כל גיהוק ושיהוק של ברק אובמה מעורר אצלנו מהומה רבתי. כשאמר שיש להפסיק את הבניה בהתנחלויות, נוצר משבר עמוק בין ישראל לארה"ב. כשתיקן את דבריו ואמר שצריך להפסיק את הבניה עד ספטמבר, השתפר המצב, אם כי משבר קואליציוני עדיין אורב לממשלה. עם זאת, נראה כי עברנו גם את המשוכה האחרונה בעזרתו של בנימין נתניהו, המשתתף בטנגו לשניים, כשהוא אומר –  שתי מדינות לשני עמים. כעת ניתן הרי להתחיל במשא ומתן ישיר ובלי תנאים מוקדמים, בזמן שנושא הבנייה בהתנחלויות יידון בזמן המו"מ "מתחת לשולחן" בלבד. והנה, יש לזה גם ביטוי רשמי. במקום אותו ביקור לילי ודיסקרטי שלא למצלמות, התקבל הפעם נתניהו בעת ביקורו האחרון בבית הלבן, בחיוך על ידי הנשיא אובמה שאפילו ליווה אותו ללימוזינה, ואולי אף הוסיף צ’פחה קלה. התקשורת בארץ התמוגגה. הנה השתנתה המדיניות האמריקאית! מתקבל כאן הרושם כי יחסי ארה"ב וישראל הם למעשה מעין משחק של ברוגז והתפייסות בין שני מנהיגים הקובע את מדיניות ארה"ב במזרח התיכון.

יחד עם זאת, בתקשורת הממסדית שלנו, אשר מיישרת לרוב קו עם התקשורת הממסדית האמריקאית, מכנה את ארה"ב "מנהיגת העולם החופשי" המגינה על זכויות האדם ברחבי העולם ואת מתנגדיה כחברים ב"ציר הרשע", מופיע גם קול אחר.

כוונתי היא לעיתונאי "הארץ", אלוף בן, המרגיש כנראה לא בנוח בתקשורת הזאת וכותב דברים מדויקים ואינטליגנטים על המדיניות האמריקאית במזרח התיכון. לאמריקאים, כותב בן, יש אינטרס עליון במזרח התיכון: אספקת נפט זמינה וזולה. בעידן זה, מתמודדת אמריקה עם איראן וחוששת מחילופי ההנהגות במצרים ובסעודיה. במצב בו נתפשת ישראל "כבעלת ברית חיונית", כדברי סגן שרת החוץ של ארה"ב, אנדרו שפירו, חייבת ארה"ב לשמור על "היציבות" הנשענת על משטרים ריכוזיים, שהישרדותם תלויה בתמיכתה של אמריקה, והגנתם מספקת שווקים חשובים לתעשייה הביטחונית האמריקאית. מאז דוקטרינת אייזנהאואר מ-1957, ממשיך אלוף בן, אחרי משבר סואץ, נאבקת ארה"ב בכל גורם המערער את הסדר האזורי ומאיים על אספקת הנפט, מגמאל עבד אל-נאצר עד סאדם חוסיין.

אלוף בן מתאר בהרחבה את ריקנותן של היומרות ההומניטריות של מדיניות ארה"ב בעולם ובישראל ומבהיר, כי האמריקאים בחרו לבעוט בטייוואן ולהתעלם מהפרות זכויות האדם במשטרו של מאו, כאשר היו זקוקים לעזרתה של סין נגד ברה"מ. ברגע שעולה כוחה של סין והיא מתחילה להוות איום ע"פ התפיסה האמריקאית, ארה"ב מודיעה על מכירת נשק לטייוואן, מארחת את הדלאי למה ומגלה לפתע כי בבייג’ין פועלת צנזורה ממשלתית ומתנגדי המשטר נרדפים ומושלכים לכלא.

ביחסיה של ארה"ב עם ישראל, כותב בן, ממלאות ההתנחלויות את אותו התפקיד שממלאות טייוואן וטיבט ביחסיה עם סין, כמטרד קבוע שמדגישים אותו או מתעלמים ממנו לפי הצורך. כועסים על ראש הממשלה? נזכרים בשייח’ ג’ראח וביצהר; זקוקים לישראל או רוצים ללטף אותה בגלל התקדמות סרק נוספת בתהליך המדיני? מניחים לוועדות התכנון ביו"ש ובירושלים.

אכן דברים מאלפים. באבחנותיו חוזר אלוף בן בדמיון רב על חלק מדברי חומסקי ואנשי שמאל אחרים. אולם בכל זאת קיים הבדל גדול, משום שבשונה מחומסקי והשמאל בן מתעלם לחלוטין מן האתיקה, הצדק והפרת החוק הבינלאומי ולכן לא סביר כי יעלה על דל שפתיו (מקלדתו) את המילים הנוראות:  אימפריאליזם וקולוניאליזם. הכתב המדיני של "הארץ" אינו מעז להסיק מסקנות מן הניתוח שהוא עצמו מציע, ואינו קורא להינתק ממדיניות צבועה זו, אלא שמח על שיתוף הפעולה איתה. הדבר תמוה: אם האינטרס של ארה"ב באזורנו הוא הנפט, ולמענו אנו "בת הברית החיונית…החשובה לביטחון האזורי שלנו וטובה לארה"ב", כדברי סגן השרה אנדרו שפירו, על מה יש לשמוח כשאובמה מחייך אלינו ברגע זה? מה משמח בידיעה שאנחנו נילחם, לפי דבריו של אלוף בן עצמו, כבעלת בריתה של אמריקה למען "אספקת הנפט הזמינה והזולה שלה"?לעת עתה, נניח לעיתונאי המיינסטרים שגם כשהוא מודע למצב לאשורו הוא איננו מעז להסיק את המסקנות הנובעות ממנו.

אכן, אנחנו נקראים ע"י ארה"ב להילחם יחד איתה באיראן, או להצטרף לחזיתות שהיא מנהלת נגד כל התנועות הלאומיות הנאבקות נגדה על עצמאותן ועל שליטת עמיהן במקורות עושרן.

ולמה הכוונה ב"שמירה על היציבות" במזרח התיכון, לנוכח חולשת המשטרים המתונים התלויים לקיומם בכוחה של אמריקה? ישראל אמנם משמשת ובשמחה, יש לומר בצער, בתפקיד הזה. כך עזרנו לירדן נגד אש"ף בספטמבר השחור, נלחמנו בזמנו נגד אש"ף בלבנון וכיום – נגד חיזבאללה. וכמובן נגד סוריה. ביחס למצרים ישראל ממלאת תפקיד כפול, הן של בת ברית  בלתי כתובה נגד חמאס וחיזבאללה, והן של איום מתמיד עליה למקרה שכוחות בלתי רצויים (כגון, תנועה לאומית מצרית אמיתית) ישתלטו עליה. מובן שלא היה צריך לחכות לאלוף בן כדי שיגלה לנו את זאת. זכור לנו כיצד התגוננו בעבר אלופי צה"ל נגד הטענה שהצבא קיים בזכות כספה של ארה"ב, באומרם שתמיכתה הצבאית בישראל זולה הרבה יותר מהחזקת כמה משחתות מול חופי האגן המזרחי של הים התיכון. ואף ב"משברים" האחרונים היה אפשר לראות את החיוך המסתורי שקצינים העלו על פניהם בשעה שהם רמזו, ובצדק, על מערכת הקשרים העמוקה והמסועפת, שאינה ניתנת לעירעור, שצה"ל מקיים עם צבא ארה"ב.

הציבור הישראלי נשאר אדיש גם בשעה שבעולם כולו עובר גל אנטי-אמריקאי ואנטי-אימפריאליסטי, ומופיעים ספרים כמו "למה בני אדם שונאים את אמריקה" של סרדר ודיוויס, או ספרה של ארונדאטי רוי "מדריך האיש הרגיל לאימפריה", ושל יאן בריקמונט – "אימפריאליזם הומניטרי" (שאותו סקרתי כאן לפני כמה חודשים), או ספרו של הווארד זין על טרוריזם ומלחמה וספרים נוספים של  חומסקי ונעמי קליין. כולם ספרים המוקיעים בחריפות את האימפריאליזם האמריקאי.

הסיבה לכך הינה שבעולם הגדול רבים חשו את המדיניות האמריקאית על בשרם. שם זוכרים עדיין את מלחמת וייטנאם שבה הרגו האמריקאים כ-2 מליון בני אדם, רובם אזרחים, והרסו עם פצצות הנפלם שלהם ארץ שלמה. שם עדיין זוכרים את ההתערבות בעיראק שבה נהרגו, נפצעו וגורשו כ-2 מליון בני אדם; עדיין זוכרים את אינדונזיה שבה הרגו חייליו של סוהרטו, בן בריתה של ארה"ב, יותר מחצי מליון בני אדם. וגם את ההתערבות המתמדת והפלת, או הנסיונות להפלת, כל משטר מתקדם בה. לא נשכחה גם הציניות של מדליין אולברייט, שרת החוץ האמריקאית לשעבר. כשנשאלה על ידי כתבת הסי. בי. אס, לסלי סטאל, אם כחצי מליון ילדים שמתו בעיראק (מאז כיבוש האמריקאי) הם מחיר ראוי למלחמה, השיבה אולברייט: "אני חושבת שזו בחירה קשה מאוד, אבל המחיר? אנחנו חושבים שהמחיר היה ראוי."

העולם יודע שאמריקה היא המעצמה הצבאית הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בהיסטוריה,   שתקציבה הצבאי הוא 700 מיליארד דולר ובסיסיה מפוזרים ברחבי העולם. רבים בעולם אינם מתפתים להאמין שעוצמה צבאית אדירה זו מיועדת להגנה על זכויות אדם בעולם. הם למדו על גבם ומן ההיסטוריה ששלטון זה מסכן את עצמאותן של כל ארצות העולם. ומה לעשות, הם גם יודעים שישראל היא נושאת כליה של ארצות הברית. הם מבינים שבלי תמיכתה של זו ישראל לא הייתה מסוגלת לשעבד את העם הפלסטיני אפילו ליום אחד.

אבל בשמאל הישראלי יש מי שאינם מוכנים לעסוק בנושא האימפריאליזם האמריקאי משום שהם מאמינים שהנושא הזה אינו רלוונטי וכי העיסוק בו כבר אינו אופנתי. הם חוששים שהעיסוק בו יציג אותם כדוגמטיים וכמיושנים, או שהוא יעלה מחדש את עניין המלחמה הקרה שהם בורחים ממנו כל עוד נפשם בם. אכן, נקיטת עמדה כלפי האימפריאליזם (עצם ההכרה בקיומו) מחייבת עמדה פוליטית כאן ועכשיו; ומחייבת עמדה פוליטית גם ביחס לעולם השלישי והכרה בזכותו להילחם על חירותו ונגד ניצולו בידי האימפריאליזם.

כך, למשל, חלק מן השמאל הליברלי אינו מוכן להודות בכך שכל מעשיה של ישראל נעשים  ברשות האמריקאים, היות שתלותה של ישראל בארה"ב היא מוחלטת. האם הליברלים והשמאל  צריכים ללמוד מיואל מרקוס ש"חוץ מאשר לנשום לא יכולים לעשות שום מהלך משמעותי בלי ארה"ב ", כפי שכתב ב"הארץ"? הקושי להכיר בכך נעוץ בצורך להודות באחריותה של ארצות הברית גם לכיבוש הישראלי ולמדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. מתבקשת השאלה, אם אפשר להתנגד ברצינות לכיבוש ולמדיניות הישראלית הנתמכים ע"י ארה"ב ובה בעת לתמוך בארה"ב, או אפילו להישאר ניטרליים כלפיה? זה פשוט אבסורד, אבל כך היה גם בעבר.

אנחנו זוכרים עדיין כיצד בכל שנות שנות הכיבוש קיוו ליברלים ישראלים וחלקים מן השמאל שהאירופאים או האמריקאים ילחצו על ישראל לצאת מן השטחים הכבושים. חלומם כמעט התגשם כאשר הנשיא ברק אובמה הכריז בראשית כהונתו שישראל צריכה להפסיק את הבניה בשטחים. לצהלת הליברלים וחלקים בשמאל לא היה גבול. אך התקוות שהוא הפיח התאדו בתהליך כואב. אף מקורן, ביסודו של דבר, הוא באי רצון להתמודד עם המהות האימפריאליסטית של ארה"ב ומנהיגה, הנשיא אובמה, שמעולם לא חסך בהבטחות שלום לכל המוכן לשמוע. כך הריעו לו גם בקהיר וגם בירושלים כאשר בשני המקומות הוא הבטיח דברים מנוגדים. לפלסטינים הוא הבטיח מדינה פלסטינית (אבו מאזן סיפר בזמנו בסיפוק שבוש הבטיח לו מדינה),  ולישראלים הוא הבטיח בינתיים המשך תמיכה כמעט ללא תנאי.
 
מחזון אובמה, בדומה ל"חזון בוש" המגוחך על שתי מדינות, אפילו בנטוסטן פלסטיני לא ייוולד. מובן שארה"ב יכולה, אם זהו רצונה, ללחוץ על ישראל (ראו את שתי הנסיגות מסיני). אך עצם המשך הכיבוש בגדה המערבית מעיד על כך שארה"ב אינה עושה זאת. ארה"ב הולכת בדרכן של כל האימפריות בהיסטוריה – הפרד ומשול מצד אחד, ופקס אמריקנה מצד אחר. מחד גיסא היא מסכסכת בין הארצות הערביות המוסלמיות, ומאידך גיסא היא מנסה להשליט על כולן את הפקס אמריקנה. כיום ארה"ב מחרחרת ריב בין אש"ף לחמאס, בין הגדה לעזה. דוגמה מן הימים האלה היא הכרזתה שלא תמשיך לתמוך בצבא הלבנוני כיוון שהוא לא נלחם יותר בחיזבאללה! בשני המקרים ארה"ב משתדלת להביא את הפלסטינים ואת לבנון אל מתחת למטריית השלום האמריקאי. על השמאל לשאול את עצמו: האם אנחנו מעוניינים בפלסטין כזאת?

בתמונה הזאת נועד לישראל תפקיד עצוב ביותר והוא, לשמור על האינטרסים של ארצות הברית ולקבל בתמורה את חסותה הצבאית, המדינית והדיפלומטית.

מדוע הציבור הישראלי, ולא רק ממשלתו, מוכן להעניק לארה"ב את השירותים האלה, ולמה ישראל משתפת פעולה מאז ומעולם עם האימפריאליזם? בסוגיות הללו ננסה לדון במאמר נפרד.

Share on Facebook