אנו כבר יודעים מי ינצח במונדיאל. רק לפני כשבוע הימרנו על ברזיל ועל ארגנטינה כעל מועמדות "ודאיות" למשחק ההכרעה. מתברר שטעינו. אבל כאשר בוחנים את המונדיאל מן הזווית הכללית, החברתית והפוליטית, די ברור מי ניצח במונדיאל. המנצחות הן חברת אדידס ויחד עמה עוד כמה עשרות חברות רב-לאומיות, שהפכו את ענף הספורט הפופולרי ביותר בעולם לגרורה של הקפיטליזם הגלובלי.

רבות נכתב על השימוש הפוליטי הנעשה בכדורגל על ידי משטרים אפלים. הגנרל ששלט בארגנטינה בעת המונדיאל שנערך במדינה הלטינו-אמריקאית בשנת 1978 מואשם כעת בפשעים נגד האנושות. בגיל 84, ובמהלך ריצוי עונש מאסר עולם על פשעים קשים שהתרחשו במהלך שלטונו כמנהיג החונטה הצבאית ששלטה בארגנטינה בשנות ה-70 של המאה הקודמת, התיישב שוב בשבוע שעבר חורחה רפאל וידלה על ספסל הנאשמים של בית-משפט בארצו, כאחד מבין 20 נאשמים ברצח ובעינויים קשים של רבבות אסירים פוליטיים בין השנים 1976 – 1983. וידלה עמד בראש החונטה עד 1981. הדיקטטורה הצבאית של וידלה עשתה שימוש בכדורגל כדי לנסות ולהשכיח מלב הציבור את הרצח ההמוני שאנשי הצבא ביצעו ברבבות צעירות וצעירים, שליש מהם פעילים בוועדי העובדים ובאיגודים המקצועיים ורובם שכירים. הדיקטטורה עשתה שימוש במונדיאל של שנת 1978 כדי להראות לעולם כי העם "שמח בחלקו" – בתוספת הצנזורה הכבדה של כלי התקשורת המקומיים והזרים. רבים מהגנרלים הרוצחים דאז היו קשורים לעולם הכדורגל ולקבוצות הגדולות.

על כדורגל וקפיטליזם

כאמור, נכתב רבות על הקשר בין כדורגל לפוליטיקה. מעט נכתב על הקשר בין כדורגל לקפיטליזם. סרחיו לוינסקי הוא אחד מכתבי הספורט הידועים בארצו, ארגנטינה. הוא פרסם מספר ספרים, הידוע שביניהם: "המורד מראדונה", שתורגם לשמונה שפות. עוד הוא פרסם "עסקי הכדורגל" ו"להתחרות במסירת המידע".

בראיון שנערך עם לוינסקי בשבוע שעבר אודות המונדיאל הנערך בימים אלה בדרום אפריקה וקשרי הגומלין בין כדורגל, קפיטליזם, חברה וכלכלה הוא אמר: "אין ספק, שבתקופתנו, תקופת הסופר-מקצוענות, הכדורגל הפך לענף ספורט משגשג ועשיר. זו מכונה אדירה ומשומנת היטב, ההופכת את כל תוצרתה למוצר כמעט דתי, למוצר פולחני. המשבר החברתי והערכי שהוא פועל יוצא מן המשבר הקפיטליסטי מעורר בקרב האוהדים הזדהות מיוחדת וכמעט דתית עם קבוצתם. החולצה של השחקנים, תמונותיהם, השירים – הכל היה לחלק מפולחן; והאצטדיונים היו למקומות תפילה ואף מקומות קדושים עבור מיליוני אוהדים. העובדה שהאוהד חייב להגיע מדי שבוע למגרש, ולפעמים יותר מפעם אחת בשבוע, נותן תוכן ממשי לפולחן. הכדורגל הפך מענף ספורט ומבילוי המוני, לדרך חיים – בייחוד בכמה ממדינות אמריקה הלטינית. הכדורגל הוא גם אמצעי לקידום חברתי. כל ילד או נער ‘יכול לעשות את זה’, ‘להציל את עצמו’ מעתיד של עוני וממשטר הדיכוי, באמצעות הכדורגל. הוא יכול להפוך, תודות לכישרון ולהתמדה, מהילד העני של היום לאישיות הציבורית הנערצת (והעשירה!) של מחר. תהליכים אלה התעצמו עם הופעת הטלוויזיה".

ומה אמר לוינסקי על הקשר הון-שלטון-כדורגל? "קבוצת ברצלונה, ‘בארסה’, פעם סימלה את ההתנגדות נגד הפשיזם, נגד הרודן פרנקו. אבל זהו העבר. היום ‘בארסה’ מחשקת במגרש הקפיטליסטי בדיוק כמו יריבתה המסורתית ‘ריאל מדריד’. כולן משרתות את האינטרסים של החברות הרב-לאומיות – בייחוד של החברות הרב-לאומיות בענף הכדורגל. ההון חדר אל אחד מענפי הספורט הפופולריים ביותר, שיחד אותו ואף רתם אותו למיקסום רווחיו. וזה נעשה בשני שלבים: קודם כל השתלטות על המגרש, על המרחב בו נערך משחק הכדורגל. לאחר מכן הוא השתלט על ה’לפני’ וה’אחרי’ של המשחק – כולל שידורי רדיו, טלוויזיה ותעשיה ענפה של מוצרים ושירותים. ככל שחדירת ההון מתעצמת, הכדורגל מתרחק יותר ויותר משורשיו העממיים. הכדורגל איננו עוד ענף ספורט עממי הדוגל בפיתוח הגוף ובשיפור תפקודו הגופני של האדם – כפי שהיה כאשר פועלים ואיגודים מקצועיים הקימו את הקבוצות הראשונות. הוא חדל מלהיות ענף ספורט רגיל. זהו ‘ביזנס’, ובגדול. העובדה שהשחקנים גם מקבלים כסף, הופכת אותם לשכירי הכדורגל. הכדורגל היה למקום עבודה ו’ערכו’ של העובד-שחקן עולה ככל שהוא שמיש יותר לתעשיית הגולים. ככתב ספורט ותיק אין מנוס מלקבוע שלא ניתן לצפות בכדורגל האמיתי, המקורי והטהור, במגרשים. הוא נמצא ברחובות ובכיכרות. הוא נטש את המגרשים הגדושים חסויות ומודעות למוצרים שלרוב האוהדים אין האמצעים כדי לרכוש אותם. המגרש הפך לזירת המשחק של אינטרסים רבי עוצמה. הוא חדל מלהיות זירת הכדורגל העממי".   

Share on Facebook