משהונח חוק ההסדרים בתחילת השבוע על שולחנה של ועדת הכנסת, לדיון על פיצולו, העיר היועץ המשפטי לכנסת, עו"ד איל ינון, לפי המצוטט בעיתונות, כי עיניו חשכו למראה הכללת חוק הכניסה לישראל בחוק ההסדרים. לא רק עיניו חשכו. מאז פורסם חוק ההסדרים הנוכחי, ארגונים חברתיים ופעילי זכויות אדם מזהירים מן המחטפים שהוצנעו בו, המיועדים להעביר שינויים חשובים במשק ותיקוני חוק שנדחו בחלקם בכנסות הקודמות. הסעיף המקומם ביותר, המסמל את השיטה כולה, הוא סעיף התעסוקה. באמצעותו הממשלה מבקשת לתקן את חוק הכניסה לישראל באופן שיחמיר את ההגבלות המוטלות על חרותם של מהגרי ומהגרות העבודה ויכבול אותם למעסיקיהם. לא זו בלבד שאין מדובר בסעיף כלכלי מובהק, אלא שיש בתרגיל המכוער הזה ניסיון לעקוף את פסיקת בג"ץ ממרץ 2006 שקבעה, כי כבילת עובדים היא סממן של "מעין עבדות בגירסה מודרנית" ופגיעה באוטונומיה של העובדים כבני אדם.
גם כיום, עוד בטרם הועבר החוק, משרד הפנים הוא המנהל בפועל את מערכת ההסדרים והחוקים החלה על מהגרי ומהגרות העבודה. החקיקה המוצעת בחוק ההסדרים מעניקה לשר הפנים עוד כוח ועוד שליטה על חיי העובדים. הוא זה שיוסמך להגביל את מספר המעברים בין מעסיקים של מהגרי עבודה בתחום הסיעוד; הוא שיגדיר את האזור הגיאוגרפי שבו הם יחוייבו לעבוד. אם החוק יעבור, הוא יקל על המדינה לגרש עובדים שאיבדו את אשרת עבודתם מטעם זה או אחר. גירוש עובדים והבאת אחרים במקומם, בשיטת "הדלת המסתובבת", מבטיחים את הגדלת רווחיהן של חברות התיווך הגובות מן העובדים אלפי דולרים תמורת הזכות הגדולה לעבודה בתנאי ניצול בישראל. כך מאפשרת המדינה למעסיקים מפרי חוק לעשוק את עובדיהם כמעט ללא חשש מפני תלונות. הרי עובדים החייבים כסף לבנקים או למלווים בשוק האפור יעדיפו לסבול ולשתוק ולא להסתכן באובדן אשרת עבודה ובגירוש בטרם הצליחו להחזיר את חובם ולחסוך משהו לעצמם.
בעקיפין, שיעבוד מהגרי עבודה, המרגיל את המשק לניצול כוח עבודה זול ולהפרת חוקי העבודה, פוגע גם בעובדים ישראלים. "אף ישראלי לא מוכן לעבוד בעבודה הזאת", זועקים נציגי המעסיקים בשעה שהם תובעים להגדיל את מכסות ה"עובדים הזרים". אכן, מרבית העובדים הישראלים אינם מסכימים, ובצדק, לעבוד בתנאי ההעסקה של מהגרי העבודה. חרף זאת, בהסבר לסעיף התעסוקה בחוק ההסדרים, וכהצדקה להצעת החוק, מטילה עליהם הממשלה את האחריות ל"השפעות שליליות" בחברה כגון, "גידול באבטלה בקרב בעלי השכלה נמוכה, פגיעה בשכר העובדים הישראלים ועיכוב בהתייעלות ובביצוע השקעות הון בענפים עתירי עובדים זרים".
מאז פרש רן כהן, איש מרצ, מן הכנסת לפני שנתיים אין בה מי שמתעניין באמת בהגירת עבודה ובמצב העובדים. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, המזוהה עם ההגנה על זכויות עובדים, שומרת על שתיקה רועמת ביחס למהגרי עבודה. גם בסוגיות בוערות אחרות המעסיקות את השמאל כמו, הכיבוש, או רמיסת זכויות המיעוט הערבי בישראל, קולה לא נשמע. היא זוכה לשבחים על אומץ ליבה בהתמודדותה מול בעלי ההון ותומכיהם בממסד פוליטי, אך האמת היא, שמאבקיה אינם מסכנים את מעמדה בקרב מעמדות הביניים. להיפך, הם בונים אותה כמנהיגה אפשרית של כל תנועה סוציאל-דמוקרטית שתקום על חורבות מפלגת העבודה. תעוזה גדולה בהרבה נדרשת ממי שפועלים למען הנדכאים החיים בשולי שוליה של החברה בישראל: מהגרי עבודה, עובדים פלסטינים, מבקשי מקלט שאינם מצביעים בבחירות ומיעוטים לא יהודים אחרים בחברה, שמאבק גלוי ועקבי למען זכויותיהם מעורר ביקורת עויינת בקרב שכבות רחבות בציבור היהודי.
כך בכנסת ה-18. ומה בממשלה? מדוע ויתר משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה על אחריותו המלאה למעמדם של מהגרי העבודה? ולמה לא מזדרז החבר הבכיר במפלגת העבודה ושר התמ"ת, בנימין בן אליעזר, השש להתראיין תמיד ובכל נושא, לתבוע את עלבונו של סעיף התעסוקה המנוצל לרעה בחוק ההסדרים?
את התשובה תמצאו בסיפור גלגוליו של משרד העבודה, שהחל את דרכו כעצמאי נחשב, ונעשה צלע שלישית מוחלשת במשרד התמ"ת. עד למהפך של 77', הוחזק משרד העבודה ההיסטורי בידי מפלגת השלטון מפא"י/מערך/עבודה (למעט בשנתו הראשונה שבה כיהן איש מפ"ם כשר העבודה). גם משרד המסחר והתעשיה נשמר בידי מפא"י ונמסר מידי פעם, לפי הצרכים הקואליציוניים, לנציגי הבורגנות – הציונים הכלליים וגח"ל. עם עליית הליכוד לשלטון אוחד משרד העבודה עם משרד הסעד לשם הקמת משרד העבודה והרווחה. ב-2003, זמן ממשלת שרון השניה, הופרד תיק העבודה ממשרד הרווחה והופקד בידי אהוד אולמרט. הערך "עבודה" הוחלף במונח "תעסוקה", שאינו טעון ברעיונות מרקסיסטיים ושמסמן את העבודה כסוג של עסק: עסקו של הפועל.
תיק התעסוקה צורף אפוא לתיקי התעשיה והמסחר האטרקטיביים יותר לפוליטיקאים שמחפשים גישה נוחה אל בעלי ההון. במאי 2006, עם מינויו של אולמרט לראשות הממשלה בפועל, קיבל אלי ישי את משרד התמ"ת לידיו והעביר את אחד מתפקידיה החשובים של יחידת הסמך לעובדים זרים שפעלה במשרד – מתן היתרי העסקה – למינהל האוכלוסין במשרד הפנים. ליחידת הסמך המקוצצת הושאר הטיפול באכיפת זכויות לעובדים, אך משאביה המוגבלים בתקציב ובכוח אדם אינם מאפשרים לה אלא פעילות מצומצמת בלבד. ויתרה מזו, מקורן של תלונות רבות המוגשות על ידי העובדים על הפרת זכויותיהם ופגיעה בשכרם הוא במעמדם הבלתי מוסדר שבעטיו הם נחשפים לניצול ולפגיעה. אך פקחי משרד התמ"ת הושארו ללא הכלי היעיל ביותר לאכיפת החוק על מעסיקים מפירי חוק – האיום בשלילת היתרי העסקה, ובלעדיו הם חסרי אונים.
הפקדת מערכת החוקים החלה על העסקת מהגרי העבודה בידי שר הפנים, המתייחס אליהם כאל חשודים מיידיים בניסיון לפגוע ברוב היהודי, מונעת אכיפה יעילה של דיני העבודה ומציבה את הגירת העבודה במעמד של "בעיה". ואמנם, הדיונים הפרלמנטריים העוסקים בהגירת עבודה מתקיימים ב"ועדה מיוחדת לבעיית העובדים הזרים" שבראשה עומד ח"כ יעקב כ"ץ, יו"ר האיחוד הלאומי. אפשר לשער באלו משקפיים מתבונן ראש מפלגה לאומנית, המחוייבת להבטחת "צביונה היהודי של המדינה", בעובדים זרים ובכללם העובדים הפלסטינים בישראל. כך שסעיף התעסוקה בחוק ההסדרים, המסתיר בחובו תיקונים דרקוניים לחוק הכניסה לישראל, אינו צריך להפתיע את אלה המכירים את השימוש המתוחכם שרשויות המדינה עושות בזרוע הביורוקרטית לביצוע מדיניות הגירה קשוחה ומעומעמת במכוון.
לכן, במקום להשקיע משאבים במאבקים מפוצלים מתישים על ביטול חוק פוגעני כזה, או על שינוי חקיקתי אחר, מוטב להיערך לפעילות פוליטית מקיפה במטרה להביא למדיניות הגירה ברורה ואנושית. הגיע הזמן להכיר בכך שמהגרי העבודה הינם כיום חלק בלתי נפרד מנוף העבודה בישראל, וכי הכרחי להשוות את שכרם ואת תנאי עבודתם לאלה של עובדים ישראלים. יש להעניק להם חרויות יסוד המוקנות לכלל העובדים בארץ ולהתיר להם להתאגד. המדינה, שהעבירה את מערך הסיעוד לשוק הפרטי, חייבת למצוא פתרון ראוי לסיעוד מסביב לשעון, המוטל על מהגרות העבודה, ולהכיר בזכויות האדם של העובדים, בכבודם ובזכותם לחיי משפחה ולהורות. מהגרי עבודה שנשארו לעבוד לאורך זמן בהיתר יהיו רשאים להגיש בקשות לקבלת תושבות או אזרחות.
אם המדינה שואפת להשתייך לכלכלה הגלובלית וליהנות מתנועה חופשית של עובדים וסחורות אליה וממנה, עליה לכבד את זכויותיהם של מהגרי העבודה. אולם אם אימת הדמוגרפיה גוברת על כל השאר, מוטב שנכריז על סגירת השערים, על ביטולה המוחלט של הגירת העבודה ועל הסתגרות מרצון מאחורי עוד קיר ברזל בלתי הגיוני ובלתי אפשרי.
