בתקופת בית שני, מהעידן ההלניסטי ואילך, ובמיוחד בימי השלטון הרומאי ביהודה, אנו עדים לתופעה מעניינת, ללא אח ורע בתקופה הקודמת, קרי ימי בית ראשון, והיא הופעתן של אגודות מקצועיות ביהודה. פעלה כאן ללא ספק השפעת החברות ההלניסטיות והרומיות, הוסיפה לכך העמדה החיובית שנקט השלטון כלפי תופעה כזו בשל הארגון בייצור, חלוקת המסים וגבייתם, גיוס שירותים שונים לטובת השלטונות ועוד. כמו כן שיקפה התופעה הנידונה את הצמיחה הכלכלית ואת ההתארגנויות החברתיות שהשתקפו אז ביהודה.

ראוי לציין כי האגודות המקצועיות היווניות וההלניסטיות נועדו בעיקרן לתכלית כלכלית, מקצועית וחברתית והללו הטביעו חותמן על הקולגיות הכלכליות היהודיות, אם כי האחרונות הטעימו במיוחד את המאבק למען זכויות החברים ואת שיתוף הפעולה ביניהם.

תקומת האגודות המקצועיות ביהודה ופעילותן שיקפה את ההתפתחויות השונות בתחום המלאכה והתעשיה, אגב הסתעפותן והדיפרנציאציה שחלה בהן, כאשר כל אחת העסיקה פועלים מיוחדים, מומחים ומיומנים לענפים ולתתי-ענפים.

בראש כל אגודה עמדה אישיות שנקראה "רב" או "רבן", ממש כמו תארי תלמידי החכמים המוסמכים והנשיאות בכבודה ובעצמה. רבי אלעזר בן פרטא למשל היה "רבן של תרסיים", היינו מפיקי אריגי הפשתן. היו שנשאו את התואר "ראש" כגון בן שילא שהיה "ראש טבחים (קצבים ולא אופים) בציפורי" והיו שהוכתרו בתואר היווני "ארכון" (היינו ראש).

נמנה אחת לאחת את האגודות המקצועיות כפי שמשוקעות בספרות חז"ל:

אגודת הספנים – מקורות חז"ל מעידים כי "רשאין הספנין לומר: כל מי שאבדה לו ספינתו, נעמיד לו ספינה אחרת (ומאידך) – אבדה בבוסיא (בשל רשלנות מקצועית), אין צריכין להעמיד לו ספינה אחרת". לפנינו איפוא סעיף מאוד מעניין המבליט את האחריות ההדדית, בבחינת מין ביטוח הדדי לפריטים מקצועיים. אף הצירוף הספרותי של "מינהג הספנין" מכוון, כך דומה, לענייננו הנידון.

אגודת הדייגים – מינהגם של "צדי (דייגי) עכו" ביחס לדיג במועד עשוי להתפרש על רקע איגודם המקצועי. גלישה לתוך ספרי תקנונם מביא אותנו להצצה הבאה: "אין אדם פורס חרמו (רשתו) ומעמיד ספינתו בתוך (זה) של חבירו, אבל צדין בחכין (חכות) ובמכמרות (רשתות). מכל מקום אין נמנעין בלבד שלא יפרוס הקלע ויעמיד את הספינה.

הצירוף "חרמי טבריה"  עשוי לחזק את ההנחה בדבר מציאותה של אותה אגודה, המחלקת לעצמה את מיתחמי הדיג ודואגת לאבטחתם.

יצויין כי ביפו, במאה הראשונה לספ’, נמצאה כתובת יוונית של משפחת דייגים מיפו המפורשת כקולגיה מקצועית על רקע משפחתי.

צבעים –  התוספתא (אוסף פירושים ופרשנות לסדרי המשנה שנידונו בסנהדרין) מספרת כי "רשאין הצמרין והצבעין לומר: כל מקח (פריט סחורה) שיבוא לעיר, נהיה כולנו שותפים בו" ומן הקטע עולה תכלית נוספת של האגודה והיא כלכלית-שיתופית, שהמקח יהיה מוסדר באופן קולקטיבי. יתכן שגם התקנה הבאה עשויה להיות מובנת על רקע של איגוד מקצועי – "לא יעמיד אדם חנות של נחתומין (מאפיה) ושל צבעין תחת אוצרו (שטח נכסיו) של חברו", ללמדנו על רצון להסדיר את החשש מפני השגת גבול מפני אומנים שאינם שייכים לאגודה, לגילדה. תקנה אחרת מדגישה כי ה"צבעין קבעו (ש)צביעה (הינה) מלאכה בפני עצמה" להבליט את המיומנות המקצועית של החברים.

צמרים – להוציא את העדות הקודמת נמסר כי ל"סרוקות" (מעבדי הצמר ומעדניו) היתה חזקה על מחירי השוק של העיר ציפורי, אחת משתי הערים המרכזיות של הגליל, ועימם גם ה"גרדיים".

בנאים – העדות הבאה עוסקת באירגונה ובמיסודה של האגודה, כאשר היא מסדירה את האחריות החלה על חבריה במקרי נזק – כל אחד לפי תפקידו בסולם האגודה: "החצב שמסר לסתת, הסתת חייב. הסתת שמסר לחמר, החמר חייב. החמר שמסר לכתף, הכתף חייב. הכתף שמסר לבנאי, הבנאי חייב. הבנאי שמסר לאדריכל, אדריכל חייב. ואם הניח אבן על הדימוס והזיקה, כולן חייבים לשלם". חז"ל מעידים כי בטבריה נמצא "ראש המייסדים", מי שהיה אחראי על מלאכת הבניין. אולי אף כאן מקושר היה זה לאגודת הבנאים.

נחתומין – פרט להגנה על "ירידה לאומנות חבירו", היינו גניבת סודות מקצוע או הטרדה והצקה, מספרת לנו תוספתא בבא מציעא כי "הנחתומין רשאין … לעשות רגיעה ביניהם" (תוספתא בבא מציעא יא, 28). לעניות דעתי משמעות המילה "רגיעה" הינה או הפסקה, קולקטיבית או מדורגת, או אולי שביתה, כפי שעולה מתעודות מקבילות כרונולוגית מאסיה הקטנה. באם הדבר נכון הרי לפנינו פריצת דרך משמעותית בכל הכרוך בעבודה, בהסדרי עבודה ובמערכת היחסים בין העובדים למעביד, ובכל מקרה ההחלטה מעניקה כוח משמעותי לעובדים מול המעסיק. בהקשר זה נזכיר את העובדה כי "דשושי ציפורי" קבעו תקנות לעצמם, כעדותו של רבי יוסי.

פרט לקבוצות שנזכרו למעלה מצויים רמזים בספרות חז"ל אודות התארגנויות של בעלי המקצועות הבאים: אורגים, קדרים, רופאים, כובסים, פשתנים, זהבים וכספים, צורפים וחרשים, בשמים וסוחרים.

חלק מהאגודות היו מסמנות את ייחודן המקצועי על גבי פריטי הייצור בצורות שונות ורבי יהודה פסק כי "אומן, דרך אומנותו חייב, ושאר כל אדם פטור" (תוספתא שבת א’ 8). הנחתומים, הסנדלרים והקדרים נהגו, כך על פי המקורות, לסמן את תוצרתם ובמצבה שנחשפה ביפו מופיעה רשת כסמלם של הדייגים.

טבעית היא התופעה, שחברי האגודה היו קשורים בעבותות משפחתיות, ואל שמרו את סודות הייצור שעברו מדור לדור. עדות לכך, אם כי מאוחרת משהו, בת המאה הרביעית/הששית לספ’, נמצאה בכתובת בבית הכנסת (ללמד על חשיבות העניין) בעין גדי, ושיאה בפסיקה – "מן דגלי רזה דקרתא לעממיא" – היינו האוסרת במפורש, תחת שבועה מקודשת, שלא להסגיר את סודות הפקת הייצור לזרים, מה שגם עולה מכתובות ברחבי האימפריום הרומי, ושבחלקן אף יותר ממרומז עונשים קשים למדליפים. מדובר בסוד הפקת בושם האפרסמון ושמני הצרי שלו. ייצור השמן והפקת הבושם היו סודות כמוסים בעיקר על שום מחירם הגבוה שהרקיע שחקים בעולם הקדום. יצויין כי מריבות ומלחמות רבות ניטשן באזור בין בעלי עניין, כמו למשל הורדוס וקליאופטרה והקיסרים הרומיים בכלל שהגדירו משפטית את המקום כפטרימוניום, היינו נכסיו הפרטיים של הקיסר. יש להניח איפוא כי השלטונות הרומיים הטילו פיקוח הדוק על אותה אגודה מעין גדי.

בהקשר לכך שם התלמוד הירושלמי אמירה משמו של רבי יוסי בדבר שלושים אמנויות שאין למוסרן וללמדן לזרים ואלה ששמרו על אומנות הזכוכית התמידו בעבודתם ולא נפגעו ואילו אלה שהדליפו סודות מקצוע סופם ש"איתעקרון" כלשון המקור (תלמוד ירושלמי עבודה זרה, פרק ב’ דף מ’ עמ’ עג). היינו שהאומנות נעקרה מהם.

אך טבעי הוא שהאגודות המקצועיות התנהלו על בסיס משפחתי, בבחינת אומנות העוברת בירושה, כמו בית גרמו, בית אבטינס, או גילדת הדייגים מיפו. ובהקשר לכך ניתן לפרש את הנחייתו של רבי יוחנן הטבריאני – "לעולם אל ישנה אדם מאומנותו ומאומנות אבותיו" (תלמוד בבלי ערכין טז עמ’ ב’). ובתלמוד הירושלמי מסופר על רופא שהיה לו "תיק של רפואות" ולבסוף מסרו בידי בנו.

סממן נוסף של האגודה היה כרוך באימוץ הוויה וחוויה חברתית-דתית בצוותא אך בפרמטר סקטוריאלי, היינו התכנסות החברים סביב בתי כנסת משלהם, שלעיתים נקראו על שמם כמו בית הכנסת של הטרסיים בלוד ובטבריה ושל רופאים בלוד. בטבריה נמצאה עדות מפי קדר מקומי על כי גם בעולם הבא ישכנו בעלי המלאכה בבתי כנסת על פי מקצועותיהם. בבית הכנסת המפורסם שבאלכסנדריה, זה שחרב במרד התפוצות בימי הקיסר טריאנוס (116/115 לפנה"ס לערך), לא ישבו בעלי המלאכה בערבוביה, "אלא זהבים בפני עצמן וכספין בפני עצמן ונפחים בפני עצמן וגרדיים בפני עצמן ורסיין בפני עצמן, כדי שיהא אכסנאי בא ומיטפל לאומנותו ומשם היתה פרנסתו יוצאת" (תוספתא סוכה ד’ ו’), כשסיטואציה דומה מתועדת לגבי העיר ההלניסטית גרש (גרסה).

כפי שנמצאו בפרובינקיות אחרות וברומא עצמה עדויות בדבר רחובות ושווקים מיוחדים המיועדים לחברי האגודות המקצועיות ועל שמן, ניתן לשער כי גם בפרובינקיה יהודה רווחה תופעה דומה. כך למשל שרדו עדויות ספרותיות על שוק הנגרים בטבריה וכן על שוק הצמרים, אורגי השקים ומוכרי הסלים באותה עיר. בקיסריה נמצאו שווקים סקטוריאליים של מעבדי עורות וחמרים. בירושלים נמצא שוק של צמרין. בבית שאן, היא סקיתופוליס נמצאה שכונת רוכלים, במגדל צבעיא שעל שפת הכנרת נודעו שמונים חנויות של אורגים, ואף "איסטרטיא (היינו דרך, רחוב) דציידן (של דייגים)".

השלטונות הרומיים נטו מטעמי יעילות ונוחיות להטיל על בני הקולגיה המקצועית את תשלומי המסים בבחינת שיטה שהחלה להתמסד לקראת סוף תקופת הקיסרות האנטונינית היינו במחצית השניה של המאה השניה לספ’. הללו היו מחוייבים לבצע שירותים שונים עבור השלטונות וחז"ל משתמשים במונח "ירידה לאומנות" כחובה ממלכתית שהוטלה על קולגיה מקצועית כלשהי (כהנחתו של ש. ליברמן באחד ממאמריו).

Share on Facebook