אמילי עמרוסי, דוברת מועצת יש"ע לשעבר, נאלצה ערב תשעה באב להגיש תלונה במשטרה על איומים שקיבלה על חייה. באחת וחצי בלילה התקשר לביתה אלמוני והודיע לה שבעיניו היא נאצית ובוגדת. המטלפן, שהציג את עצמו כפטריוט, הבהיר לאמילי עמרוסי שהוא ידאג לא לאפשר לה להרוס את המדינה, והשתמש במלים עבריות המאיימות על חייה.
ערב תשעה באב אני לא בא לדרוש את עלבון תבוסתה של השפה העברית, כשבעברית מובסת אדם מאיים על חייה של אישה, תושבת התנחלות בשומרון, שהגיעה למסקנה שיש לחשוב על מתן זכויות אזרח לכל הפלסטינים החיים בגדה המערבית. הגם שאני חולק על דעותיה של אמילי עמרוסי כי, לדעתי, יש להם זכות למדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל, מדאיגים אותי האיום במוות והשימוש הזול במילים – בוגדת ומוות לבוגדת.
בשבוע שעבר השתמשו במילה בוגדים לכתובתם של כל חברי הכנסת הערבים. הגדילו לעשות זאת שלוש חברות כנסת: יוליה ברקוביץ’, אנסטסיה מיכאלי ומירי רגב, בתיגבור מרקיע שחקים שוביניסטי של ח"כ פלסנר. לא פלא , שאם בארזי הכנסת המילה בוגדים הפכה תחליף לדיאלוג, מה יגידו אזובי הקיר המצלצלים בשעת לילה מאוחרת לביתה של אמיליה עמרוסי ומרעילים את אפרכסת הטלפון במילים – בוגדת, מוות לבוגדת?
אמנם יד המקרה היתה בכך שהאיום על חייה של אמילי עמרוסי היה בערב צום תשעה באב כתגובה לדעות שהשמיעה בפני כתב "הארץ", נועם שיזף, ב-16 ביולי.
במקורו של הסיפור המקראי על חורבן בית ראשון עומדת דמותו של הנביא ירמיהו, נביא זעם, שלא היסס לצאת בגלוי נגד שכרון הכוח של המלך צדקיהו, שרי צבא וכהונה בכירה, שגזרו על ישראל מלחמה שסופה היה חורבן הבית הלאומי. הנביא ירמיהו לא היסס לצאת נגד צמרת השלטון שרמסה את זכויות היסוד של העבד העברי לצאת לחופשי , "וְשָׁבוּ לִכְבּוֹשׁ אוֹתָם לִהְיוֹת לָהֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת"(ירמיהו, ל"ד, 11).
הצירוף של נביא היוצא חוצץ נגד השררה במישוריות המדינית ובמישוריות הסוציאלית הניעה את חוגי השלטון להכריז עליו כעל "בּוֹגֵד. וַיִּקְצְפוּ הַשָּׁרִים עַל יִרְמִיָהוּ וְהִכּוּ אוֹתוֹ וְנָתְנוּ אוֹתוֹ אֶל בֵּית הָאָסוּר, בֵּית יְהוֹנָתָן הַסּוֹפֵר כִּי אוֹתוֹ עָשׁוּ לְבֵית הַכֶּלֶא. כִּי בָּא יִרְמִיָהוּ אֶל הַבּוֹר וַיֵּשֵׁב שָׁם יָמִים רַבִּים"(ירמיהו, ל"ו, 16).
ערב תשעה באב אני שואל את עצמי האם לא נלמד הלקח של תשעה באב? האם אמילי עמרוסי צריכה לחיות בצילם של איומים? שהיא תשלם בחייה על בגידה במולדת כי העזה לומר לעיתון "הארץ" את מה שעל ליבה – "הסטטוס קוו באמת לא מוסרי. אי אפשר להמשיך ככה, כשהשכנים הפלסטינים שלי צריכים לעבור שלושה מחסומים כדי לנוע מכפר אחד לשני. יש כאן עיוות."
אמילי עמרוסי מצרה על המצב שאליו נקלעה ישראל: "כל המצב הזה אינו נכון, שגינו הגענו למקום לא נכון". לצערי, היא אינה מסיקה את המסקנה שאני הסקתי כי חייבים להפסיק מיד את הכיבוש ולאפשר לעם הפלסטיני להקים את מדינתו לצד מדינת ישראל. היא אינה מקבלת את הפתרון של שתי בירות בירושלים. אבל ערב תשעה באב החברה הישראלית חייבת לקבל בדאגה את העובדה שיש איום על חייה של אישה המבקרת את המציאות הקיימת כיום בגדה המערבית.
השימוש ההיסטרי במילה בוגדים, שהיינו עדים לו בשבוע שעבר בכנסת בניצוחם של חברי כנסת מהימין, עבר השבוע לעברה של אשה יהודיה תושבת התנחלות שנשאה בתפקידים בכירים בהנהגת יש"ע.
האם ישנה הנהגה פלסטינית שרוצה ב-2 מדינות?
ההנהגה הנוכחית רוצה בפיתרון, צודק להוויתם, לבעית הפליטים. האם יש משמעות ל-2 מדינות?
מה עם החמאס/גיהאד?
הם אינם מוכנים לשום שהות ריבונית לא מוסלמית, שלא לדבר על פריטים לא מוסלמים.
ומה בין הגדה לעזה?
2 מדינות? 3 מדינות?
אם לוקחים ברצינות את ק"א, דמוקרט, בטטה וכיו"ב שמאלנים טובים, אזי לא תהיה מדינה עם צביון יהודי. לכל הפחות, צביון ערבי, וכנרא מוסלמי. היהודים יצטרכו להתחפף, כי הם נאצים גזענים.
אני שותף להגנה על אמילי עמרוסי בפני הכינוי "בוגדת" והאפשרות שכינוי כזה עלול להפוך גם לאיום על חייה. אבל לא צריך להתייחס לדבריה של עמרוסי, כאילו היא באמת מבקרת את המצב הקיים. עמדתה של עמרוסי גם צבועה וגם מסוכנת, מנקודת המבט המוסרית. עמרוסי ידועה במאבקה לזכויות האזרח של המתנחלים, קרי, להתייחס אל כל המתנחלים כבני אדם ולא מתוך התייחסות פוליטית. אבל מעשה ההתנחלות (כלומר היותה מתנחלת) הוא לכשעצמו מעשה פוליטי, כוחני ובלתךי מוסרי. בעצם ישביתה של עמרוסי בשטחים הכבושים, בעמדתה כדוברת יש"ע לשעבר, היא נושאת באחריות המוסרית לכיבוש אותו מחזקות ההתנחלויות. אין התנחלויות בלי כיבוש כשם שקשה לעלות על הדעת את הכיבוש בלי ההתנחלויות. המתנחלת "הטובה" עמרוסי, לא יכולה להתנער מהמתנחלים "הרעים" של יצהר וחבריהם הפורעים בפלסטינים, או מההתיישבות על אדמות פלסטינים וגזל מדינתם. אסור לנו לתת לגיטמיציה כלשהי לקו החדש של המתנחלים שמוכן להכיר בזכות הפלסטינים לאזרחות, אבל ללא מימוש זכותם הקולקטיבית הלאומית. לא מדובר כאן על הבדל בגישה או בפתרון פוליטי שונה, אלא באמונה בערכים של כוח (של המתנחלים) לעומת אמונה בערכים של צדק ושיוויון. שכן הדרך היחידה בה עלול להתקבל הפתרון של עמרוסי ודומיה בימין, היא דרך הכפיה הכוחנית (על כידוני הצבא). קודם שוברים את ההתנגדות הפלסטינית על ידי הרס שכונות שלמות ורצח עשרות פלסטינים, אחר כך בלית ברירה אחרי עוד כמה עשרות שנים של כיבוש ישפילו הפלסטינים את עצמם, בלית ברירה ואולי יוותרו על האופציה הלאומית הבלתי ניתנת להשגה מול כוחם המשולב של הצבא החזק במזרח התיכון (הנעדר כל עכבות מוסריות), וכוחה של המעצמה החזקרה בעולם.
לסגנון וליצירתיות אין מתחרים לאיתן קלינסקי.
לגופו של עניין, אני חושב שהפיכת הדתי ל"לאומי" או ל"ממלכתי" אף פעם אינה רצויה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ב-ט’ באב.
למרות כל ניסיונות הכיסוי והייפוי הניו אייג’יים – הניסיון להעניק ל-ט באב משמעות "חילונית" תורם למיסטיפיקציה של הפוליטיקה ומעניק לגיטימציה לעמדות מטורפות כמו בניין בית המקדש השלישי, או התעקשות על המשך הכיבוש הישראלי במה שהיה "הר הבית".
מבחינתי יש להתייחס ל-ט’ באב כפי שלימור לבנת מתייחסת ל-1 במאי.
כל מחנה והמועדים שלו.
ליובל הלפרין שלום
אני מתחבר לתשעה באב כיום בו אבדה העמצאות הלאומית.
הרס הסנהדרין- הרשות השופטת.
הרס הכנסת – הרשות המחוקקת.
אינני מתחבר לקנאות של אלו המבקשים לתת חיים באבנים בדמות בית מקדש.
בברכה
איתן קלינסקי
תיארתי לעצמי שזו גישתך. לא חשדתי שאתה רוצה לבנות את בית המקדש.
אבל מועדים היסטוריים הם לא בדיוק "תוכניות כבקשתך". אפשר לתת להם פרשנויות שונות, אבל בטווח צר יחסית.
ט באב נקבע לדורות כזיכרון לאירוע מפציפי מאוד.
יהודה איבדה את עצמאותה כבר בשנת 65 לפנה"ס, כשפומפיאוס כבש את ירושלים. סמכויות הסנהדרין קוצצו בהדרגה לפני חורבן בית המקדש (תהליך המתור לפרטים במשנה), ודווקא לאחר החורבן היא זכתה למעין עדנה מחודשת ביבנה.
היום שטיפת המוח הגזענית והלאומנית הגיעה לדרגה כזאת שאין לנו את הלוקסוס להתעסק במטפורות. כיום כשאומרים "השמדת עמלק" או "ייבנה בית המקדש" – יש כאלה שמתכוונים בדיוק לזה.
והיות ש"בפני עיוור לא תיתן מכשול", צריך שתשעה בחודש אב יהיה יום רגיל.