ויג'אי פרשאד הוא הוגה מרקסיסטי בולט בדרום אסיה. הוא פרופסור ע"ש ג'ורג' ומארתה קלנר להיסטוריה של דרום אסיה ופרופסור ללימודים בין-לאומיים במכללת טריניטי שבקונקטיקוט. הוא כתב רבות על נושאים בין-לאומיים עבור כתבי עת אקדמיים וכלליים. ספרו האחרון האומות הכהות יותר: היסטוריה עממית של העולם השלישי (2007), הוא לדעת רבים הגרסה האותנטית ביותר של תולדות הדרום הגלובלי הפוסט-קולוניאלי ורעיון ה"עולם השלישי".
פותיק ע'וש: באיזה מובן ניתן לומר שהמאורעות האחרונים בעולם הערבי הם מהפכות? באיזה מובן הם שונים מ"מהפכות הצבעים" של שני העשורים האחרונים?
ויג'אי פרשאד: אף מהפכה אינה דומה לרעותה. למהפכות הצבעים במזרח אירופה היה קצב אחר ואופי מעמדי אחר. הן גם שטו עם הזרם של האימפריאליזם האמריקאי, על אף שאנשים פעלו לא למען ארצות הברית אלא למען האינטרסים המעמדיים והלאומיים שלהם עצמם. אני מדבר על מהפכת הוורדים בגיאורגיה ועל המהפכה הכתומה באוקראינה. תנועת PORA האוקראינית שומנה היטב בידי קרן החברה הפתוחה של ג'ורג' סורוס והמכון הדמוקרטי הלאומי של ממשלת ארצות הברית. גם כסף רוסי זרם דרך קופתה. המהפכות במזרח אירופה היו בעיקרו של דבר קרבות פוליטיים בחלק של העולם שטרם נרגע מהמעבר הטראומטי מסוציאליזם מדינתי לקפיטליזם טורפני.
המרד הערבי שאנו חוזים בו היום הוא מעין "1968" של העולם הערבי. 60% מאוכלוסיית העולם הערבי היא מתחת לגיל 30 (70% במצרים). הסיסמאות שלהם דורשות כבוד ועבודה. קללת המשאבים הביאה עושר לחלק קטן מהחברות הללו, ואך מעט פיתוח כלכלי. פיתוח חברתי הגיע לחלקים מסוימים של העולם הערבי: שיעור יודעי קרוא וכתוב בתוניסיה הוא 75%, במצרים הוא קצת מעל 70%, בלוב כמעט 90%. הצעירים מהמעמד הבינוני הנמוך המשכיל ומהמעמד הבינוני לא מוצאים עבודה. השפלות על גבי השפלות נוחתות על הצעירים האלה: אין עבודה, אין כבוד מהמדינה האוטוריטארית, ואז מעל הכול הבחילה הכללית של היות אזרחים דרגה ב' על במת העולם, ביחס לארצות הברית וישראל וכן הלאה – והסיאה הוגדשה. ברחובות נשמעת הקריאה לכבוד, צדק ועבודה.
האם מה שמכונה "מהפכת היסמין" יכול להביא לתמורה בטופוגרפיה הפוליטית-אידיאולוגית של הפוליטיקה האופוזיציונית הרווחת ביותר – מזהותנות איסלאמיסטית לזן אורגני של פוליטיקת מעמד פועלים במערב אסיה ובמגרב? תחת אילו נסיבות יכולה סדרת השביתות הכלליות שמתפשטת באזור כמו אש בשדה קוצים להפוך למערך של כוח נגדי? או שמא מדובר בפנטסיית השתתפות של משקיפים שמאלנים שאינם חיים באזור?
לצערי נראה לי שמדובר בפנטסיה. הצעירים, מעמד הפועלים והמעמד הבינוני קובעים את קצב המאבק. הכיוון שאליו יילך אינו ברור. כאשר אני צופה במהפכות אני רואה אנלוגיות, בעיקר מכיוון שאירועי השינוי כה קונטינגנטיים.
בסערת הקרב הספונטניות והמבנה מתנגשים. מעמד הפועלים המאורגן חלש יותר מהבלוק התיאוקרטי המאורגן, לפחות במצרים. הקדמה החברתית הגיעה עד כה לארצות ערב בעיקר באמצעות הקולונלים. מאבקי הפועלים לא נשאו פרי באף ארץ. בעיראק, שם היתה תנועת פועלים מתקדמת בשנות החמישים, הצבא הקדים אותה – ואז כרת אתה ברית במובלע.
לא ניתן לומר בוודאות מה עומד לקרות. המהפכה המקסיקנית נולדה ב-0191, אך לא התגבשה לכדי משטרה של "מפלגת המהפכה הממוסדת" עד כתיבת החוקה של 1917 ועליית קראנסה לנשיאות באותה שנה, או עליית קרדנאס ב-1934. ישנן הקבלות רבות בין מקסיקו למצרים. בשתיהן השמאל לא היה מפותח מספיק. סכנות הימין נותרו בעינן. אם המדינה הפרעונית תתמוטט, כפי שקרה עם מדינתו של פורפיריו דיאס, האיכרים והפועלים עשויים להתקדם מעבר לספונטניות ולהציע מבנה שלהם. ספונטניות זה נחמד, אך אם לא תופסים את השלטון ביעילות, מהפכת-הנגד תעשה זאת ביעילות ובבטחה.
מהן לדעתך הסכנות האורבות בפתח כלשונה של התמורה? האם כישלון שכזה לא יוביל בהכרח להתחזקות של ההתכנסות הניאו-ליברלית הגלובלית, שפניה במערב אסיה הם איסלאמיזם פשיסטי מצד אחד ואוטוריטריזם מצד שני?
אם, חס וחלילה, התמורה תיכשל, שלוש אפשרויות עומדות בפנינו: 1) הצבא יתפוס את השלטון תחת לחץ מהמעמד השליט המצרי וארצות הברית. בתוניסיה אפשרות זאת אינה על הפרק כרגע, בעיקר בשל הופעתה של האפשרות השנייה; 2) יסודות מהקואליציה השלטת יצליחו לפזר את ההמונים באמצעות סדרת ויתורים מהירים, בראשם עריפת ראשה של האוטוקרטיה (בן עלי לערב הסעודית). אם מובארכ יעזוב ומושכות מדינת מובארכ יועברו לידיו המגואלות בדם של אחד מסגניו, כגון עומר סוליימן … מובארכ ניסה את זה עם אחמד שאפיק, אבל הוא יכול היה ללכת גם לטנטאוי … כולם גנרלים מקורבים למובארכ שהבלוק השליט רואה כבטוחים. נחיה ונראה מי מקרב האליטה יחל להרחיק את עצמו ממובארכ וליצור קשר עם הרחובות כדי לזכות באמונם. הניסיון האחרון של השאה באיראן היה למנות את שאפור בכטיאר לראש הממשלה. זה לא עבד. משם המרד התפשט. אם זה לא יעבוד, אז 3) השגרירות האמריקאית תשלח מסר למוחמד אל-בראדעי עם אור ירוק מצדם. האחים המוסלמים רואים באל-בראדעי מועמד ראוי. כשדיבר בפני ההמונים ב-30 בינואר הוא אמר שהעניין יסודר תוך כמה ימים. האם משמעות הדבר היא שהוא יעמדו בראש המדינה, בתמיכת האחים המוסלמים וודאי בתמיכת חלקים מהקליקה של מובארכ? האם ההמונים יקבלו זאת? ייתכן שיצטרכו לחיות עם זה. אל-בראדעי הוא שחקן עצמאי שעצבן את וושינגטון בסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית בנושא איראן. יהיה קשה לכופף אותו. מצד שני, הוא ודאי ימשיך את המדיניות הכלכלית של מובארכ. כל סדר היום שלו הוא רפורמות מדיניות, בהתאם ל"תיקון המבני", חלק 2, של קרן המטבע הבין-לאומית והבנק העולמי, קרי אותו סדר יום של הפרטה לצד "ממשל תקין". אל-בראדעי רצה ממשל תקין במצרים. הרחובות רוצים יותר. זאת תהיה הפסקת אש לעת עתה, "לבינתיים" כמו שאמר צ'אבס.
על אף שהוא חולש על כל המרחב הפוליטי-אידיאולוגי האופוזיציוני/מחאתי באזור, האיסלאם הרדיקלי כושל בשעת המבחן ככוח ארגוני אפקטיבי; זה נכון במיוחד לגבי האחים המוסלמים במצרים. מה הסיבה לדעתך?
האחים המוסלמים נמצאים ברחובות, אבל בלי לקדם את האידיאולוגיה שלהם. דוברם גאמל נאסר אמר שהם רק חלק קטן מהמחאה, ושנושא המחאה הוא מצרים ולא האיסלאם. זה מחוכם מאד, בדומה למה שהמולות באיראן אמרו במהלך ההפגנות של 1978 ו-1979. הם חיכו בצד עד שה"ערב-רב" (multitude) הפיל את השאה, ואז נחתו בכל הכוח. האם האחים המוסלמים יעשו אותו דבר? אם נאמר שמדובר במרד עממי ולא בכוח מאורגן כלשהו, אז זה נכון כמובן. אבל זה לא מספיק. ה"עם" יכול להתגייס ולפעול; אך האם יכול "העם" לשלוט ללא תיווך, ללא מבנה כלשהו? כאן נכנסים היסודות המובנים למשחק. אם שום חלופה לא תיווצר, האחים המוסלמים יתפסו את השלטון. האחים מוכנים לתמוך באל-בראדעי כיווון שהם לא רוצים להרגיז את ארצות הברית עדיין. זה יבוא מאוחר יותר.
מה משמעות עלייתן של דמויות כמו אל-בראדעי? האם הן באמת "הפנים המדיניות" של ההתנגדות כפי שהתקשורת הגלובלית טוענת?
אל-בראדעי הוא דמות אמינה. הוא שירת במשרד החוץ של נאסר בשנות השישים, ואז תחת איסמעיל פהמי. צריך לזכור איזו דמות מרשימה היה פהמי. הוא פרש מממשלת מצרים כאשר הנשיא נסע לירושלים. פהמי היה נאסריסט. במשך שנה הוא שירת לצד בוטרוס בוטרוס ע'אלי במשרד החוץ, וכך החלו היחסים. שניהם נמלטו לבירוקרטיה של האו"ם. בוטרוס ע'אלי היה גמיש יותר מפהמי. אני חושב שאל-בראדעי קרוב יותר לקו של פהמי. בסוכנות לאנרגיה אטומית הוא לא נכנע ללחץ האמריקאי. העובדה שבילה את השנים הרעות ביותר של שלטון מובארכ מחוץ לקהיר מקנה לו אמינות. אדם ממעמדו החברתי יכול היה להשתלב בשלטון של מובארכ. רק "זר" שכמוהו יכול בה בעת להשתייך לבלוק השליט (במונחים של עמדה מעמדית ואינסטינקט) ולא להשתייך למנגנון השלטון (כלומר, לחוג המקורבים של מובארכ). זאת עמדה חזקה ביותר. האחים נזהרים שלא לפעול בשם עצמם; ל"עם" אין כל דרך פשוטה למצוא מנהיגים; ואיימן נור לוקה בבריאותו. במצב זה סביר מאד שאל-בראדעי ייקח את המושכות.
האם היעלמותם של ארגונים פועליים ושמאליים-דמוקרטיים מושבעים אחרים, שנוכחותם בחלק זה של העולם היתה חזקה מאד עד לפני כמה עשורים, היא תוצאה אך ורק של דיכויים האכזרי תחת משטרים אוטוריטאריים שונים (כמו זה של סדאם חוסיין בעיראק, של אסד בסוריה, ושל נאסר ומובארכ במצרים) ו/או חיסולם הפיזי בידי איסלאמיסטים כמו האחים המוסלמים? או שמא היא קשורה גם בחולשות פוליטיות-תיאורטיות מסוימות של הקבוצות הללו? האין ניתן לומר שהפגם הגורלי של הכוחות השמאליים/קומוניסטיים/סוציאליסטיים בעולם האיסאלמי, ובמיוחד בעולם הערבי, היא היעדר מוכנות או יכולת לתפוס ולהציב את השאלה האוניברסאלית של "שחרורו העצמי של מעמד הפועלים" במונחים התרבותיים וההיסטוריים המתאימים?
אל תזלזל בדיכוי. במצרים תקציב ביטחון הפנים ב-2006 היה מיליארד וחצי דולרים. ישנם 1.5 מיליון שוטרים, פי ארבעה ממספר החיילים. הבנתי שכיום יש שוטר על כל 37 בני אדם. זה מצב קיצוני. 1.3 מיליארד הדולרים שמגיעים מארצות הברית מסייעים במימון המפלצת הזו.
נקודת השיא של מעמד הפועלים המצרי היה ב-1977, בהתקוממות הלחם שנכתשה. סאדאת הלך לקרן המטבע הבין-לאומית בחיוך רחב והשיק את ה"היפתחות". הוא כיסה את הגירעונות שלו בשלוש דרכים: ה"היפתחות" אפשרה מידה מסוימת של ייצור לשם ייבוא, הכיסוי הדתי ("הנשיא המאמין") עזר לו לחתור תחת האחים ולקבל מימון מסויים מהסעודים, הסיוע האמריקאי וההסכם שהשיג עם ישראל. אלה סיפקו את האמצעים להגדיל את כוחות הביטחון ולמחוץ עד כלות את תנועות הפועלים.
האם היו מקום או זמן לחשוב על דרכים יצירתיות להציב את שאלת השחרור העצמי? היו אינטלקטואלים שיוכלו לעשות זאת? האם אנו נמצאים ב"ארמון החלומות של הערבים" של עג'מי, דואגים לנוכח סופן של השאלות? זכור שבמרץ 1954 איגודי העובדים של הוופד והקומוניסטים כרתו ברית עם משטרו של נאסר; תמורת ויתורים הם תמכו במצב החדש ואיבדו את עצמאותם. האיגודים נרתמו לשירות הלאום על פני המעמד. בטווח הארוך היתה זו טעות גורלית. אבל מעמד הפועלים המאורגן היה קטן (כפי שמראה הספר Workers on the Nile, רוב הפועלים היו במגזר ה"לא-פורמלי"). המקסימום שהמפלגה הקומוניסטית והוופד יכלו לעשות במצב החדש היה לטעון שמעמד הפועלים צריך לשמור על תפקיד מרכזי בתנועה הלאומית. נאסר וועד הפיקוד המהפכני שלו, מצדם, שמעו אבל לא קנו את זה. הם ראו בצבא את הסוכן ההיסטורי; זה היה משפטם הקדום.
מדוע הגיעו רוב המאמצים בעולם הפרסי-ערבי להמשיג את מה שגראמשי כינה בשם "הלאומי-עממי" מאינטלקטואלים לאומיים-שמאליים כמו אדוארד סעיד, ולא ממרקסיסטים? כיצד יכול וצריך המפעל התיאורטי של סעיד בדבר העממי-לאומי לתרום ולהעשיר את הפעילות של מעמד הפועלים במערב אסיה?
אם נתנסח בזהירות, ה"לאומי-עממי" של גראמשי הוא עלייתו של ההמון באמצעות פעילות קיבוצית עירונית, כשהכפריים מתפרצים פנימה ומובלים בידי ה"יעקובינים" (השם שבו כינה את הכוח הפוליטי המאורגן). ההמון עשוי להיגרר לפעילות א-פוליטיות או לפסיביות, כתב גראמשי, ללא הנהגתו של הכוח היעקוביני. בימינו ישנה נטייה לשקשק מפחד לנוכח האפשרות שמשהו כמו-"יעקוביני" ישתלט על ה"ערב-רב" ושה"ארגון" ישתלט על הפוליטיקה האותנטית של הרחוב. פחד זה התפשט בעיקר בשל קריאה לא-נכונה של הפוליטיקה האנרכיסטית. אינני מאמין שהאנרכיזם דוגל באי-סדר מוחלט; למי שחושב כך אני מציע לקרוא את "אנרכיזם וארגון" של אנרקיו מאלאטסטה. כמובן, לאלה בצד המרקסיסטי של הגדר, תובנותיו של גראמשי הן בסיסיות ביותר. יש צורך לבטא את הלאומי-עממי באמצעות מחאה המונית וערוצים יעקוביניים. לא רב הוא המפריד בין השחור לאדום.
אין זה נכון שרק אדוארד סעיד טיפל בלאומי-עממי בעולם הערבי. קח דוגמא מלבנון, שם ההיסטוריון (והעיתונאי החשוב) המרקסיסט פואז טרבולסי כתב תיאור מעניין ביותר של הלאומי-עממי שנחסם עם עלייתו של חיזבאללה. בעיני, טרבולסי הוא הפרשן הטוב ביותר של הבעייה הלבנונית. יש לקרוא אותו על מנת להבין את הדילמות הלאומיות ואת האפשרויות הלאומיות-עמיות. העניין שלי במצב הערבי נובע בעיקר מעבודתם של בני הדור הקודם, כמו הסופר ומנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין ע'סאן כנפאני, שנרצח ב-1972. בהקשר של המרד הערבי החדש, אני ממליץ על חוברתו של כנפאני "מרד 1936–7 בפלסטין" כמודל לתיאורטיזציה של הלאומי-עממי דרך החומר של המאבק. אלו הם דגמים לחיקוי עבור כל מי שרוצה לעשות עבודה מפורטת על הפוטנציאל הערבי. הקונטינגנטי גם הוא חשוב, כמובן, אך לא פחות חשובים הם המבנים הרחבים שאותם יש לגלות ולפתח.
המרקסיסט הלבנוני-צרפתי גילבר אשאר כותב ב"אחת-עשרה תזות על העלייה הנוכחית של הפונדמנטליזם האיסלאמי" כך: "המשימה הדמוקרטית הבסיסית בכל מקום אחר – הפרדת הדת מהמדינה – היא רדיקלית כל כך בארצות המוסלמיות, ובייחוד במזרח התיכון, שגם 'הדיקטטורה של הפרולטריון' תתקשה במילויה. היא מעבר ליכולתם של מעמדות אחרים." האם 'מהפכת היסמין' מצביעה על שינוי לטובה בהקשר זה? אם לא, מה לדעתך צריכים הכוחות הפועליים באזור לעשות על מנת לייצר שפה אידיאולוגית מתאימה המושרשת בתרבות המקומית ובה בעת מבטאת שאלה גלובלית בבסיסה?
אנו נוטים להפריז בכוחם של הכוהנים, ולפחות להתייחס אליו כאילו היה טבעי ונצחי. כמובן, מאז שנות השבעים שולטים הכוהנים בתחומו של הלאומי-עממי. בעולם הערבי הדבר קשור בהדיקות להסתיידותם של המשטרים החילוניים שקמו בשנות החמישים (המדינות החדשות שנוצרו עקב תפוצת הנאסריזם, ממצרים ועד עיראק), מהתמוטטותו של פרויקט העולם השלישי (ובייחוד הקרעים ב-OPEC שהתגלעו בקיץ 1990 והובילו לפלישה העיראקית לכוויית), ומקידום חיל החלוץ של האיסלאמיזם מטעם סעודיה באמצעות הליגה המוסלמית העולמית. השפעתה של הליגה בולטת מצ'צ'ניה עד פקיסטאן, כמו גם בחלקים של אינדונזיה).
אם נלך לאחור ונבחן את התקופה שבה פרויקט העולם השלישי והנאסריזם משלו בכיפה, נמצא שהאינטלקטואלים הדתיים מצויים בעיצומו של קרב אידיאולוגי נגד המרקסיזם (בעיקר), בה בעת שהם שואלים טכניקות בולשביקיות של בניית מפלגה כדי לחזק את כוחם הארגוני. כתבתי על כך ב-New Left Review ("Sadrist Stratagems", 2008), שם סקרתי את עבודתו האינטלקטואלית של בקיר א-סאדר, בעל האקתסאדנא ("כלכלתנו"), ביקורת על הכרך הראשון של "הקפיטל". המודל עבור א-דעוה אל-אסלאמיה של בקיר היתה המפלגה הקומוניסטית העיראקית, שבאותה עת שלטה במשכנות העוני השיעיים של בגדאד. מזרחה משם תמצא את חאג'י מיסבאך, כוהן אינדונזיה שנודע גם בשם "החאג'י האדום", שנאבק במפלגה הקומוניסטית האינדונזית באמצעות קומוניזם איסלאמי תוצרת עצמית. כמו בקיר, מיסבאך תהה לנוכח הפופולריות של המפלגה הקומוניסטית בארצו. הוא רצה למצוא דרך לשלב סוציאליזם עם רוחניות. כל אלה הם קודמיו של עלי שריאתי, ההוגה האיראני הדגול שהושפע מפרויקט העולם השלישי ומהמרקסיזם אבל ביקש להחזיר לתוך כל זה את הרוחניות. עבור כל ההוגים הללו הבעיה היתה הפוכה מזו של היום: הפועלים נדמו ככוח העולה, כשלצדם הסוציאליזם המדעי החילוני. הם נרתעו מכך לא פחות משאנו נרתעים מעליית הכוהנים בעשורים האחרונים.
כמו-כן, לא נכון לומר שבארצות הערביות קשה יותר להתגבר על האלמנט הדתי, או שהאסלאם עקשני יותר מאמונות דתיות אחרות. אם מפנים את המבט להודו או לארצות הברית, מתברר כי לעתים קרובות המרחב הדתי מאוד מסוייג מהאפשרות שיקמול וייעלם. דחיקתו החוצה של האלמנט הדתי הייתה קשה במידה דומה גם בברה"מ.
זו אינה רק שאלה של דת, או של האיסלאם, אלא של שינוי תרבותי באופן כללי. שינוי תרבותי מלמטה הוא איטי ומייסר. שינוי תרבותי מלמעלה הוא מהיר בהרבה, והקצב שלו ברור יותר. הוא אחוז בְּשלטון על מוסדות התרבות, אך גם בעומק המשאבים התרבותיים. במשך אלפי שנים עוצבה הדת כמקלט מפני המולת הקיום וחדרה כה עמוק לחיים החברתיים עד כי הרחקת זרועותיה אינה יכולה להיות משימה קלה. אפשר, כמובן, שקשה עוד יותר להתרחק מן האיסלאם, מאחר שעקרון השוויון מגולם בו באופן חד משמעי – להבדיל, למשל, מהברהמניזם או הקתוליות. זה מה שהזניק אותו מדת שולית בְּעַרָב לאנדלוסיה ולסין בתוך חמישים שנה מעלייתו.
כדאי לומר כאן דבר נוסף: מאחר שהאופק האוטופי של הסוציאליזם אינו נראה לעין מדוע שמישהו יסכן את חייו במאבק עבורו? הרעיון שהסוציאליזם הוא בלתי-נמנע נתן השראה לדורות שהתמסרו ליצירת הכוח היעקוֹביני. לדת יש את העולם הבא, הבלתי ניתן לערעור, שחסר בפוליטיקה חילונית ללא אוטופיה. אין פלא שהדת נותנת השראה לפעולה, גם אם הרסנית ולא מהפכנית, בעוד שהפוליטיקה החילונית מספקת פחות השראה בימינו.
המרד הערבי של 2011 מייצג עבור העמים הערבים אופק חדש. זו הסיבה לכך שהוא נע מתוניסיה לירדן. עזיבתו של בן-עלי קבעה את קו האופק החדש. היא מה שהצעירים נאחזים בו. אם אפשר לגרום לבן-עלי לברוח, אז למה לא מובארכ, למה לא עבדאללה השני, ואם שרידי "קול האוונגרד" הסעודי יחליטו לנער מעליהם את קורי העכביש ולצאת לרחובות – למה לא עבדאללה הסעודי המבחיל (שבעיניו רפורמה פוליטית היא למנות את אחיינו לאחראי במשרד החינוך!).
האם אין 'מהפכת היסמין' המתמשכת מנפצת את המיתוס של ה"עולם השלישי" הפוסט-קולניאלי, האנטי-אימפריאליסטי, שעמו אתה מתמודד ואשר אותו אתה פחות או יותר מנבא מבחינה תיאורטית בספרך The Darker Nations? ואם כך הדבר, מהו הכיוון הפרוגרמטי החדש שצריך המאבק האנטי-אימפריאליסטי לנוע בו כעת?
ספרי, The Darker Nations, פרשׂ את ההיסטוריה של קריסת "פרויקט העולם השלישי". הקריסה הזו מתחילה להתגלות בשנות ה-80 המוקדמות. שם שורשיה – בתבוסתו של תהליך ה"סדר הכלכלי הבינלאומי החדש" [New International Economic Order] (שהחל באו"ם ב-1973), בהתמוטטות הסולידריות ב-OPEC, במיצויו של המודל של תיעוש מחליף-ייבוא, ובצמצומן של חירויות פוליטיות ב"דרום הגלובלי". הפרויקט "נרצח" באמצעות משבר האשראי (מקסיקו של 1982 פתחה את הדלת) ובאמצעות ההסדרה-מחדש של הסדר העולמי סביב שנות ה-80 המאוחרות, עם היעלמות ברה"מ והדחיפה לעליונות אמריקנית (שיריית הפתיחה שלה נורתה בעיראק ב-1991, כשארה"ב דחקה את צבא עיראק החוצה מכוויית והתעלמה מניסיון של ברה"מ לתווך לטובת סדאם חוסיין). השליטה האמריקנית מתחילת שנות ה-90 זורה מלח על פצע "פרויקט העולם השלישי".
כוונתי בספר הייתה לחפש את הדיאלקטיקה של החופש שצריכה להגיח מתוך גופתו של "פרויקט העולם השלישי". מה נותר בה שאפשר להחיות? ומהם הכוחות החברתיים המסוגלים לבנות אופק מהפכני חדש? הצד האחר של ההיסטוריה נפתח עם El Caracazo, המרד בקראקאס ב-1989, שהניח את התשתית לעלייתו של צ'אבס. אגב, ב-2009 מצא סקר של מכון Brookings כי במזרח התיכון צ'אבס הוא הפופולרי ביותר מבין מנהיגי העולם! היכן צ'אבס הערבי? שאלנו, אך בקול ענות חלושה. ב-2007, במאמרו "Jottings on the Conjuncture", מבכּה פרי אנדרסון [Anderson] את השיתוק ברחוב הערבי. מלמולי התמרמרות אמנם נשמעו, וההתקוממות בעיראק אכן הראתה שהרצון קיים. בסהרה המערבית ובלבנון הפכה המחאה לעניין שגור ונפיץ. אך אלה לא נשאו את המסר של התוניסאים שלפיו הם, כמו הבוליבריאנים, מוכנים להסתכן למען הדרך החלופית אל העתיד. מקראקאס לקהיר דרך המלך של החירות הולכת ונחצבת.
הבוליבאריאנים נמצאים בשלב הרבה יותר מתקדם. הם הצליחו לעורר מהפכה, ועל אף שהם עדיין חשופים לסכנה הם מצליחים למנף את עושר הנפט שלהם ולהשתמש בו לכמה ניסויים מאוד מעניינים בכיוון של סוציאליזם. יהיה נחוץ להוכיח לחברינו המצריים והערבים שהדרך החוצה מבן-עלי ומובארכ לא מובילה לפריס או ניו-יורק אלא לקראקאס ולה פאס. התכנית לבניה סוציאליסטית נכתבת טנטטיבית (עם הרבה טעויות, כמובן). עלינו לדחוף לכיוון זה ונגד הרעיון של חירות כערך עליון, שוויון וסוציאליזם. נכון לעכשיו אין הרבה סיסמאות אנטי-אימפריאליסטיות מובהקות.
דרך אגב, הצד האחר הזה של ההיסטוריה יהווה את הפרק האחרון של האומות העניות יותר שעליו אני עובד עכשיו ושהעבודה עליו אמורה להסתיים עד קיץ 2011.
"השאלה המוסלמית" היא, בצדק, אחת הדאגות העיקריות של השמאל ההודי על כל גווניו. אם זאת, הוא נכשל באופן עקבי בניסוחה ומסגורה כשאלה בעלת פוטנציאל של תמורה. אילו לקחים חייב השמאל ההודי (אשר במידה רבה ריכז את המשגת "השאלה המוסלמית" סביב סולידריות עם האנטי-אמריקאיות האסלמיסטית של העמים הפרסים-ערבים) ללמוד מן ההתקוממויות הנוכחיות, לקחים שיאפשרו לו להתגבר על הכישלון בנושא זה?
על מנת להיכנס לליבה של "השאלה המוסלמית", אנחנו חייבים להבין את התיאוריה של יצירת בריתות. בעולם של היום, הסתירה הגדולה היא בין האימפריאליזם ובין האנושות. הכוח החברתי של האימפריאליזם מנסה לחנוק את האנושות בכל הפלנטה באמצעות חקיקת חוקים פוליטיים של שוד כלכלי (שימור קניין רוחני של תאגידים בין-לאומיים, התרת סובסידיות בצפון הגלובלי תוך איסורן בדרום, אכיפת חוזים מפלים שמחייבים את הדרום אך לא את הבנקים הבינלאומיים), ואם חוקי המשחק מופרים הם נכפים בכוח צבאי. האימפריאליזם הוא הבעיה העיקרית עבור הפלנטה שלנו, עבור האנושות שלנו.
הסתירה הקטנה היא בין השמאל לבין הריאקציונרים שאינם זהים לאימפריאליזם. ההינדוטווה (Hindutva) ההודית, האוואנגליזם האמריקאי והציונות, הם כולם ריאקציונרים אך אינם חלק מהסתירה הקטנה. צורות אלו של הריאקציה מעוגנות בסתירה הגדולה, כיוון שהן משרתות של האימפריאליזם. אלה שאני מתייחס כלפיהם כריאקציונרים של הסתירה הקטנה הם ארגונים דוגמת חיזבאללה וחמאס, האחים המוסלמים וכן הלאה. אני מצביע על הקבוצות המוסלמיות האלו משום שכפי שהסברתי לעיל, רוב הקבוצות הדתיות הריאקציונריות האחרות ממוקמות בתוך הליבה של האימפריאליזם (אליהן מצטרפות ההנהגות הדתיות המוסדיות בערב הסעודית ובמצרים). קבוצות אחרות אלו הן עוינות כלפי האימפריאליזם, ונקודת מבט זו יכולה לזכות באהדתם ובתמיכה הפוליטית של לאומנים אנטי-אימפריאליסטים. אנחנו שונים מהם, אך איננו מתנגדים להם באותו האופן שאנחנו מתנגדים לאימפריאליזם. לומר ששתי הסתירות הללו הן זהות משמעו ללכת שולל אחרי כשל השקילות (equivalence) הליברלי. עלינו להקפיד על ההפרדה ביניהם.
ועם זאת, חשוב תמיד למתוח ביקורת ישירה והגונה בנוגע לחסרונותיהם וניוונם החברתי. ב-2007 ארגנו המפלגות הקומוניסטיות של הודו מפגש אנטי-אימפריאליסטי בדלהי. נציג חיזבאללה (כמדומני היה זה עלי פיאד) השתתף במפגש. במליאה תקף איג'אז אחמד את פיאד בנוגע לעמדת החיזבאללה לגבי זכויות נשים. זה בדיוק מה שצריך לעשות. בוודאי, יש ליצור בריתות טקטיות, אם צריך, אך אל תתנו להם להתחמק בשתיקה מהנושאים החשובים לנו: שוויון חברתי, מדיניות כלכלית, זכויות פוליטיות. גם את הסתירה הקטנה יש לדחוף ולפתח. קלרה צטקין הזהירה שהופעתו של הפשיזם קשורה באופן חלקי לכישלון מעמד הפועלים והיעקובינים שלו בקידום המהפכה ביעילות ובמהירות מספקת. חלק מיעילות זו היא קריאת תיגר על אלו בתוך הסתירה הקטנה שמוכנים באותה המידה, במצבים מסוימים, לפנות כנגד השמאל ולהפך לחיל הרגלים של הפשיזם.
בשנות השמונים של המאה הקודמת, חיזבאללה הרג ללא רחם פעילים במפלגה הקומוניסטית הלבנונית. בשלושת העשורים האחרונים היחסים התרככו והמפלגה הקומוניסטית של היום, החלשה בהרבה, משתפת פעולה עם החיזבאללה בכל מני דרכים. המפלגה הקומוניסטית הלבנונית רואה בחיזבאללה "מפלגת התנגדות" וחלק מן הסתירה המשנית. זו חייבת להיות הגישה בטווח הקצר. המק"ל תרה אחר גורמים שאינם שבויים לגמרי ב"דעווה", המיליטנטיים האיסלאמיים הנוקשים בחיזבאללה. יש צד אחר שהוא יותר לאומני מאיסלאמיסטי. יש לטפח את הקשרים אתו. ישם גם צד נוסף בחיזבאללה שחי בנוח לגמרי עם ניאו-ליבראליזם, הפרטה של נחלת הכלל וכו'. גם הם נוטים לכיוון הסתירה הגדולה. יש להיות גמישים ולפרוץ דרך קדימה, להיות אסרטיביים תוך כדי אחדות, ולמצוא דרך לצאת מהחולשה ולהקים קוטב שמאלי מחודש. שמאל חלש ו"לאומי-עממי" שבוי בידי המפלגות האיסלאמיסטיות: זהו ההקשר.
* הריאיון פורסם במקורו ב-Monthly Review ב-1 בפברואר השנה.
תרגמו מאנגלית: נעם בהט, נעם הופשטטר ומתן קמינר. מערכת הגדה השמאלית מודה להם מקרב לב.
