אלימות נגד נשים ואלימות מינית מעוררת בנו כאב וזעם. רובנו נושאות בגופנו זיכרונות טראומטיים של הטרדות, חלקנו אף ידענו תקיפות ואונס מה הם. לא כאן המקום לתת עדות אישית על ההתנסויות שלי, בצעירותי, בהטרדות, תקיפות ואונס.
הצעירות שבקרבנו יוצאות מפתח ביתן ונאלצות להתמודד עם קריאות סקסיסטיות, שריקות ולעתים אף התחככויות או נגיעות. נשים בצבא או בעבודה מתמודדות עם הטרדות מיניות מצד בעלי סמכות כשהן פוחדות לאבד את משרתן. לא פעם ילדות/נערות/ נשים נאנסות על ידי מכרים או קרובי משפחה. אנחנו מתהלכות ברחובות, בהם מוצגות נשים בפרסום פוגע, כשגופן חשוף בתנוחה אשר כביכול מפתה לאקט מיני. אנו עדות לסחר בנשים למטרות זנות, גיהוץ שדיים של נשים, סקילת נשים, אונס נשים במלחמה, אונס של פליטות בדרכי המילוט שלהן מן הסכנה בארץ מוצאן. חילול גוף האישה, חדירה שפלה לפרטיות שלנו, פגיעה בנשמותינו, בתחושתנו העצמית. שנאת נשים וכוחנות היוצרות דיכוי, עינויים והשפלה. הדברים ידועים. כל אלו טמונים במעמקי גופנו, בתוך נפשנו והזיכרון הקולקטיבי שלנו כנשים.
הכאב, הזעם וההתנגדות הבלתי מתפשרת שלנו לניצול ודיכוי נשים אין בהם כדי להצדיק את ההתקפה החוזרת ונשנית מצד פמיניסטיות מסוימות על פעילות ופעילי "סולידריות שייח ג'ראח".
זה התחיל בפלאייר המבקש מן המשתתפות/ים להגיע בלבוש המכבד את הערכים של הפלסטינים. הגם שפמיניסטיות זעקו שהפלייר פוגע בחופש הבחירה שלנו כנשים, אני לכשעצמי איני חווה זאת כך. כשאני מגיעה לירושלים המזרחית אני מרגישה שם כאורחת או ככובשת. העובדה שאני מתנגדת לכיבוש אין בה כדי להקהות את העובדה שאני שייכת לחברה הכובשת. לבית הכנסת (בפעם אחרונה זה היה ב 1978 בניירובי) לכנסיה, למאה שערים או לירושלים המזרחית אני בוחרת שלא להתהלך לבושה בחולצות ללא שרוולים. כך גם במפגשים עם נשים חרדיות. להפגנות בשייח ג'ראח אני מגיעה עם חולצות טריקו ושרוולים קצרים, ובכל זאת אין אני מרגישה שאני מפירה את בקשת המארגנות/ים. מעולם לא נאמר לי שאני מפירה קוד לבוש כלשהו.
יש פמיניסטיות שאף הגדילו לעשות. בלי לקחת חלק בהפגנה השבועית ובכך לראות במו עיניהן את המתרחש שם, הן התייחסו לבקשה זו כאל קוד לבוש שאינו פחות מן הדרישה להתהלך בחיג'אב או בורקה. נו! באמת! אני מזדהה עם כל התנגדות לתפיסה הרואה בלבוש שלנו את המקור לאלימות מינית נגד נשים. אך הזעקה המיידית הזו "זאב! זאב!" והאוטומטיות של הביקורת מעוורות את עיני אותן פמיניסטיות המסרבות לבחון את מורכבות היחסים בין הכובש לבין הנכבש, יחסי הכוח ביניהם והפריבילגיה של החברה הכובשת, כולל זאת של הנשים בה.
אז התברר שהבקשה מבוססת על בקשתן של נשים פלסטיניות משייח ג'ראח שאינן מרגישות בנוח לקחת חלק בהפגנה בה, לדבריהן, קיימת אוירה מתירנית וחלק מאיתנו מגיעות/ים בלבוש הנראה בעיניהן כחושפני. בתגובה לכך נטען, שהמארגנות/ים משתפות פעולה עם הפטריארכיה הפלסטינית ודיכוי הנשים הפלסטיניות, ומיד נעשה קישור עם התופעה של נשים כסוכנות של דיכוי תרבותי. כך זוהו פעילות השמאל בשייח ג'ראח על ידי אותן פמיניסטיות כנשים פטריארכליות, אשר בשל תפיסה מעוותת של רב תרבותיות משתפות פעולה עם זרמים ריאקציונריים בדיכוי נשים.
כאמור, בכל הביקורות הפמיניסטית נגד בקשת המארגנות/ים הייתה התעלמות מוחלטת ממערכת היחסים המורכבת שבין כובש לנכבש, קל וחומר בין כובשות לנכבשות. האמנם כנשים בחברה הכובשת תפקידנו הינו "לשחרר" את הנשים הפלסטיניות מעול הדיכוי? לא ולא. תפקידנו הוא קודם כל לעמוד לצידן במאבקן להשתחרר מן הכיבוש. אם תיווצר מערכת יחסים של אמון, ותבוא בקשה לסולידריות בנושאים הנוגעים לדיכוי נשים, מובן שתפקידנו יהיה להיות שם. אבל לשם כך חייבת לבוא קריאה מצידן שכן אחרת אנו מצטרפות לתפיסות קולוניאליסטיות מקובלות המנסות "לשחרר" אחרים מן "החשיכה" שבה הם נמצאים.
עוד לא יבשה הדיו מעל סערת הביקורת הפמיניסטית בנושא הלבוש ועיתון ימני ידוע הפיח סערה חדשה הנוגעת להטרדות מיניות. עיתונאי חרוץ מצא באינטרנט את הפלייר של הסדנה להתמודדות עם הטרדות מיניות אשר נועדה לפעילות נגד הכיבוש. תופעה של הטרדות מיניות מתקיימת בכל סביבה שבה אנחנו דורכות. מדוע שלא תתקיים גם בשדה של הפעולה הישירה נגד הכיבוש? היא לא נחלת פלסטינים בלבד. גם שוטרים ואנשי צבא נוגעים לא פעם בנשים הצעירות בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. אבל הטרדות מצד המשטרה והצבא לא עניינו את העיתון. אלו גם לא עניינו את כתבי הרדיו והטלוויזיה אשר חיזרו נמרצות אחרי מנחות הסדנה. נפלה לידיהם ההזדמנות לנגח מזווית חדשה את הפלסטינים ולהוסיף שמן למדורת הדה הומניזציה שלהם כאויבים מסוכנים. האם כפמיניסטית וכפעילה נגד הכיבוש אני רוצה לשתף פעולה עם דה הומניזציה זו? ממש לא. אבל פמיניסטיות הצטרפו להתקפה של העיתון הימני. השבוע ניתן היה לקרוא את ההשערה שאם מתקיימת סדנה בנושא סימן שמדובר בתופעה רחבה. אז לידיעת הכול, כמנחה עמיתה של הסדנה ברצוני להעיד שהשתתפו בה חמש נשים, והיא עסקה גם בתופעה של הטרדות מיניות בכלל, כולל ברחוב היהודי. אני תוהה מדוע הביקורת הפמיניסטית לא בחרה לציין לשבח את הפעילות של "סולידריות שייח ג'ראח" אשר העלו את הנושא על סדר היום של פעילותן. הביקורות העדיפו להתרעם על כך שנשים צעירות באות "לעזור" לפלסטינים ואלה, מצידם, הינם כפויי תודה.
האם אנחנו (גם המבוגרות שבנו) באות לעזור לפלסטינים? לא ולא. כאזרחיות בחברה הכובשת אנו מחוייבות לתמוך במאבק הפלסטיני נגד הכיבוש. אנו חייבות לדעת שלא טמנו את ראשנו בחול ולא שתקנו לנוכח העוולות. אנחנו חייבות זאת הן לפלסטינים והן לעצמנו. כנראה שלא כל הפמיניסטיות מבינות שכל הדיכויים קשורים אלו באלו. אך אני רוצה להניח, שגם אלו המתעלמות מיחסי הכוח בין הכובשים לנכבשים לפחות מבינות שהחברה הכובשת אף היא משלמת מחיר על הדיכוי היומיומי שהיא מפעילה תחת הכיבוש. אנחנו באות בסולידריות עם המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש מתוך לקיחת אחריות בהתנגדות לכיבוש ואף מודעות לכך שהשחרור שלנו קשור לשחרור מדיכוי באשר הוא.
קשיים בשותפות פמיניסטית קיימים גם בין פמיניסטיות יהודיות – הבוחרות להתעלם מן הכיבוש כחלק מתפיסת עולמן הפמיניסטית – ובין פלסטיניות אזרחיות המדינה. אפילו בקרב יהודיות ופלסטיניות המאוחדות בהתנגדותן לכיבוש מתקיימות מתיחויות על רקע בעיות ביחסי כוח ופריבילגיה. לצערי, עוד רחוק היום שבו נשים פלסטיניות החיות תחת הכיבוש (1967) ונשים ישראליות ימצאו את המרחב לפעילות פמיניסטית משותפת. הכיבוש מהווה מחסום לסולידריות בין הנשים בנושאים פמיניסטיים. לאחרונה, ביוזמה של "נשים לא מצייתות" יש התחלה עדינה של בניית מערכת יחסים שאולי, במשך הזמן, תוביל לאמון יותר עמוק. אך בכל מקרה אין זה מתפקידנו לאתגר או ליזום מרד פמיניסטי בתוך החברה הפלסטינית. התחושה שזה תפקידנו מקורה בהתנשאות ואולי אף בגזענות. עלינו לסמוך על הפמיניסטיות הפלסטיניות עצמן שעושות את מלאכתן נאמנה ומתמודדות באופן יומיומי עם מנגנוני דיכוי מיליטריסטיים ופונדמנטליסטיים שאנו בעצמנו, כחברה כובשת, מגבירים בתוך החברה הפלסטינית. הפעילות הפמיניסטיות הפלסטיניות נשחקו עד דק ממערכות היחסים הפוליטיות עם פעילות ישראליות, גם אם השותפות שלהן נבנתה מסביב להתנגדותן המשותפת לכיבוש ותמיכתן בזכויות נשים.
סערת הביקורת הפמיניסטית הגיעה לשיאים של התלהמות נגד "סולידריות שייח ג'ראח" בבחרה לזרוק רפש במארגנות/ים תוך שחצתה גבולות של דיוק ונאמנות לאמת. כפמיניסטיות, יש לנו סיבות רבות לזעוק ולזעום. דחיקת אינטרסים של נשים לשוליים כמו גם דיכוי, ניצול והשפלת נשים הינם עדיין תופעות נפוצות בארץ ובעולם. אך אם הביקורת הפמיניסטית אינה נשענת על עובדות מוצקות ואף חוטאת לאמת, היא פוגעת באמינות התנועה הפמיניסטית בכללותה.
היום מתקיימת שותפות ישראלית פלסטינית עממית אשר אינה מבוססת על שותפות פוליטית רעיונית כוללת, אלא על שותפות בהתנגדות לכיבוש ותופעות העוול הנורא שהנם מנת חלקם היומיומית של הפלסטינים. ככובשים אין לנו הפריבילגיה לבחור לעבוד בשותפות רק עם פלסטינים שמבחינת השקפת עולמם הם "בצלמנו ובדמותנו." ההבדלים בהשקפות העולם אכן יוצרים מורכבויות ודילמות לא פשוטות. ביקורת מן הימין אינה מפתיעה, אך מסתבר שהפעילות/ים הבוחרות/ים להתמודד עם מורכבויות אלו הופכות/ים לטרף קל גם בידי ביקורות פמיניסטיות מסוימות. אין בדבריי כדי לרמוז שביקורת פמיניסטית על כל התארגנות אינה לגיטימית. לעיתים קרובות היא נחוצה ביותר כדי ליצור מודעות לגבי יחסי הכוח בין הפעילות ולבין הפעילים וכדי לתת מקום לסדרי עדיפויות של נשים בהתארגנויות משותפות עם גברים. על פמיניסטיות לתמוך ולסייע בהתמודדות עם מורכבויות אלו, בעיקר לנשים הפעילות הצעירות, תוך פרגון וביקורת בונה. הסערה הפמיניסטית הביקורתית המתמדת יש בה חבלה הרסנית הפוגעת במאבק נגד הכיבוש ובכך היא פוגעת בכולנו, גם בנו הנשים ובזכותנו לחיות ולפעול בכבוד.
ואולי כאן המקום לסיים בציטטה שהובאה על ידי עיישה אימאם מניגריה לכנס על זכויות נשים בחברות מוסלמיות אשר נערך באיסטנבול ב 1998: "אם באת לעזור לי – את מבזבזת את זמנך ואת זמני.אם באת כי השחרור שלך קשור לשחרור שלי – בואי נשלב ידיים ונתחיל לעבוד ביחד".
רבים מהמתלבשות לפי הקוד המקומי הפלסטינאי היו מגיבות למאמר של עמר צנגוט – יום הדין של הדמוקרטיה שזה בסדר לעשן בפרהסיה ביום כיפור כמו אולי גם לדרוס ילדה למוות בכפר תבור עם טרקטורון באותו היום עצמו….
מזל שצביעות אינה כואבת…..
את עושה את אותה טעות של האנשים שאת מבקרת.
כשאת מניחה שמי שבאה בלבוש קייצי באה לתקן את התרבות הפלסטינית או לשחרר את האישה הפלסטינית.
לא ולא!
מי שלושבת מה ש*היא* רוצה לא באה לתקן ולשנות אף אחד. מי שלא מסוגל לקבל את השונה ורואה בכל מי ששונה ממנו מישהו שרוצה לשנות *אותו* הבעייה היא אצלו.
אם בני אדם לא מסוגלים לקבל מישהו שמתלבש אחרת מהם בלי לדרוש ממנו להתלבש בדיוק כמוהם הבעייה היא שלהם ולא צריך לשתף עם זה פעולה בשום אופן.
אני לא באה לשנות אף אחד. מעולם לא אמרתי לאף פלסטינית מה ללבוש. אני לא מוכנה שיתיחסו אלי כמו בובת ברבי וינסו להלביש אותי איך שמאתים לאחרים שהם לא אני. אני רואה בזה הטרדה מינית ואני מרגישה שזאת התקיפה המינית הכי גדולה שעשו לי במאבק, לא החיילים שאמרו לי "הלוואי שיאנסו אותך" ולא הגברים המפגינים ש(כתבים תחגגו) צבטו לפעמים בתחת, אלא אלה שחדרו למרחב הפרטי שלי וניסו לכפות אלי דברים. לתשומת ליבך אם תסכימי לקבל אותי לסדנא שלך ולדבר על זה.
אני לא באה "לעזור" לפלסטינים ואני לא באה לשכנע אותם להיות כמוני. חס וחלילה. עצם זה שאת אפילו חושבת שבזה שאני לא מוכנה שיגידו לי מה ללבוש אני מנסה לשכנע אחרים להיות כמוני מראה על העובדה שהפנת בעצמך את אותם ערכים שאת יוצאת נגדם.
אם את לא רוצה שישפטו אותך מראש ויניחו עליך הנחות כמו שהכתבים החולרות האלה עושים אז אל תעשי את אותו הדבר בעצמך.
תודה לך איבון, המאמר הזה הוא מופת של תבונה, איזון ורגישות. מי שמחפש חתירה לצדק מוחלט במאמר הזה לא ימצא אותו, וטוב שכך. צדק מוחלט (שהוא במקרה שלנו כמובן זכותה של כל מפגינה לבחור כיצד היא תתלבש)יביא לפירור המאבק המשותף, הרגיש כל כך גם ככה, בין פלסטינים לישראלים. הרי כל חזית משותפת דורשת פשרות מסויימות על עקרונות שהם אינם חלק מהעניין לשמו התכנסנו להפגין. חובה עלינו לזכור כל הזמן, שאנו אורחים ואורחות בשייך ג'ראח, ולא בעלי הבית. בואו נאבק על זכותנו ללבוש מה שאנו רוצים במקומות שאנו בעלי הבית בהם, ולא היכן שאנו אורחים.
אני מסכים עם דבריה של איבון. ובנוסף: אסור שהפמיניזם יהיה עוור צבעים. ואסור גם שיהיה עוור למצבים. את לא יכולה להתעלם ממצב הכיבוש, ובודאי לא ממסורת ומנהגים הקיימים במקום שבו מפגינים. הגישה האומרת נלך בלבוש חשוף כדרך לביטוי החופש של האשה, או כדרך לחינוך פמיניסטי היא גישה פטרונית ומתעלמת מהמצב בשטח. בנוסף מי שחושב/ת ש"החינוך" הזה בא סתם כך עם לבוש מתריס, טועה. אפשר לדבר עם נשים אפשר לדבר עם גברים, וגם זה רק, במקום הנכון ובזמן הנכון ומתוך רגישות לאפשרויות. לטעמי זוהי תוקפנות שקטה של נשים שבאות בלבוש הנוגד את הקודים התרבותיים במקום בו אנחנו אחרי הכל אורחים (בנוסף להיותנומהעם הכובש.זה שהנשים הן בדרך כלל הצד הנפגע במיוחד ככל שמדובר בתקיפות על רקע מיני, עדיין לא שולל אפשרות של תוקפנות שקטה כזו). סדר היום של ההפגנות בבילעין ושייח ג'ארח הוא מאבק נגד הכיבוש. ייתכן ובאים לשם נשים וגברים בעלי השקפות שונות בתחומים אחרים. חלקם תומכים בסוציאליזם עכשיו חלקם בעד שלטון ההון. חלקם בעד שמירת המסורת חלקם בעד פמיניזם חסר גבולות. ובכל זאת חייבים לשמור על המטרה המשותפת, סדר היום המקובל, ולא להכניס פמיניזם בעל עמדות ברורות שמנוגד אולי לדעתם של רבים שבאים למאבק למטרה נגד הכיבוש. זה לא הוגן להכניס עניינים שאינם מוסכמים לקואליצה שיש לה מטרה משותפת ברורה ומוגדרת.