מתישהו בשנת 96′ הגיע לביקור מולדת הדוד מאמריקה הארכיטיפי של מי שהיה בן זוגי באותו זמן. אותו דוד נסע בשלהי שנות השבעים לארה"ב, השתקע בניו יורק, ובעמל ובשכל בנה לעצמו הון ורכוש לא קטנים. הקים משפחה, ונשאר להגשים את החלום האמריקאי, שלמרות התעמולה וסיפורים אנקדוטליים הלך ודעך החל בשנות ה-70. התקופה היתה תקופת הבחירות לנשיאות שבהן התמודד, בין היתר, רוס פרו. למי שאינו זוכר, רוס פרו הוא איש עסקים מצליח ביותר שהיה מועמד עצמאי ולא משוייך לאחת משתי המפלגות המחליפות ביניהן את השלטון כל כמה שנים. אותו דוד הכריז בארוחת הערב שהוא יבחר ברוס פרו, היות שהלה איש עסקים, ומדינה היא כמו עסק ענק. לכן הניסיון של פרו היה עדיף בעיניו על הניסיון הנשיאותי הממשי של ביל קלינטון.

קו מחשבה זה, שניסיון בניהול עסק איכשהו מכשיר אדם לניהול מדינה או עיריה, נשמע הגיוני. היות שיש עקרונות יסוד משותפים לניהול מימסד דמוקרטי-ביורוקרטי ועסק פרטי אותם מנהלים יפעלו באופן הטוב ביותר לשימור המנגנון שאותו הם מנהלים, פועלים מתוך חשיבה רציונלית ולא מניעים אידאולוגים. גם במדינות עם ממשל דמוקרטי-מפלגתי, שם הביוגרפיה האישית של מועמד אחד פחות מרכזית מאשר בשיטה האמריקאית, ניסיון עסקי מכשיר איכשהו את הדרך לעמדות כוח ציבוריות כגון, ועד מנהל של אוניברסיטאות, דירקטוריונים של חברות ממשלתיות ועמדות כוח מרכזיות במפלגות.

אותו היגיון לא עובד, משום מה, עבור מי שעמד בראש ארגון פועלים. הניסיון של פעולה שיטתית למען ציבור עובדים, על המורכבות שלו, אינו נתפס כרלוונטי לניהול מדינה. עובדה זו חושפת עד כמה ההעדפה לניסיון מנהיגותי בסקטור הפרטי הינה העדפה אידאולוגית ולא רציונלית. זו אידאולוגיה ללא שם, תוצר נלווה לקפטליזם. על השיטה הקפיטליסטית אין כיום כמעט ויכוח אידאולוגי. אם כי את הגלגל לא ניתן להחזיר, ואם כי הפשרה של קפיטליזם במשטר דמוקרטי עם מנגנוני רווחה ובריאות ציבורית יצרה מודל שעובד יחסית.

אחת הבעיות של מדינות הרווחה היא, שכאשר המשאבים הכלכליים מוגבלים כולם נושאים בנטל ללא קשר לענף הייצור או לתפוקה האישית. כל אחד יכול לחוש שבגלל עצלנים "אחרים" חלומותיו אינם מתגשמים – "אני עובד/ת, משלם/ת מיסים, והכסף הולך לרווחת העצלים".  אותם אחרים גם יכולים גם להיות מהגרים חוקיים ולא חוקיים, הבאים ממדינות עניות והמוכנים לעבוד תמורת שכר רעב.

הסנטימנט הזה מנוצל שוב ושוב על ידי פוליטיקאים בעלי תפיסת עולם כלכלית ליברלית וניאו-ליברלית, כדי לשכנע את הציבור שמערכת הרווחה היא נטל כלכלי לא רציונלי; שדמי האבטלה והשלמת הכנסה מעודדים עצלנות והגירה לא חוקית;  שעניים מבזבזים את הכספים על מותרות ונהנים משירותי בריאות וחינוך למרות שאינם תורמים לקופה המשותפת. בדרך זו קל לשכנע את המעמדות החלשים להצביע בניגוד לאינטרס האישי שלהם, כל עוד שיש מישהו אחר שניתן להאשים אותו בניצול לרעה של המערכת.

אך הסיבה האמיתית שבגללה מערכת הרווחה נתפסת כהוצאה לא רציונלית נובעת מתפיסת העולם העסקית, והא-כלכלית אם אפשר, של המנהיגות הכלכלית. המטרה המרכזית של עסק גדול (לא המכולת השכונתית) היא צמיחה, אם באמצעות  הגדלת נתח השוק שעליו הוא חולש אן אם על ידי צמצום ההוצאות. לא יעלה על דעתה של שרי אריסון לתת כסף לאנשים כדי שילדיהם ילכו לבית הספר כדי שיוכלו להשתכר יותר וכך, אולי, לקנות מניות של בנק הפועלים בעתיד הרחוק. וזאת, למרות שבטווח הארוך זה יגדיל את נתח השוק או את שווי המניה של הבנק. ובצדק, בשביל זה יש מערכת חינוך ציבורי. מאידך, לשרי אריסון יש גם אינטרס לצמצם הוצאות בין היתר ע"י תשלום מופחת של מסים. מכאן, שיש ניגוד עניינים מהותי בין האינטרס העסקי המובהק של אנשי עסקים, גדולים כקטנים, למול האינטרס של מערכת כלכלית של מדינה.

זה פשטני? לא מדי. הנה אושר התקציב החדש לשנתיים הבאות. יובל שטייניץ (דווקא לא מהשטנץ של מינהל עסקים) מחייך מאוזן לאוזן כי השיג את שלו – הקטנת הגירעון ללא עליה בנטל המס על מי שיכולים להרשות לעצמם לתרום קצת יותר לקופה הציבורית. המנטרה היום בכלכלה העולמית היא הקטנת הגירעון: יוון, ספרד, איטליה ובריטניה מממשות מדיניות של "הידוק החגורה" בצורה זו או אחרת.  ולמה? כי מדינה, כמו עסק, לא יכולה להחזיק בגירעון לאורך זמן. כי גירעון פוגע בדירוג האשראי של מדינה, מעלה את הריבית על הלוואות וכך מגדיל את החוב הלאומי עוד יותר. וחוב, כאמור, זה לא טוב לעסקים.ֿ

ראשית, יש ויכוח בקרב, כלכלנים – לא אנשי עסקים – לגבי החשיבות העליונה שניתנת כרגע להקטנת הגירעונות. כלכלנים כגון פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה, או סיימון ג’ונסון, לשעבר כלכלן של הבנק העולמי, יטענו שדווקא כאשר המצב הכלכלי קשה זה הזמן להגדיל את הגירעון ושהקצבאות לעניים ולמחוסרי העבודה הן מכפיל (multiplier) כלכלי חזק. הם יטענו, שעל כל שקל שהמדינה מוציאה על קצבה, נוצרים 1.4 שקלים בתוצר הלאומי. מאידך, קיצוץ במס, בדרך כלל  לעשירים ולעסקים יתפחו אולי ב-10%. בנוסף, דירוג האשראי אינו בעיה של האזרח שללא קיצבה יקנה פחות אוכל, דלק ו ביגוד, אלא בעיה של אנשי עסקים שדירוג האשראי שלהם בשוק העולמי מותנה בדירוג האשראי של מדינתם. שוב דוגמה לניגוד האינטרסים בין אזרחים פשוטים ובין אנשי עסקים.

שנית, אם בכל זאת גירעון הוא דבר לא רצוי גם בטווח הקצר, מיסוי זו הדרך הפשוטה ביותר לפתור את הבעיה. הטענה שנטל מס גדול פוגע בצמיחה כלכלית היא מופרכת. בשנות הצמיחה הכלכלית הגדולות ביותר של ארה"ב, שנות ה-40 עד ה-60, נטל מס על העשירון העליון היה 90 אחוז. מאידך, ככל שנטל המס ירד, או למעשה הוסב למעמד הבינוני החל מתקופתו של רייגן, כך הואטה גם הצמיחה הכלכלית בארה"ב, גדלו הפערים הכלכליים וההון נעשה מרוכז יותר ויותר באחוזונים הגבוהים. הטענה שנטל מס גבוה פוגע ביציבות הכלכלית גם היא מופרכת. בסיס הטענה היא שהמשבר הכלכלי של שנות השלושים (The Great Depression) הוארך והועמק בשל המיסוי הגבוה על עסקים ועל רווחי ההון שנועד להפחית את הגרעון שנוצר מהנסיון לפתור את המשבר בעזרת הגדלת ההוצאות – הניו דיל, המפורסם. אך המשבר הכלכלי של היום, שהחל ב-2007/8, ונחשב מקביל בסדר גודלו למשבר ההוא, התחולל בתנאי מיסוי שונים לחלוטין, עם מעט מאד מיסוי על הכנסות הון, ונטל מס כבד על מעמד הביניים ההולך ומצטמק.

ניתן להעלות מסים בצורות פחות כואבות כגון, הגדלת המס על רווחי כריה ואנרגיה, ריווח מדרגות המס תוך העלאת את המיסוי על בעלי הכנסות הגבוהות, העלאת תקרת הגבייה של הביטוח הלאומי והבריאות, הטלת מסי רכוש וירושה מעל לדירוג הכנסה חציוני והגדלת המס על רווחי ההון.  במקום זאת בחרו מנהלי המשק במסים עקיפים כגון מסי קניה, מסים רגרסיביים העולים לעניים יותר מלעשירים ומקטינים את כח הקניה של האזרחים, וקיצוץ קצבאות המוסיף חטא על פשע.

התוצאה הכלכלית של הקטנת יכולת הקניה היא הקטנת התל"ג. התוצאה החברתית היא הגדלת הפערים הכלכליים עם כל האומללות המשתמעת מכך. זו אינה חשיבה רציונלית. זו אידאולוגיה מקיאבלית שבה החזקים ניזונים מהחלשים.

המשבר הכלכלי העולמי צריך היה ללמד אנשים לקח, שכלכלה גלובלית אינה בת-קיימא. החזון של עולם שבו אנשים, מוצרים וכסף יכולים לעבור בקלות ממדינה למדינה, ממקום למקום, רק העמיקו את הפערים החברתיים-כלכליים, הן ברמה המקומית והן בעולם. הכוח המניע מאחורי החשיבה שהביאה למציאות הכלכלית הזאת היה חשיבה עסקית המעלה על נס את עקרון הצמיחה. צמיחה בכל מחיר, כולם חייבים לקנות עוד ועוד דברים, בין אם הם זקוקים להם או לא. כדי לעודד את הצמיחה סיבסדו ממשלות ייבוא של מוצרים זולים, העדיפו מסחר במוצרים פיננסים אקזוטיים על פני יצור, ומימנו אשראי זול. 

כך, שזה בהחלט נכון שבמדינות המערב אנו חיים מעבר ליכולותינו. החשבון פשוט לא עובד. אין כזה דבר חולצה מיובאת מסין שעולה 5$, או מכשיר טלויזיה HD שעולה 200 $ המורכב בטייוואן מחלקים שיוצרו באינדונזיה ובתיאלנד. הסיבה שהמוצרים האלה נמצאים על המדף היא שילוב של ניצול עובדים עד כדי עבדות וסובסידיות בצורת מענקים והקלות מס לחברות שמיבאות את המוצרים ולתעשיית הנפט. 

אם רצוננו לתקן באמת את הכלכלה, צריך להחזיר את האידאולוגיה לשולחן ולהוציא את אנשי העסקים מהחדר.  באיזה עולם, באיזו מציאות חברתית-פוליטית אנו רוצים לחיות מחר או בעוד 10 שנים? האם נשאיר מאחורינו אדמה חרוכה, ללא מים נקיים, ללא מקורות אנרגיה, עם אוקיינוסים מלאים בזבל ונפט ובלי חיים?  אני מקוה שלא.

Share on Facebook