ובמבחן התוצאה נראה שזו הייתה ונשארה בעיקרה  יומרה, או נכון יותר –  פוזה ביקורתית, ללא המימד התכליתי של המימוש. הבולט והידוע ביותר בין כתבי העת "הפוסטיים" הללו הוא, ללא ספק, "תיאוריה וביקורת" היוצא לאור מטעם מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד. כתב העת הזה מבטא בצורה המובהקת ביותר את  הפוזה  הביקורתית הריקה של "התיאוריה הפוסטית".

 ננסה "לממש" את הטענה הבקורתית שלי תוך התייחסות לכמה מהמאמרים שפורסמו במהלך השנים "בתיאוריה וביקורת". נאמר עוד, שההתייחסות הביקורתית האמורה נעשית לאורה ובהשראתה של ההבחנה בין התפיסה הפילוסופית האופטימית של תקופת הנאורות לתפיסה השמרנית המודרנית שקמה כנגדה. ההוגים הרציונליסטים של הנאורות שאפו להעלות את האדם לדרגתו הראויה במרכזו של העולם, ובד בבד להעלות את העולם לדרגתו של האדם. לעומת זאת, התפיסה השמרנית המודרנית מתחילה (ומסיימת) בבני האדם המצויים, כמות שהם, המנסים  כל אחד לפי בחירתו, לשונו, נטיית ליבו, אמונתו, הרגלו או מסורתו, להטביע את חותמו ואת סימנו במרחב וזמן חסרי כל סדר ותכלית ברי השגה ומשמעות. כך, הגל ומרקס, כל אחד בתורו ובסגנונו, בהשראתם של היוונים והוגי תקופת הנאורות, מדגישים את היסוד הדינמי והשאפתני ככוח המניע, המשנה והמעלה בו בזמן את העולם ואת האדם. בתזה הידועה שלו על פוירבך, מרקס מדגיש את חשיבותו של המחנך המשנה את הנסיבות באמצעות הידיעה. לעומת זאת, קלוד לוי שטראוס, האנתרופולוג השמרן, מתבונן מן הצד ומפענח את המבנה והסדר הנתון של השבט הפרטיקולרי; כיצד אותו שבט "מסמן" את העולם כדי להפוך אותו לשלו. ואולם, הוא שוכח ש"הסימון" השבטי הזה הוא עדיין שעבוד הבא לידי ביטוי ביחס הפסיבי, הבלתי אמצעי, הסטטי, ההסתגלותי והפולחני של בני השבט לטבע. כך, זה בשבילם עדיין טבע נעלם ולא ידוע הנתפס כישות גדולה וכל יכולה הניצבת מעליהם ומקיפה אותם. כיוון  שכך, אין עוד מקום באחדות הבלתי אמצעית הזאת עם הטבע למודעות עצמית ביקורתית באשר למותר האדם, מעמדו ותכליתו בעולם – התנאי הכרחי הנחוץ כדי להניע את בני האדם לשנות את עולמם וחברתם.

מה שאני מכנה "התיאוריה הפוסטית" נראה, אפוא, כסוג של סינתזה של אותו סטרוקטורליזם שמרני ו"פרקסיס מחולל תמורות" של הגל ומרקס. ליתר דיוק זהו סטרוקטורליזם שמרני, עטוף בשיח ביקורתי, כלומר, שיח שכל תכליתו היא שלילה וביטול של הניסיון הפילוסופי והפוליטי של עידן הנאורות לדעת ולשנות את העולם בכלל, המסתפק ב"סימון" הפסיבי הפרטי שלו.   מתוך המאמרים הרבים שפורסמו בגליונות "תיאוריה וביקורת" בחרתי, שלא באקראי, שלושה מאמרים המייצגים לדעתי בצורה המובהקת ביותר את הרוח "הפוסטית" המנשבת בין דפיו של כתב העת האמור ומניעה אותם.

המאמר הראשון, מאת אריאלה אזולאי ועדי אופיר, אינו אלא הקדמה ארוכה של ספרם המתורגם של דלז וגואטרי (כל מה שנאמר על "תיאוריה וביקורת" כוחו יפה גם לגבי "רסלינג", המוציאה לאור של  הספר). כבר מכותרת המאמר – "אנו לא שואלים ‘מה זה אומר’ אלא ‘איך זה פועל’: הקדמה לאלף מישרים" (גיליון 17, סתיו 2000) – אנחנו לומדים על הפוזה הביקורתית המקדשת את הריבוי של המצוי כתכלית בפני עצמו, בלי לשאול: "מה זה אומר"? בשביל מי? מתי? היכן? וכיצד זה נוגע לעולם בכלל. המאמר (כתשעה עמודים) נפתח בציטוט ארוך, של כשלושת רבעי העמוד, העשוי ללמד שוב על תכנו הדוגמטי, הסתום והסתמי, של המאמר. כך, גם המאמר עצמו  נראה כפרשנות נוסח רש"י, הכתוב בלשונו של הטקסט ללא כל התייחסות ופרשנות קונטקסטואלית שעשויה ללמד על משמעותו ותרומתו  המקורית החשובה של הספר ברצף של ההגות הפילוסופית. נראה ברור, שהמחברים פשוט משחזרים את המילים והמושגים של הספר, ועל כן הם יודעים לומר עליו שהוא נראה להם "אחר כל כך" ולא יותר מזה (גם "הולילנד" נראה "אחר כל כך"). כמו כן, תוכנו של הציטוט מלמד בד בבד על יחסם השוללני של  אזולאי ואופיר עצמם לכל המסורת הפילוסופית והדתית מאז היות האדם. כך הם מצטטים: "הדרך שלי לצאת מזה, כך נדמה לי, הייתה בעיקר  דרך ראיית ההיסטוריה של הפילוסופיה כמו סוג של זיון בתחת, או סוג של התעברות בטהרה." מן הסתם, הטקסט הוולגרי הזה מעיד אולי על נטייתם ולשונם הסקסואלית של המחברים, ומכל מקום, על פי כל קריטריון תיאורטי ראוי לשמו, אלה הם דברי הבל וגסות רוח שאינם ראויים לתגובה.

את המאמר השני, "המצב הרב-תרבותי", כתבו יוסי יונה ויהודה שנהב (גיליון 17, סתיו 2000). המאמר מכוון בעיקר נגד נסים קלדרון ודני גוטווין המדגישים את היסוד הקולקטיביסטי הלאומי היהודי של החברה הישראלית. יונה ושנהב, לעומת זאת, שוללים את "חווית השותפות הישראלית". הענין לפיהם הוא, דווקא, דה-אסנסיאליזציה ודה-מיסטיפקציה של "התכנים היהודיים הפרימורדיאלים המשמשים בתור תכני הליבה של החברה הישראלית". הכלליות של המערכת המדינתית מבוטלת על ידם כמקריות ושרירותיות, וממילא החירות מושגת כדקונסטרוקציה תרבותית של המערכת המדינתית. בלשון הרב-תרבותית, הדקונסטרוקציה של המדינתיות הישראלית הקיימת  אמורה להתבצע באמצעות   מושגים   כמו: "שיח תרבותי",  "פוליטיקת הזהויות",  "אשכנזיות" , "מזרחיות"  וכו’.  הפרטיקולריזם התרבותי המזרחי, הנשי, הערבי  הנתון הוא, לפיהם, המצב הראוי והמושג המסביר של החברה הישראלית. הם שוכחים שבשדרות, שכונת התקווה ואום אל-פחם לא מדובר רק בדומיננטיות של הלאומיות המדינתית,  אלא דווקא בהעדר הנוכחות של המערכת המדינתית המודרנית. הנה כי כן, בעיני החלכאים והנדכאים שבאזורי הפריפריה הדקונסטרוקציה התרבותית איננה מעלה ואינה מורידה הרבה  שכן הם כבר שקועים שם עד צוואר בדת ובתרבויות הפרטיקולריות  כמפלט, ו/או כפיצוי, על העדרה של המדינה. נראה אפוא, שמנקודת מבטם של תושבי שדרות, שכונת התקווה ואום אל-פחם כל המהלך של המחברים – מן הלאומיות המדינתית אל ריבוי  הזהויות התרבותי – איננו, אלא, עמידה במקום. כלומר, השלמה וקבלה של המצב העדתי המסורתי הפריפריאלי המצוי. שנית, לא ברור במה עדיף, לפיהם, ריבוי הזהויות הפרטיקולריות מן הזהות הלאומית היהודית של הראשונים. בשני המקרים זוהי, לפיהם, זהות נתונה, המושגת ובאה לידי ביטוי באופן "חוויתי" באמצעות ההשתתפות "בטקס" הקבוצתי. נראה, אפוא, שהמחברים מתעלמים ביודעין, ואו שלא ביודעין, מכל ההגות הלאומית המודרנית מימיה של המהפכה הצרפתית, הגות המסבירה ומדגישה את יתרונה של הלאומיות הרפובליקאית המודרנית כקהילה המצאתית, מדומיינת  ודינמית המשוחררת מכבלי המסורת והמנהג הישנים. אמנם שנהב ויונה שוללים את האינסטרומנטליזציה של התרבות האשכנזית בישראל, כלומר את הפיכתה של התרבות האירופית לאמצעי שליטה ו"מדידה" בידיה של האליטה הישראלית הוותיקה. אך הם שוכחים שגם התרבות המזרחית, כמו הדת, איננה רק ביטוי רוחני טהור, אלא היתה ועודנה, גם ובעיקר, אמצעי שליטה ומניפולציה בידיה של אליטה פרטיקורלרית דכאנית הדורשת ביטול. אם כן, הענין אינו הניגוד שבין "תכני הליבה" של הלאומיות הישראלית, מצד אחד, וריבוי הזהויות התרבותיות מצד אחר. אלו אינן אלא שתי צורות  הדורשות ביטול של פוליטיזציה דכאנית של התרבות, צורות הסותרות לחלוטין את מהותה הרוחנית האוניברסלית של התרבות כשלעצמה. זאת ועוד, יונה ושנהב באים לקלל את השלטון הישראלי ויוצאים דווקא כמברכים. שכן ביקורת התרבות האשכנזית כמושג מסביר וכוח מניע של השלטון הישראלי מדחיקה ומטשטשת את גורמי השליטה הפוליטיים הממשיים. כך, הבעיה איננה עוד המשטר  הישראלי  כמוסד פוליטי  המצאתי, אלא  "האשכנזיות" כישות אתנית-תרבותית נתונה. 

המאמר השלישי, מאת טלי לב ויהודה שנהב מנתח ומסביר את הקשר בין הפנתרים השחורים ו"מצפן" במושגים של "פליטיקת הזהויות". כותרת המאמר: "אל תקרי פועל – אלא פנתר! – הפנתרים השחורים ופוליטיקת הזהויות בראשית שנות השבעים", (גיליון 35, סתיו 2009), מלמדת שוב על תוכנו "הפוסטי", הצורני הריק, של המאמר. המחברים מנסים, לא פחות ולא יותר, להוכיח  שהשיח המעמדי של "מצפן" עזר לממסד, ביודעין ושלא ביודעין, "להכיל את האתגר האתני שהציבו הפנתרים השחורים." הטענה היא, שהממסד השתמש בשיח המעמדי כדי לתאר את "הפנתרים" כפועלים "השחורים" של "מצפן", ואגב כך טושטשה זהותם המזרחית האוטנטית "כזהות שלמה בעלת מגוון ממדים."

כחבר "מצפן" באותן השנים, וכמי שהשתתף באחת ההפגנות הסוערות "והרטובות" של "הפנתרים", אני יכול לומר שלא היו דברים מעולם ושההפך הגמור הוא הנכון. כל שמאלן בר דעת, שהיה פעיל באותן השנים, היה יכול לומר למחברים ש"הפניקה שזרעו התקשורת והמשטרה" מקורה דווקא בקשר שהיה לפנתרים עם חברי  "מצפן" ועם ניסיונם של האחרונים להגדיר את המאבק היהודי המזרחי הפרטיקולרי במושגים הכלליים של המאבק המעמדי של המדוכאים באשר הם. מושגים אלה היו עשויים להיות מובנים ורלוונטיים גם  ל-"פנתרים" הפלסטינים.

לנוכח הדברים האלה ברור מדוע נתקשה למצוא בין גליונותיו הרבים של כתב העת הזה  גם מאמרים אחרים שנכתבו לאורה ובהשראתה של המסורת הפילוסופית ההומניסטית. מאמרים  שעניינם הוא, דווקא, ביטולן של הזהויות הנבדלות, העלאתן והאחדתן באמצעות "פרקסיס מחולל תמורות." הסיבה לאי פרסומם של  מאמרי ביקורת אמיתיים מהסוג השני טמונה בעיקר בכך שהם היו עשויים לשמש כראי שהיה חושף את היומרה האינטלקטואלית הביקורתית של חסידי התיאוריה "הפוסטית" כפוזה ריקה חסרת כל תוכן ומשמעות ראויים לשמם. התוצאה  העגומה היא,  שכתב העת המכובד הזה הפך לבמה הפרטית  של עורכיו ושל קומץ עושי דברם, שבשם ריבוי הפרשניות והזהויות מונעים ומשתיקים כל דעה ביקורתית אחרת, דעה שכל חטאה הוא שאיננה הדעה השמרנית שלהם.

Share on Facebook