לפני שלושה חודשים בערך סערה זירת מחנה השמאל והשלום. פעילת השלום אשכר אלדן כהן האשימה בפומבי את הסופר יצחק לאור, איש ותיק במחנה, בהאשמה חמורה ביותר. לטענתה, לאור שאותו הכירה במהלך פעילותה הפוליטית אנס אותה בדירתה לפני כעשרים שנה. בתגובה אישית ארוכה שפירסם במקומון "העיר" לפני כשלושה שבועות כינה לאור את ההאשמה עלילת דם. לדבריו ביקר את אלדן כהן בביתה לפי הזמנתה, יחסי המין שהתקיימו ביניהם היו בהסכמתה, לאחר מכן שוחחו בענייני ספרות ולבסוף נפרדו לשלום. אלדן כהן הגישה על האונס תלונה במשטרה. לאור אומר שבכוונתו להגיש נגד אלדן כהן תביעת דיבה. העניין לא נגמר בזה: לאחרונה מחתימה קבוצת פעילות פמיניסטיות, רבות מהן גם הן ממחנה השמאל והשלום, על מכתב תלונה למועצת העיתונות על האופן שבו ניתן ללאור לומר את דברו ב"העיר". הפרשה לא נראית ממש שוקעת.
מטבעה זוהי פרשה אינטימית, רגישה וחמורה שאדם סביר שלא תיחקר לעומק את הנפשות הפועלות בה ימנע מלערב עצמו בסבכיה ונפתוליה. אולם מדובר בפרשה שמראשיתה הוצגה, עוצבה ונוהלה כפרשה בעלת היבט ציבורי מובהק. אלדן כהן פנתה אל הציבור, הציגה את טענותיה באינטרנט, בטלויזיה ובעיתון וביקשה לשכנע ישירות את הציבור לא רק באשמתו הספציפית של לאור אלא גם בהיות מעשהו ביטוי לתופעה חברתית ישראלית רחבה שניכרת גם במחנה השמאל והשלום: אנסים, זכרים "מהוגנים" "שממלאים את כל שדרות החברה", מפעילים תוקפנות מינית כלפי נשים ומוגנים על ידי טכניקות השתקה ואיום שמפעילים הם וחבריהם. האשמותיה הפומביות של אלדן כהן עוררו רגשות עזים. בקרב לא מעט פעילות ופעילי מחנה השמאל והשלום התקבלו האשמותיה באמון ועוררו הזדהות ספונטנית. גם השקפתה החברתית עוררה ביטויי הזדהות. היו שהעלו ספקות, אך ברור היה שלפחות בתוך המחנה אי אפשר היה שלא להתייחס בכובד ראש לפרשה הקשה הזו.
הגם שמדובר היה בפרשה שהוצגה תוך סערת נפש לשיפוטו של הציבור, אדם לא היה חייב לבחון אותה במהירות הבזק ולחרוץ דין, כפי שעשו רבים. זכות שמורה לאדם לשלוח ידו ולבדוק בקרביה ובפרטיה לאט, בלי להיסחף, לבחון את מה שנטען, לחבר אל זה שאר דברים שהוא יודע ורק אחר כך לשתף אנשים במסקנותיו. בדיקה כזו של הפרשה, כך אני סבור, מעוררת תהיות ועולה ממנה המלצה ברורה לזהירות רבה בגיבוש עמדה ובניהול דיון ציבורי בעניין הנטען. בכל אלה אני מבקש לשתף את מי שלא התעייף מהפרשה ומוכן להמשיך ולקרוא הלאה.
אין אדם יכול לדעת מה קרה בין אשכר ליצחק באותו יום נמהר. רק שניהם היו שם ורק הם ראו שם זה את זו בפעולה. אבל בדיקת דבריה של אשכר מילה אחר מילה ומשפט אחר משפט מעוררת תהיות קשות. זאת, משום שהצהרותיה הברורות והנחרצות לפיהן לאור אנס אותה וממילא רמס את כבודה וביטל את רצונה לא נתמכות כלל על ידי זכרונות ממשיים שלה אודות מהלך ההתרחשות בעת האונס הנטען, אודות המעשים שנעשו בה, תגובותיה להם וכיו"ב.
אונס אינו עניין של הרגשה סובייקטיבית. אונס, כמו עבירות תקיפה אחרות, הוא תמיד סידרה של מעשים ספציפיים שאדם עושה בזולתו. ברמה העקרונית באונס יש מטבע הדברים התנפלות שאינה צפויה מראש, הטלת אימה, תפיסת הקורבן, התגברות על התנגדותו, כפייה פיזית, תקיפה מינית חמורה. אבל אונס אינו תבנית מופשטת שחוזרת על עצמה- בכל מעשה אונס מתרחשים הדברים הנוראים הללו באופן ספציפי ושונה, בהתאמה לשיטותיו וטבעו היחודי של התוקף, להתנהגות של הנתקפת ולנסיבות המיוחדות שבהן מתרחש המעשה הנורא אך הספציפי הזה.
והנה, בדבריה של אלדן כהן אין כל זכרון לשרשרת המעשים באונס הנטען. לטענתה, יצחק לאור שאותו הכירה והעריכה מאוד צלצל יום אחד בדלת דירתה וכשפתחה לו דחף את רגלו בדלת ונכנס לדירתה מבלי שהוזמן לכך ותוך כפיית נוכחותו. זוהי כמובן התנהגות מגעילה, מפחידה ואולי אף פלילית אבל זה אינו אונס. ומה אחר כך? אלדן כהן טוענת שמהרגע הזה ואילך יש לה, במילים שלה, "שחור בעיניים". היא אינה זוכרת וממילא אינה מוסרת תיאור כלשהו של סידרת המעשים שמטבעם מכוננים עבירת אונס. בזכרונה ובסיפורה של אלדן כהן אין מילה אחת על מה עשה בה יצחק לאור, איך הטיל בה אימה, באיזה אופן כפה את עצמו עליה, מה היתה תגובתה לכפייתו, מה עשה בגופה, וכיו"ב. זה לא שהיא טוענת שהיא זוכרת היטב או במעומעם אך נמנעת מלספר את מה שהיא זוכרת מטעמים מובנים של שמירה על צינעתה, ותוכל לספר הכל בחקירתה במשטרה או בעדותה בבית המשפט. אלדן כהן מודה שאין לה באמתחתה יותר משיש לה בפיה ולמרות זאת – אין לה ספק שנאנסה. האם אדם סביר יכול לאמץ את גירסתה? האם לא טבעי שיכסוס בו ספק עמוק?
אם לא הובנתי כראוי אני מבקש לדייק: איני מציב עצמי "בצד של לאור". איני טוען שלא היה שם אונס. איני יכול לדעת על כך דבר. יתכן שהיה שם סקס לגיטימי בהסכמה ויתכן שבוצעה שם בעילה בכפיה, מעשה נורא. מה שאני טוען הוא שאלדן כהן לא הציגה עד כה שום ראיה שתתמוך בדבריה כי לאור אנס אותה במשמעות המוכרת של מילה זו. השכל הישר מורה כי כשאין לאשה כל זכרון לעובדות, לרצף מעשים, להתרחשויות ספציפיות שבראיה אינטגרטיבית מכוננות מעשה אונס ועבירת אונס, אין לה בסיס לצאת ולהאשים מישהו באינוסה. יוצא מכאן שלמרות חווית הוודאות הסובייקטיבית שלה, לא היה לאלדן כהן בסיס וצידוק לצאת לציבור ולהאשים את לאור באינוסה.
ועוד: איני טוען שאלדן כהן טפלה במודע אשמת שווא נוראה על לאור. אני מתרשם שסובייקטיבית היא משוכנעת בוודאות שנאנסה. אך נראה לי כי היא לא נתנה דעתה לכך שחווית וודאות אינה ראיה כלל, כלומר שכל אדם שיוצא לציבור להאשים את זולתו בהאשמה חמורה כל כך חייב לבסס את ההאשמה על זכרונות ברורים של התרחשות ספציפית. זו חובה של האדם כלפי עצמו וכלפי הזולת וכלפי החברה שעל בימתה הוא משמיע את טענותיו. ומי שאינו נוהג כך חוטא חמורות כלפי זולתו וגם משבש את האפשרות לנהל דיון הוגן בטענותיו.
כל שנטען עד כאן מתבסס על השכל הישר ועשוי לכן לשכנע (או לא) כל אדם בר דעת. אולם מאחר שאלדן כהן נזכרה בפרשת האונס הנטען במהלך טיפולה הפסיכולוגי, ומאחר שאני במקצועי פסיכולוג קליני, הגעתי בהכרח לחשוב על הפרשה גם מנקודת המבט המקצועית. וזאת כבר פרספקטיבה אחרת.
אלדן כהן מספרת כי בעת התרחשות האונס הנטען היתה כבת שלושים שנה. לאחר המעשה היא לא זכרה את הפרשה במשך למעלה מעשרים שנה. יום אחד צפתה בטלוויזיה בנשיא לשעבר קצב שנחשד בעבירות מין, ולמחרת "הכל צף" ולא יכלה לקום מהמיטה. אשר על כן פנתה לטיפול נפשי במרכז לטיפול בנפגעות תקיפה מינית, החלה טיפול, וכעבור זמן נזכרה בביקור טראומתי של יצחק לאור בביתה. במהלך עיבודה את הפרשה בטיפול הגיעה להכרה כי נאנסה. מה יכול הפסיכולוג המקצועי לומר על הרצף הזה?
הפסיכולוג המקצועי יודע, מהספרות המקצועית ומהנסיון הקליני, שאדם יכול להדחיק אירוע טראומתי במשך שנים רבות ולהיזכר בו במהלך טיפול. זו יכולה להיות טראומה מינית או משפחתית, אלו יכולים להיות מצבי איום וסכנה חמורים שאדם נחשף להם בעבר וכיו"ב. אולם בעניין זה צריך לציין מספר סייגים. ראשית, היזכרויות כאלה הן ככלל תופעות נדירות למדי. כשהן קורות המדובר בדרך כלל בפריצה מההדחקה של אירועים מודחקים מהילדות המוקדמת ולא מהבגרות, או בפריצה מההדחקה של היבטים מסוימים של אירוע, שאת עיקרו זכר אדם במשך השנים אך שוליו האפלים הודחקו. ההסתברות שאדם מבוגר לא יזכור במשך עשרות שנים שום פרט מאירוע טראומתי קשה שהתרחש בעת שהיה כבר אדם מבוגר היא נמוכה מאוד. על כן יש להתייחס בזהירות אל תופעת ההיזכרויות של מטופלים מבוגרים במהלך טיפול נפשי בטראומות מיניות ואחרות. חלקן יתבררו לאחר בדיקה כמשכנעות וראויות לאמון. אולם במקרים מסוימים יש גם אפשרות אחרת, מביכה ומתעתעת: אפשר שהמדובר ב"זכרונות כוזבים".
מהו "זכרון כוזב"? זוהי חוויה המופיעה בדרך כלל אצל מטופל בוגר במהלך טיפול נפשי. המטופל חש סובייקטיבית שהוא נזכר באירועים אינטנסיביים וטעוני רגשות מעברו, בהם היה קורבן להתעללות מינית או לאלימות פיזית, אולם בדיקה זהירה וקפדנית מלמדת כי אירועים אלו, כולם או מרביתם, ככל הנראה או בוודאות לא התרחשו כלל.
האם טיפול פסיכולוגי עלול לעודד יצירת "זכרונות כוזבים"? קשה לקבוע מסמרות אך נראה שהתשובה חיובית. שימוש לא אחראי בטכניקות טיפוליות בעלות מרכיב סוגסטיבי רב עוצמה, כגון היפנוזה או "דמיון מודרך" עלול להשיא מטופל בעל מועדות מתאימה לערפל את הבחנתו בין זכרון לדמיון ולאמץ את תוצרי דמיונו כאילו היו תוצרי זכרונו המודחקים. אמונה עזה של המטופל, של המטפל או של שניהם גם יחד בוודאות התרחשותה של טראומה ספציפית בעברו של המטופל, אמונה של מי מהם בכך שהטראומה היא העומדת בשורש סיבלו הנפשי של המטופל וכי שליפתה מנבכי הלא מודע תקדם את ריפויו – גם אלה עלולות לייצר ולייצב "זכרון כוזב" אצל המטופל.
במהלך שלושים השנים האחרונות סערו הרוחות בציבור האמריקאי בשאלת התקפות של זכרונות אודות טראומות מיניות מוקדמות. החל מתחילת שנות ה-80 של המאה העשרים ניכר בארה"ב גל של תביעות משפטיות שהגישו אזרחים בוגרים נגד מי שלטענתם תקפו אותם מינית שנים רבות קודם. חלק מהתובעים טענו כי נזכרו בתקיפות באופן ספונטני לאחר שלדבריהם לא זכרו אותן שנים רבות. אחרים טענו כי אירועי התקיפה הודחקו וצפו בתודעתם במהלך טיפול נפשי שעברו בבגרותם. בבתי המשפט נתקלו התובעים במחסום התיישנות העבירות, אולם מערכת המשפט האמריקאית גילתה כלפיהם אהדה והגמישה את עצמה: ברבות ממדינות ארה"ב שונו הוראות החוק ונקבע כי "תקופת ההתישנות" תחושב לא ממועד התקיפה הנטענת אלא ממועד ההתוודעות לזכרונות שבקעו לכאורה מהדחקה רבת השנים. כך נפתח לרווחה השער להגשת תביעות ובירורן ורבים נכנסו בשער הזה: מאמצע שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים גדל בערך פי שמונה מספר התביעות שיסודן בהיזכרות מאוחרת בתקיפה מינית שאירעה בילדות. חלק מהתובעים זכו בפיצויים כספיים בסכומי עתק.
אולם, באותן שנים ממש התפתח בארצות הברית מחקר פסיכולוגי נרחב בסוגיות אלה. רבים מהחוקרים לא באו מן הקליניקה אלא מהמעבדות לחקר הזכרון. חלק ניכר מהחוקרים הגיעו למסקנות מטרידות. ראשית מצאו, כי אצל בני אדם קיימת הסתברות נמוכה מאוד להדחקה טוטאלית של טראומות שאירעו לאחר גיל שש לערך. שנית, כי בנסיבות מתאימות אפשר לגרום בקלות יחסית להופעת עיוותי זכרון לגבי אירועים שנחוו. שלישית, שבני אדם יכולים לייצר "זכרונות כוזבים" של טראומות ולהאמין בלב שלם באמיתותם מבלי שאלה התרחשו כלל. החוקרת הפוריה והמרשימה ביותר בסוגיות אלה היתה הפרופסור אליזבט לופטוס. היו רבים אחרים.
מחקרים אלו עוררו ויכוח ציבורי עז. לאחר כעשר שנים השתנתה האווירה הציבורית והחל מאמצע שנות התשעים נרשמה ירידה חדה בארצות הברית במספר התביעות המשפטיות שיסודן בהיזכרות מאוחרת בטראומת ילדות מודחקת. הצטבר גוף מרשים של נסיגות של מטופלים לשעבר מהאשמותיהם כאילו הותקפו בילדותם. רבים מאלו שהצהירו כי במהלך טיפולם הנפשי צף אצלם מההדחקה זכרון של טראומה מינית, מי שהאמינו בלב שלם באמיתות זכרון הטראומה, הודיעו בציבור כי הם נסוגים מטענותיהם כי בדיעבד גיעו למסקנה שלא היה בהן ממש. הגיעו הדברים לידי כך שבשלהי שנות התשעים השתווה מספר התביעות שיסודן בטענה שתקיפה מינית מוקדמת בקעה מהדחקה רבת שנים במהלך פסיכותרפיה, למספר התביעות בגין רשלנות מקצועית שהגישו נשים אמריקאיות נגד פסיכולוגים שטיפלו בהן. נשים אלה טענו כי טופלו בדרך נלוזה: במהלך הטיפול השיאו אותן הפסיכולוגים להאמין שהותקפו מינית בילדותן כשלמעשה שום תקיפה לא התרחשה.
גוף הידע הפסיכולוגי וההיסטורי והמשפטי הזה רלבנטי לגיבוש יחס שקול כאן ועכשיו לפרשת אלדן כהן-לאור. הוא מכוון אותנו להתבונן בזהירות בטענות של אלדן כהן. הוא מורה לנו שאפשר שאלדן כהן נאנסה, ואפשר שקיימה יחסי מין בהסכמה אך בנסיבות לא נעימות שהשאירו אצלה בדיעבד טעם מר, ואפשר גם שבינה ללאור התרחש סקס בהסכמה (כפי שטוען האחרון) ומסיבה לא ידועה לנו נברא בתודעתה במהלך הטיפול "זכרון כוזב" אודות אונס שלא היה כלל.
במבט לאחור על הסערה הציבורית שחוללה ההאשמה כלפי לאור, ברור שבעת שיצאה אלדן כהן לציבור, לא יכול היה אדם שקול ומפוכח לאמץ את טענתה החד משמעית "יצחק לאור אנס אותי !" בלא שיכסוס בו הספק. כשהדברים הוצהרו לציבור התבקשה לא חריצת הדין אלא דווקא השהית השיפוט. התבקשה התייחסות ציבורית זהירה, המגלה רגישות כלפי שני הצדדים השרויים במחלוקת בעניין חמור מאוד, שני אנשים שכבודם הציבורי ושמם הטוב מאוימים. לא כך נהגו רבים מהדוברים והדוברות שהיו להוטים מדי להוכיח "קייס" וחבל מאוד שכך נהגו.
מאז פירסום הפרשה לא נוסף ולא השתנה דבר. על כן, גם היום מומלץ להשהות את השיפוט למקרה הספציפי. עדיף הרבה יותר לדון דיון פורה בסוגיה העקרונית הרחבה והחשובה שהעלתה אלדן כהן: נפוצותם של דפוסים מצ’ואיסטיים- תוקפניים- צבאיים-כיבושיים אצל גברים בחוגי השמאל הליברלי בישראל והתבטאותם של הדפוסים האלה בתבניות הפעולה של אירגונים שמאליים. בעניין הזה, שבו כל אחד מכיר חומר מנסיונו האישי ומנסיונו הפומבי, דוגמאות וראיות לא יחסרו. בעניין המדכא הזה אני מזדהה עם קריאת הכיוון המוסרית של אלדן כהן: את המצ’ואיזם הגברי השמאלי הזה – תוצאת הפלירטוט (המוכחש כמובן) עם אתוס הכוח הציוני-ישראלי, צריך ללמוד לזהות ולסמן ולגנות ולבודד ולהרחיק, כמה שאפשר, גם מהלב וגם מהמחנה.
דבר אחרון, אישי, אי רוצה עוד לומר. כשאני מתבונן במה שכתבתי מתעורר בי החשש שמא יטעו בי קוראים וקוראות ויחשבו שכל יחסי לעניינים הקשים האלה הוא בעיקרו אנליטי ושקול. זה לא כך ולא צריך להיות כך. את המאמר הזה כתבתי אחרי הרבה טלטלות וחיבוטי נפש והמאמר הזה לא ביטל אותם. הוא רק מסמן התגוננות חיונית והוגנת מפני הכניעה להם.
מאמר חשוב מאוד.
כמה אירוני שהמאמר הזה מתפרסם בעיצומה של פרשת המשט לעזה ועצירתו ע"י צה"ל.
קראתי את תגובתו של לאור ב"העיר", ולא יכולתי שלא לעשות את ההקבלה בין ההתייחסות למעשה אונס (בין אם התקיים כזה ובין אם לאו) לבין מה שהתחולל על סיפון ה"מרמרה", והכל סובב סביב גרסאות, סביב האמת האובייקטיבית והסובייקטיבית ובעיקר סביב המוטיבציה של כל צד בסיפור לדבוק אך ורק בעמדתו מבלי לנסות לראות או להבין את הצד השני.
מבחינתי טוב יעשה לאור אם יתגייס לסנגר על צה"ל אחרי הפעולה בליל יום שני כפי שסינגר בצורה טובה כל-כך על עצמו,
וטוב יעשו הוא וכל מי שקרא את אותו ב"העיר" אם יעצרו לרגע לפני ההשמצות האוטומטיות וה"עליהום" על לוחמי השייטת, ויזכרו שגם מדינה וצבא יכולים להיות קורבן לעלילה (אני לא טוען כאן שיצחק לאור הוא קורבן, אבל זה בהחלט יתכן), או לפחות קורבן של סיפור חד-צדדי ומוסט.
לאור כבר מבין את זה היטב, מה איתכם?
מנומק ומנוסח יפה, אך ממש לא משכנע… לא הצלחת לייפות את הבהמה הדורסנית
תודה אנדרה. מאמר מצויין.
אם תוצאתה העיקרית של הפרשה תהייה שההתנהלות הפנימית בתוך קבוצות שמאל תשקף את הערכים אליהם אנחנו שואפים, במקום את הכוחנות והשוביניזם של החברה הסובבת – נצא נשכרים, ולמאמר הזה שלך יהיה חלק בכך.
המאמר מתייחס לעדות של אלדן כהן כאל פריט אינפורמציה מנותק שאין בו דבר מלבד "גירסתה מול גירסתו" וטוען בפרוש כי "מאז פירסום הפרשה לא נוסף ולא השתנה דבר"
אז זהו שמאז הפרסום נוספו עוד עדויות על הטרדות מיניות של יצחק לאור. העדויות הללו מבססות חשד סביר של דפוס התנהגות גוחני, דורסני ואפילו אלים של לאור כלפי נשים.
אינני חושב שמישהו מגולשי האתר הזה יתנגד ל"דיון פורה בסוגיה העקרונית הרחבה והחשובה "
אבל הדיון לא יהיה פורה אם הוא יהווה מסך עשן ויחפה על בריחה מאחריות אישית.
אין כמו מילה טובה מחבר.
מזכיר את הפרשה הטראגית של אוגוסט רודן, שניצל מינית ותעסוקתית את הפסלת המוכשרת קמיל קלודל, ולבסוף זרקה לכלבים. הוא היה איש מקושר ומתוקשר מאד בחוגי הליברליזם הצרפתי. היא – אישה עמלה ומוכשרת. מצטער, אך הסיפור הזה מזכיר יותר מדי פרשיות ניצול ואלימות אחרות של מצליחנים חברתיים שיכורי כוח ומסוחררי יכולתם להטות בכוח לשונם הרהוטה והנבונה וחבריהם כל דבר לטובת עניינם. לרוב הם מעוררים ציפייה לקידום חברתי וכלכלי במושא פורענותם, נהנים לפגוע בגופה באופן כוחני ובוטה תוך התנסות מענגת בחחשותיה להגיב מייד "פן הכל יהיה אבוד, החלומות והתקוות". האשה לא מאזכרת פרטים, שכן יש כאן חזרה על ההשפלה הקשה, בה היפנימה את רצונו האלים של התוקף, מתוך כניעה סוגסטיבית לכוח החברתי.
פרשייה דומה בעקרון: חתן פרס ישראל פרופ’ דן מירון חובט באשתו מכות רצח, נעצר ע"י שוטרים בארה"ב ומושלך לכלא.
— קישור —
המבקר המוערך חבט באשתו, הטיח את גופה בקיר, היכה אותה באגרוף בפנים ופצע את רקתה. בזמן שהיא דיממה ובכתה הפרופסור הדגול ניגש אל שולחן הכתיבה שלו והמשיך לכתוב באדישות דברי הגות חשובים. משטרת ניו יורק עצרה את פרופסור דן מירון והוא בילה שני לילות במעצר. אחרי שחרורו אסר עליו בית המשפט המחוזי להתקרב לאשתו. בעקבות הטראומה הפיזית והנפשית שעברה אשתו של מירון, היא נזקקה לפיזיותרפיה ומתקשה לתפקד.
מיכאל שרון
למדתי מלא מהמאמר הזה! תודה!
זה נשמע כמו נאום הגנה משפטי, ומקומו בין כותלי בית המשפט ולא כאן.
כנ"ל לגבי מתלוננות זו או אחרת על אונס.
אנדרה דרזנין?
לא יודע ולא מכיר, אך מדוע לא לעברת את השם הכ"כ זר הזה??
אני שומר על אלמוניות כדי למנוע דברי רכיל, בבחינת הוא מכיר אותה או אותו לכן כתב מה שכתב.
כמו אנדרה עברתי מספר טלטלות בסיפור הזה. בתחילה קראתי את הפוסט של המשוררת אשכר ב"העוקץ", שהיה מרשים ביותר. היא לא גילתה מי האיש אותו היא מאשימה באונס, להוציא את קישורו לשמאל. חבר גילה את אזני שמדובר ביצחק לאור. לא נפלתי מהכיסא. ללאור פה גדול, לעתים אלים וגס, אז יש נטייה לקבל את האישום כאמין.
לאחר מכן ראיתי את המשדר בתכנית התחקירים "המקור" בערוץ 10, והתחלתי לפקפק. זה לא היה תחקיר, אלא כתב אישום. המאשימים המראויינים לא נשאלו שאלות בסיסיות, שכל תחקיר חייב בהם. זה היה מחופף.
לאחר מכן קראתי את הבלוגים של פמניסטיות, שכמעט כולן האמינו לאשכר, ושוב נטתה המטוטלת נגד לאור.
אחר כך קראתי את חיבורו של אנדרה, ששואל שאלות חדות שאין עליהן תשובות חותכות, ושוב אני עומד בצומת ולא יודע אנה אפנה.
ומעל לכל מרחפת לה תהייה: איך מזהים מה באמת קרה לפני 20 שנים כשיש גרסה מול גרסה?
והרי היו מקרים של עלילות. רק לפני מספר חודשים נעצר נער בכתה י"ב בנצרת עלית למספר ימים משום שחברתו לשעבר (בת כיתתו דומני) האשימה אותו באונס. כעבור ארבעה ימים בכלא נערך ביניהם עימות, ואז הנערה נשברה והודתה שבדתה את הכל כנקמה על שנטש אותה.
די במקרה אחד כזה, ויש יותר מאחד, בכדי לנהוג בזהירות כאשר מדובר באירוע שהתרחש לפני 20 שנים, כאשר חלה עליו התיישנות, ואין כל אפשרות לקיים משפט הוכחות.
במקרה כזה, עומדת לכל אדם חזקת החפות.
על שום דבר שמופיע באתר הזה.
הפילפולציה של דרזנין מזכירה את הבדיחה על רוצח הוריו שטען להגנתו בבית משפט שראשית הוא לא רצח, שנית זה היה בגלל שההורים התעללו בו כשהוא היה קטן, ושלישית, הוא מבקש את רחמי השופט כי הוא יתום.
אז מה היה לנו פה:-
1. היא לא נאנסה, זה בטח סתם זיכרון מדומה. היא בעצמה מספרת על עצמה שהיא משוגעת.
2. זה לא היה ממש אונס. בזמנים ההם זה נחשב יחסי מין בהסכמה. אונס זו "פרשנות" אחת למה שקרה באמת. נראטיב,יעני.
3. האנס לא אשם. החברה האלימה אשמה. האנס עבר התניה חברתית מילדותו להיות אלים, ולכן הוא פטור מאחריות.
4. האנס הוא מעמודי התווך של קליקתנו המצומצמת גם כך, ואף מהווה חלק משמעותי מהפנים הציבוריות שלה, לכן הבה נכסה על כיעורו באוורסט של מלל פסיכולוגיסטי להמונים. נמחץ את ההאשמות כמחוץ הג’וק בכרך עב-כרס של מבוא לפסיכולוגיה של התוקפן כקורבן 101.
אם צריך לדרוס כמה גרופיות-שמאלניות פעוטות ערך בדרך, מה לעשות. דם על גלגלי המהפיכה. שיחשבו על עצמן כשהידיות על מזבח תדמיתו הציבורית של לוחם הצדק עז-הנפש, משורר האנטי-כיבוש, המנהיג והחבר י. לאור.
בעעעע….
ברור שהפסיכולוגיה אינה מדע ובוודאי לא מדוייקת, אבל עיוות כזה של מצב חוצה גבולות סבירים. לשמחתי אינני פסיכולוג, לעומת זאת ניסיונו עיתונאי חוקר וותיק עם א/נשים שעברו טראומות (כולל ניסיוני האישי) מוכיח שהרבה פרטים לא נעימים ומביכים לעיתים מאוד קרובות מודחקים (סליחה על השימוש במושג פסיכולוגי). זהו מצב רגיל ושכיח שיש חורים בזכרוננו, מה שאבל לא בהכרח מפחית מאמינות כדוויות.
כמובן שאף אחד/ת לא היתה שם מלבד הנפשות הפועלות, אבל הפסיכולוג לא נזקק אפילו לעדויות הרבות על הטרדות המיניות המיוחסות ללאור, עדויות שכמובן מחזקות את עדותה של אשכר. זאת מעבר לעדויות אופי של אפילו מגיניו/ותיו של לאור המספרות על איש גס רוח ופוגעני.
כבר היו דברים מעולם וגברים כבר היו קורבן לעלילות של נשים, לכן חא הייתי ממהר לחרוץ דין כפי שעושים המגיבים האחרונים כאן.
מיכאל שרון בתגובתו בכותרת "קמיל קלודל" מביא דוגמאות אמיתיות, אבל מה החוכמה?
היו גברים מתעללים לרוב, וגם קורבנות נשים שהפנימו את ההתעללות, אבל זה לא מעלה ולא מוריד מתקפות טענותיו של יצחק לאור.
יורם שורק שיש בריחה מאחריות אישית, ולא הבנתי מי כאן הבורח? יצחק לאור?
הרי מבחינתו "אחריות אישית" משמעותה הודאה באשמה, לא?
רוב תגובתו של המגיב בכותרת "כבר לא מתפלא" (לפחות סעיפים 2 ו-3) לא רלוונטית כלל לדיון.
לגבי סעיף 4… אז מסתבר (לפחות לפי טענותיו של לאור) שהוא סבל מתופעה הפוכה בדיוק, דהיינו התנפלות מיידית וחסרת רחמים.
אז כנראה שדברים שרואים משם לא רואים מכאן.
עוד הערה קטנה: מעניין שהכיבוש לא הוזכר כאן ולו פעם אחת כגורם לאונס, במידה והיה כזה.
הפסיכולוגיה של השמאל העיקבי די ברורה בעניין הזה:
כל גילוי אלימות/רצח/אונס בחברה הישראלית (בשמאל עקבי) הוא באמת הכיבוש המשחית.
כל כותב בגדה השמאלית ורוב המגיבים טוענים כך. ואילו כאשר הנאשם/האנס הוא "משלנו", אז זה כבר מקרה יחידני, מין הפרעה אישית פרטית שכזו שאינה קשורה כלל לשירות בצה"ל או למתחולל בשטחים.
האמת היא שמתוך עשר המדינות בהן מתבצעים הכי הרבה מקרי אונס מדווחים בעולם, רק ארה"ב היא מדינה "כובשת"… לך תבין…
אונס הוא "מטבע הדברים התנפלות שאינה צפויה מראש"? איזה מן גבב שטויות אלו? אני מציעה שתלמד את נושא הכתיבה שלך לפני שאתה שולח יד בלתי מיומנת אל המקלדת. האם אין גבול תחתון למועדון מגונני המורשת? מה קרה – פגעו בציפור (ולא דוקא זו של נפשו) של "אחד משלנו", ולכן כל המילים כשרות?
הרשה לי להרגיע אותך – היחס שלך איננו "אנליטי ושקול", הוא הפרפראזה השוביניסטית המאוד אמוציונאלית של הפרוטוקולים של זקני ציון, כמטאפורה. רק שכאן הגזענות היא מגדרית.
זה אנס וזה מכה.
צריך לבדוק מה עושה מנחם פרי בשעות הפנאי.
אולי הבעיה באוניברסיטת ת"א עצמה, כי גם עדי צמח מהחוג לפילוסופיה היה מרביץ לאשתו.
מצד שני – צמח פרופסור לאסתטיקה. יכול להיות שדובר בכלל בחיווי מקצועי?
לא קראת עד הסוף – פסקה שניה מהסוף.
"נפוצותם של דפוסים מצ’ואיסטיים- תוקפניים- צבאיים-כיבושיים אצל גברים בחוגי השמאל הליברלי בישראל והתבטאותם של הדפוסים האלה בתבניות הפעולה של אירגונים שמאליים. בעניין הזה, שבו כל אחד מכיר חומר מנסיונו האישי ומנסיונו הפומבי, דוגמאות וראיות לא יחסרו. בעניין המדכא הזה אני מזדהה עם קריאת הכיוון המוסרית של אלדן כהן: את המצ’ואיזם הגברי השמאלי הזה תוצאת הפלירטוט (המוכחש כמובן) עם אתוס הכוח הציוני-ישראלי, צריך ללמוד לזהות ולסמן ולגנות ולבודד ולהרחיק, כמה שאפשר, גם מהלב וגם מהמחנה."
או בקיצור – הכיבוש אשם.
הכותב הנכבד רק לא מסביר איך "הדפוסים" הנ"ל לא הפכו את כל הגברים הישראלים משמאל ומימין לאנסים בפועל.
מדוע רק מיעוט אונס אם כולם נחשפים לאותן התניות?
אם הכיבוש אשם בכך שגברים אונסים, מדוע יש אונס בחברות שאינן מעורבות בכיבוש?
חארות יש, מסתבר, בכל מקום.
"את לא מבינה- לא אנסו אותך, את רק מדמיינת, עכשיו תפתחי רגליים ותשתקי"
זו המשמעות של המאמר הזה, שכל אנס מברך עליו כמובן.
אם הייתי בחורה, הייתי חושש להיות עם הפסיכולוג הזה לבד באותו החדר.
אם אני מבין אותך נכון, אזי אנחנו מסכימים:
האמת היא שהכיבוש אינו הופך גברים ישראלים לאנסים בפועל.
אבל במסגרת המלחמה הצודקת בכיבוש רותמים אנשים מסויימים כל תופעה וכל כלי למאבקם, ואז אנחנו קוראים ושומעים בדותות לרוב לפיהן ללא הכיבוש היתה החברה הישראלית ללא אלימות ללא אונס וללא שחיתות.
האמת היא שבמרבית תחומי הפשיעה (כמו רצח ואונס) נמצאת ישראל בשליש "הטוב" בין מדינות העולם, למגינת ליבם של המלעיזים.
האבסורד הוא שגם אם מישהו "מאנשי שלומנו" מתברר כפושע, אנס או מטורף (לכאורה יצחק לאור, או להבדיל – אסף גולדרינג) – אז הוא "אמנם שמאלן, אבל לא יכל שלא להיות מושפע מהכיבוש"….
עוד נקודה חשובה לדיון בעניין אשמתו או חפותו של יצחק לאור:
שירה של אשכר אלדן כהן "אתה שוכב עלי" (שיר מצוין, ללא צל של ספק) מעיד על שנאת גברים מעצם ביצוע האקט המיני איתם, כל הגברים. אמנם הכיבוש ו"חיילותם" של הגברים מוזכרת בסוף השיר, אבל עדיין אי אפשר להתעלם מההכללה הגורפת בתחושותיה של הכותבת.
כל נושא הזיכרון הוא מעניין אבל זה לא המקום לדוו בהיבטים פסיכולוגים של הזיכרון.
מבחינתי יש בפרסום המאמר נסיון להגן על איש שמאל עם כל מיני תאוריות שיכולות להרגיע את כולם. כך שנלא נצטרך להתמודד עם אלימות מגדרית שקיימת בקרב אנשים שמדברים יפה מאוד על זכויות אדם. השמאל הרדיקלי לא צריך להשלים עם החלקים השוביניסטיים בתוכו.
אני מתכוון לעדויות על הטרדות מיניות בוטות שהועלו למשל בתכנית בירוץ 10 ואני שמעתי במו אוזני יותר. האם זה כלום? האם אין עדויות אלו מבחינת ראיות נסיבתיות המעלות את סבירות ואמינות עדותה של אשכר?
הפסיכולוג היה צריך להביא דברים אלו גם במסגרת שיקוליו.
זה לא נראה לי מקצועי מצידו לחרוץ דיעה כל כך בוטה לגבי אשכר מבלי להכיר אותה ומבלי להתייחס למשל ללבטים שלה לצאת עם הפרשה. היא הרי לא נקבה בשם מי שאנס אותה בלכתחילה ורק אחרי שרבים הבינו ודי מהר במי מדובר, גם היא נקבה בשם המפורש.
איך זה שכל כך רבים, כולל אותי, ידעו במי מדובר לפני שננקב השם המפורש?
הרי ישנם עוד כמה משוררים בשמאל וחלקם אפילו יותר מפורסמים. למה אשכר לא "העלילה" או "פינטזה" עליהם?
גסות הרוח של מאמר לאור ב"העיר" וחוסר רגישותו מקבלים עכשיו גם חיזוק ותמיכה מעל גבי הגדה "השמאלית".
סליחה, אבל מדוע לעברת?
אכן, השם זר במיוחד, מגושם ופשוט "לא שייך"…
אבל אם כבר, הייתי מציע לערבת.
אף אני קיבלתי כפשוטה את טענתה הראשונית של אשכר אלדן והספקות עלו בהמשך. האם תסכים לפרט את העדויות התומכות הנוספות לטענה שלאור הוא אנס?
עד כה קראתי רק על העדויות שציטט לאור במאמרו. האם יש עוד?
לא צריך להיות "פיין שמעקר", המקרה שמתארת אשכר אלדן הוא אכן של "התנפלות שאינה צפויה מראש" מצד יצחק לאור.
ואם כבר, אז מכל הדוברים והכותבים – זו שהביעה הכי הרבה שנאה מגדרית היא לא אחרת מאשר אשכר אלדן עצמה שמטילה אשמה ודופי בכל גבר הבא עימה במגע מיני, וזאת לפי שירה "אתה שוכב עלי".
טקסט שנשמט מהודעה קודמת- צונזר? מדוע?
בעניין "התנפלות מיידית" – עשרים שנה זה מיידי? את ההתנהגות הבהמית של לאור מכיר כל מי שנמצא בסביבתו. קורבנותיו היו מטבע הדברים, מהחוג החברתי / פוליטי שלו. אף אחד מחבריו לדרך ולדעה לא העיר לו, הטיל עליו סנקציות חברתיות בכדי לשנות את התנהגותו, או חלילה חשף אותו לציבור הרחב.
רק אחרי שהגברת אלדן פתחה את הדלת, כל מה שהיה כלוא וחנוק התפרץ החוצה.
תופעה ראויה לציון היא שהסולידריות במחנה אלדן מול מחנה לאור חוצה גבולות פוליטיים ומגדריים. זה הרבה יותר מעניין מהפסיכולוגיה בגרוש שדרזנין הערים פה בתל מהביל-ניחוח.
מעורר מחשבות כפירה. שמא ניתן להיות בנאדם גם בלי להיות שמאל רדיקאלי, וניתן להיות שמאל רדיקאלי ולא להיות בנאדם.
מדוע לעברת שמות? האם היית מסכים שיקראו לך, נניח, קלוד אומניפוטנט אילו היגרת לאירופה?
אין לי מושג מה היה שם בדיוק לפני 20 שנה.
בכ"ז אני יודעת כפי שבודאי גם הפסיכולוג יודע, שלאור מטרידן מיני, בוטה, גס ואלים.
האם יכול הפסיכולוג לנתח מה קורה בראשו של לאור הגורם לו לחשוב שמה שנחווה ע"י הגברת כאונס וכטראומה הוא בעצם מין לגיטימי בהסכמה?
גם לו הכניסה הגברת את לאור הביתה, משהו שם יצא משליטתה, והסיטואציה המינית נחוותה כאונס.
יתכן שלאור לא בדיוק יודע להבחין בין אונס לסקס לגיטימי? האם הפסיכולוג יכול לדבר על נקודה זו מעט יותר?
קלוד? אומניפוטנט?
המלצתי: מהגרים טריים לאירופה עדיף שיבחרו שם עם ניחוח מוסלמי/ערבי.
אולי למשל: רג’וב אבו-אלעז מושהידון?
זה אומר עליו משהו. משהו רע מאוד
לא יכולה להתייחס למקרה הנוכחי, כי לא יודעת עליו מספיק.
אך חשוב לי לציין, כי כפעילת שמאל, הגברים הפעילים בשמאל הם לא בהכרח יותר מודעים לזכויות הנשים ברמה הנשית, גם אם מדקלמים סיסמאות במקומות כאלו ואחרים. זלזול מגדרי, פטרונות ומייל-שוביניזם הם מנת חלקנו לא רק בחברה הכללית, אלא גם בשמאל, מפלגותיו וארגוניו.
לא אוכל להזכיר שמות, אך נחשפתי אישית לתופעה, למרבה הצער.
דווקה אני רוצה גם אומרתי ששם אנדרה מאוד יפה!
גם אם לאור מטרידן מיני, עדיין לא נמצאה אישה שניה שתעיד על תקיפה מינית מצידו.
נשאלת גם השאלה האם אשכר אלדן יודעת להבחין בין אונס לסקס לגיטימי? הרי לפי השיר שכתבה – כל סקס לגיטימי מזכיר לה גדודי גברים שרומסים את כבודה האומלל (כך ממש היא כתבה).
אולי הסיטואציה המינית נחוותה מבחינתה כאונס שלא באשמתו של לאור?
עלה על דעתך אולי שהסיבה שכל סיטואציה מינית נחווית אצל אלדן כאונס, היא שאנסו אותה יותר מפעם אחת?
מי שעוסק בתחום יודע שקורבנות אונס (בפרט כאלו שנאנסו או הותקפו לראשונה בגיל צעיר) הופכים לעתים קרובות לקורבן סדרתי.
תוקפנים מזהים את החולשה והשבר ומנצלים אותם "לעשות עוד סיבוב" על מי שכשל כוח ההתנגדות שלו.
אלדן היתה יכולה להכתיר את השיר שלה בשם "Roadkill".
אם שירה יכולה לספר על הלך הרוח של מי שכתב אותה, נסה למשל את "נערת הרוק" של "הנאור". — קישור —
זה עשוי לספק לך כמה תובנות.
תוספת לתגובה הקודמת:
למי שרוצה להתבשם מפרי האקדמיה הישראלית בקישור הבא יש לינק לעבודה בשלמותה.
אגב היא זכתה גם בפרס של עבודה מצטיינת כראוי למנחה המהולל ולחוקרת האמיצה והאוביקטיבית שהסבירה לי אחרי שנים של תהייה מדוע לא אנסתי אף פעם אשה פלסטינאית.
המחקר הבא בתור מדוע חיילים שמאלנים שהם לא גזענים גם הם לא אונסים נשים פלסטינאיות?
עזבו אני מבולבל
לפני מספר שנים נעצר פרופסור בן ארי מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בחשד שניצל יחסי מרות במשך שנים רבות לקיום יחסי מין עם מספר לא קטן של דוקטורנטיות שעבדו תחתיו. כראוי לחוקר מיליטריזם ידוע ובעל עמדות "נכונות" הפרשה נמוגה והתאדתה אל מרחבי השכחה הלאומיים. המעניין שטל ניצן בהדרכתו של בן ארי הוציאה את עבודת המחקר המונומנטאלית שקבעה שחיילי צה"ל אינם אונסים נשים פלסטינאיות כמקובל בצבאות כיבוש מכיוון שהם גזענים……
עד היכן יכולה להגיע הצביעות והגועל ותחשבו על זה…..
יש לזכור שההקשר שאנו עוסקים בו כרגע הוא "דעת קהל" ולא מערכת המשפט.
לאור לא נתבע בבית משפט ואין לו לחשוש מישיבה בבית האסורים.
ב"דעת הקהל" הוא נהנה עשרות שנים ממעמד של "קול המצפון" עקב קשר השתיקה. זה נגמר כשאלדן סיפרה מה שסיפרה, ונשים אחרות שהכירו אותו במהלך השנים העידו בפרהסיה על התנהגותו. לא נכון שרק אלדן דיברה. העובדה שמי שיצא נגדו היו נשים ההמילייה הפוליטי שלו עצמו, משווה אמינות לדבריהן. הן למעשה "שברו שתיקה" למרות המעמד של לאור בחוגי השמאל הרדיקאלי.
באותו מקום שבו הוא עשה לו "שם טוב" היום יש לו "שם רע". בשני המקרים עקב פועלו. אין פה שום בעיה.
דרך אגב, "כתב ההגנה" שלו בעיתון העיר רק מחזק את "השם הרע". נתנו לבנאדם חבל והוא תלה את עצמו. כוחני, דורסני, יהיר, מלא מעצמו, ועדיין לא מבין מה הוא עשה (ועושה) לא בסדר. הממזרים שינו את הכללים ושכחו לעדכן אותו באופן אישי.
הרי אם אתה מכיר את הקורבן בנסיבות חברתיות, אם הוא/היא נתנו בך אימון והכניסו אותך למרחב הפרטי שלהם, אם רק כפית את עצמך וניצלת את חוסר היכולת להתנגד של מי שחלש ממך – זה בסדר, לא?
אונס זה רק זר שמפתיע את קורבנו ברחוב, קופץ מהשיחים, ומשאיר את הקורבן חבול קשות בגופו, לא ככה?
אם לאור רק היה אומר – הייתי טיפש ואטום. לא ידעתי ולא הבנתי מה עשיתי, אבל עכשיו אני מבין. טעיתי ואני מצטער על הכאב שגרמתי שלא בכוונה – הוא היה יוצא גבר.
ככה הוא יצא תואם משה קצב.
עוד לא פגשתי אנס אחד או מתעלל שהודה במעשיו. והגברים , חבריו מזדהים עמו על הצלחותיו עם נשים. כשאני הלכתי להתלונן במשטרה על גבר אחר , שמכפיש ומגדף -עוד נואף סידרתי , השוטר אמר לי שהוא מעריץ אותו. איך בגילו המתקדם עם האיבר הננסי שלו הוא מצליח ככה עם נשים. שאגלה לו את השיטה. אז מה כבר יש לצפות מהשובניסטים הבלתי מפותחים הללו. ??
יתכן וההשערה הראשונה שלך נכונה ויתכן שלא. בדיוק כמו הספק לגבי המעשה (לכאורה) של יצחק לאור.
הבעיה היא שלא נתנו ליצחק לאור להנות מהספק, או לפחות לקבל את חזקת החפות. היתה עליו התנפלות רבתי עם תקווה לא כמוסה כלל שעוד נשים יתלוננו, מה שלא ממש קרה.
לגבי השיר "נערת רוק" – אני חושב שהוא לא מעיד על הכותב כמו השיר של אשכר אלדן.
באותה מידה אפשר לשאול מה אותו שיר אומר על ריקי גל שביצעה אותו?
זהו שיר בוטה על נערה עצובה, ואני לא רואה איך הוא מעיד על לאור משהו מלבד העובדה שהוא כותב מוכשר (שוב – גם השיר של אשכר אלדן הוא שיר מצוין לטעמי).
אשכר אלדן כתבה לכאורה על עצמה, על תחושותיה. אפשר באמת לטעון שזוהי "חירות אומנותית" וייתכן שהיא השתמשה בגוף ראשון כי מבחינה אומנותית זה נראה לה נכון יותר.
אבל אם השיר הוא אכן אוטוביוגרפי אז לדעתי יש ספק כלשהו לגבי תלונתה.
אם זה ספק חלש או חזק – איני יודע.
ממתי "נואף" הוא עבריין? מה הקשר בין ניאוף להטרדות מיניות?
יוסף אתה טועה, גם נגד לאור יש מספר עדויות – לאחר החשיפה האמיצה של אשכר, העזו מספר נשים נוספות לספר את סיפורן על מעשיו. גם עיתונאיות שעבדו איתו חשפו (אם כי יותר ברמיזה, כנראה ש"לא נעים" עדיין לא מת, בניגוד למאמר העם) את התנהגותו המינית והפוגענית כלפי נשים בסביבתו.
ההבדל היחיד בין קצב ללאור הוא החברים הטובים של לאור ברשת שוקן, שלא רק מסרבים לפרסם את התלונות נגדו, אלא גם ממשיכים לתת לו במה רחבה.
אם כבר עשית השוואה בין משה קצב ליצחק לאור, בא נבחן זאת הלאה:
כנגד משה קצב ישנן מספר מתלוננות, כולן מספרות את אותו הסיפור בדיוק רב ופרטני.
כנגד יצחק לאור יש עדות אחת בלבד על תקיפה מינית, וגם היא חסרה בפרטים.
משה קצב מכחיש כל קשר למעשים ושולל כל מגע פיזי עם המתלוננות (אבסורד מוחלט עקב שלל העדויות נגדו), לעומת יצחק לאור שמודה שהיה לו קשר אינטימי עם אשכר אלדן, ולא מכחיש גם את אורח חייו ה"מתירני".
תגובותיהם של השניים למיוחס להם היו דומות, למרות שקצב כהרגלו היה גס ותוקפני יותר (בגגל שהוא אשם הרבה יותר?) ודבק בתאוריית "עלילת הדם".
יצחק לאור לפחות התמודד עם הטענות ועם כל עדות לגבי התנהגותו המטרידה, ויש בתגובתו תוכן רלוונטי לגבי אותן עדויות.
משום מה אני לא מאמין לקצב, ואני קצת יותר מאמין ללאור (לא לגמרי, יש לציין).
התגובות של שניהם (מצולמות או כתובות) היו צפויות. לא הייתי מצפה לתגובה אחרת מאדם חף מפשע, וגם אם הם אשמים לא הייתי מצפה מהם לנהוג כפי שאתה היית רוצה (לומר: "הייתי טיפש ואטום. לא ידעתי ולא הבנתי"…) ולו רק בגלל שהתנהגות כזו היא אולי אידאלית אבל לא פרקטית ולא מומלצת לגבי מי שעדיין לא הורשע.
ליצחק לאור יש רק את דמותו הציבורית והוא נלחם בזירה הזו כאילו מדובר בבית-משפט.
זו היתממות לומר שמדובר "רק" בדעת קהל.
לגבי הגדרות האונס – אין ספק שהנתונים מראים שברוב מקרי האונס היה התוקף מוכר לקורבן ואף ניצל את ההיכרות. אחוז מועט מהמקרים הוא בסגנון "קופץ מהשיחים", אין כאן ויכוח.
מצופה ממי שמחווה דעה בנושא, שינסה להתעדכן בחומרים לפחות ממקורות נגישים.
כמו שכתבו לך, אלדן לא לבד.
ללאור יש רק את דמותו הציבורית. נכון. את המוניטין שלו הוא קנה בזירה הציבורית, וגם הרס המוניטין שלו נעשה בזירה הזו. יש יותר צודק מזה?
לאור וקצב מאוד דומים ביכולת שלהם להכחיש אפילו לעצמם שהם אנסו. יכול להיות ששני הליצנים דנן מאמינים באמת ובתמים שיחסי מין בכפיה, תוך ניצול מעמד ומרות, זה לא אונס. לנאנס/ת יש אפילו פוטנציאל ליהנות מהעניין. או שאולי מדובר בסוג של משחק, וההתנגדות או הקיפאון הם חלק "נורמלי" ממנו.
יחסי מין הם ערוץ תקשורת. מי ששומע רק את עצמו ולא מעניין אותו מה "אומר" הצד השני, מי שנמצא כל הזמן במוד שידור, והמקלט שלו מקולקל, חזקה עליו שימצא את עצמו במוקדם או במאוחר בסיטואציה של אונס.
אצל אנשים כמו לאור וקצב, יחסי מין הם כמו ללכת לשרותים, לשחרר משהו שלוחץ במעיים. או כמו לרקוד עם מטאטא. הם לא ממש מבינים שיש שם עוד בנאדם. שמין עושים *עם* מישהו, ולא *ל*מישהו.
די עצוב בסך הכל. אם לא הנזק שהם עשו בהתנהגותם לאנשים אחרים, אפשר היה לרחם על יצורים עלובי נפש ונכי רגש כאלה.