"מהפכת הצ’דר" שהחלה בוויסקונסין (יצרנית מוצרי החלב הגדולה בארה"ב) מתפשטת במהירות. בשבת האחרונה שבה צעדו למעלה מ-100 אלף איש ואישה ברחובות מדיסון הבירה, התקיימו גם הפגנות מחאה בלא פחות מחמישים מדינות בפדרציה! ואמנם, כל הפרשנים – ובשבוע האחרון זה כולל גם את התקשורת המיינסטרימית (למשל ה’ניו יורק טיימס’) ולא רק את בטאוני השמאל (כמו ה’דה ניישן’) – בטוחים שמדובר במאבק שיכריע את גורלה של החקיקה התקציבית במדינות רבות, ובסופו של יום גם את עתידה של הכלכלה בארה”ב בשנים הבאות. ויתרה מזאת, הם גם מבינים שהמושל הרפובליקאי, סקוט ווקר, הלך ‘רחוק מדי’ כשניסה לחסל במחי יד את העבודה המאורגנת במגזר הציבורי.
מה מביא עובדי מגזר פרטי ועצמאים להיאבק כתף אל כתף עם עובדי המגזר הציבורי? מה מביא סטודנטים להפגנות עם מרציהם? ראשית, ברמה המשותפת לכולם נמצאת ההתנגדות לזילות בערכם של העובדים. עבודה ושירות הם ערכים מקודשים בארה"ב, והסקטור הציבורי נתפש כשילוב של שניהם. שנית, המסורת האמריקאית אף היא מועלית על נס כמו, למשל, הנשיא הרפובליקאי לינקולן שהגן על הזכות להתאגד, או הגיבור המקומי רוברט לה-פולט הרפובליקאי, שהיה מושל וגם סנאטור, ואשר זכור ואהוב בזכות התכניות הפרוגרסיביות השונות שקידם. לבסוף, רבים הם המפגינים המתנגדים לסגנונו ה"דיקטטורי" של ווקר, כלשונם (גם אם ההשוואה אינה מוצדקת, השפעתם של המאבקים האחרונים בצפון אפריקה ניכרת בשיח הציבורי), אשר סירב לכל משא ומתן או פשרה, ואשר מעדיף עמימות על פני שקיפות ומטעה את הציבור פעמים רבות. כך למשל, אמר המושל שהוא סבור כי על העובדים "לתרום חלק גדול יותר" מן ההפרשות לקרנות הפנסיה וביטוח הבריאות שהם מקבלים. אולם, על פי המגזין ‘פורבס’, העובדים כבר מממנים 100% מכספי הפנסיה והבריאות.
אולם נושא ההתארגנות, אף שהוא נמצא בלב הסערה, רחוק מלמצות את תחומי המאבק בוויסקונסין. נושאים נוספים שעומדים בסדר היום הציבורי הם צמצום שירותי התחבורה הציבורית, בעקבות המאבק באיגודי העובדים (וזאת עקב צמצום הסיבסוד הפדרלי לתחומי שירותים שאינם מאוגדים), מה שמאיים לחסל לחלוטין את התחבורה הציבורית בלפחות שתי ערים במדינה. חוק שנוי במחלוקת נוסף הוא חוק תעודות הזהות המוצע. נכון להיום, וויסקונסין היא אחת המדינות המתקדמות ביותר בתחומי זכות ההצבעה בארה”ב. אזרחים יכולים להירשם להצבעה בקלפי גם ביום ההצבעה עצמו, ואין להם צורך בתעודת זהות עם תמונה (כמו רשיון נהיגה). החוק המוצע ישנה כל זאת, וכך תושבים רבים לא יהיו זכאים להצביע (למשל כל מי שלא יוציאו תעודות זהות בזמן. אלה עשויים לכלול עשרות אלפי סטודנטים הבאים מחוץ למדינה) וההנחה היא, שהמהלך יוביל מן הסתם לירידה בכוח הפוליטי של השמאל במדינה. יש עוד תחומי חקיקה מדאיגים רבים, כמו החמרת החקיקה בתחום ההגירה (לחקיקה הדומה לזו שהוצעה באריזונה ואשר נחסמה ברובה על ידי בית משפט פדרלי).
אמנם חוקים אלה אינם חלק מה’תיקון’ התקציבי המופיע בכותרות הראשיות, אך בפועל הם חלק ממה שמניע את המאבק. ראשית, ברמה העקרונית עבור פעילים רבים (אף כי הדבר נעדר מהשיח של ראשי האיגודים), כל ה’גזירות’ על הציבור כרוכות אחת בשנייה כחלק ממתקפה על זכויותיהם. הם טוענים: “דבר יגרור דבר”, וגם: “אם נוותר עכשיו על זכויותינו באמתלה של פשרה או משבר, לעולם לא נוכל לקבלן בחזרה”. מעבר לכך, ברמה המעשית, מאחר שאין לסנאט הרוב הדרוש לו להצבעה על התקציב, הוא לא נותר בידיים כבולות וחברי הרוב הרפובליקאי מאיצים בינתיים את החקיקה בשאר החזיתות. כך למשל, הואצה העבודה על חוק “תעודת הזהות” ולא ניתן לשנות אותו יותר לפני ההצבעה.
צילום: נעמה נגר
סוגייה נוספת הנמצאת בלב הוויכוח הציבורי עוסקת בהפרדתו של הקמפוס במדיסון מכלל אוניברסיטת וויסקונסין. במקביל למדינות אחרות (קליפורניה, ניו יורק), מרבית האוניברסיטאות הגדולות במדינה הן ציבוריות, מה שלא הפריע להן לעמוד בראש טבלאות המידרוג לאיכות המחקר וההוראה במשך עשורים רבים. האוניברסיטאות בוויסקונסין שייכות לרשת אחת שבראשה עומד ועד מנהל. כעת רוצה המושל – וכמוהו נשיאת הקמפוס במדיסון – להפוך את ‘אוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון’ למוסד ציבורי עצמאי עם ועד מנהל שימונה בחציו על-ידי המושל, ושתהיה לו עצמאות ניהולית בתחומים כמו תיקצוב. מילת הקסם שעליה הם חוזרים היא "גמישות". מילת המפתח של המתנגדים למהלך היא "הפרטה". הוועד המנהל הנוכחי של המוסד (ה’בוסים’ של נשיאת האוניברסיטה שיצאה באופן עצמאי נגד דעתם) מסוייג לגבי המהלך, והחשש הוא שצעד זה יחליש את כל האוניברסיטאות האחרות ברשת כיוון שהקמפוס במדיסון הוא המתוקצב, המפורסם והמצליח שבהם.
מאבק העובדים בוויסקונסין הוא מאבק מעמדות שבו מדינת הרווחה (בערבון מאוד מוגבל) היא כר ההיאבקות בין העובדים המאורגנים ובין ההון המאורגן לא פחות. זו כבר עובדה ידועה, שהעומדים מאחורי המושל הרפובליקאי, סקוט ווקר, הם ברוני ההון האחים קוך (מבטאים את זה “קוק”, מה שגורם לפרץ סיסמאות יצירתיות כמו “לסקוט ווקר יש בעיית קוק” או “תיגמל מההרגל”). חשוב להכיר את השם הזה בגלל שמודל הפעולה שלהם נפוץ בימין האמריקאי שארגוניו הם מתומכי ב“אם תרצו” ודומיו. מעבר למימון הישיר של מועמדים פוליטים כמו סקוט ווקר (צעד מוגבל כשלעצמו היות שישנה חקיקה אמריקאית המגבילה את סכום התרומה), הם עומדים מאחורי מכוני מחקר, גופים פסאודו-אקדמיים, קרנות ומרכזים רבים המספקים את ה’אסמכתות’ הרעיוניות (על פי גרינפיס, לדוגמא, הם עומדים מאחורי גופי מחקר המכחישים את ההתחממות הגלובלית). אגב, ראש הקמפיין של מושל וויסקונסין בבחירות עמד קודם לכן בראש אחת הקרנות שלהם. זאת ועוד, הם מממנים עמותות כמו :"אמריקאים למען שגשוג", התנועה שמוציאה ציבור לרחובות ומגייסת תומכים למפלגת מסיבת התה. ביוני האחרון הם אירחו כנס מיליארדרים כדי לתכנן איך לתקוף את ממשל אובמה, ועל פי הדיווחים מטרתם היא להגן על אמריקה של "היוזמה החופשית".
גם לממשל אובמה עמותות משלו. "מתארגנים למען אמריקה" שייסד הנשיא תומכת במפגינים במדיסון. הללו, בינתיים, תוקעים תריז בבניין הקפיטול. למרות הנסיונות המרובים לסלקם מהבניין (כמו פינוי משרדים שבהם התנחלנו, ניתוק רשת האינטרנט שבה עשינו שימוש, הגבלות חמורות על הכנסת ציוד ומזון לבניין, חסימת מרבית הכניסות ובדיקות קפדניות לכל הנכנסים), המפגינים מסרבים לפנותו ומוכנים לאי-ציות אזרחי אם המושל יורה למשטרה לפנות מפגינים בכוח. לצעד הזה יש חשיבות מעשית וסימבולית. מבחינה סמלית, ברחבי ארה”ב מצויים בנייני ‘קפיטול’ המסמלים את הדמוקרטיה האמריקאית והעובדה שהמפגינים הפכו אותו ל’שלהם’ מבטאת את המסר שאנחנו מייצגים את הדמוקרטיה – הזכות להפגין, הזכות להתאגד ולא פחות מזה – הזכות לקחת חלק בהתדיינות ציבורית בנושאי מדיניות ולא להיות נתונים לתכתיבים ‘מלמעלה’. כפי שציינתי, מרבית האיגודים מסכימים לחלוטין לקיצוצים תקציבים שונים כגון חופשות ללא תשלום, קיצוץ משכורות והעלאת מיסים, אם רק היו שואלים לדעתם, כגוף מייצג, ולא מנסים לשלול מהם את כוח הייצוג של עובדיהם. היכולת של המפגינים לקיים מבצע מסובך שכזה, מבחינה מורלית ולוגיסטית, מתוך אי אלימות מעוררת כבוד בקרב הפרשנים ואפילו בקרב המתנגדים הפוליטיים והשראה בקרב פעילים במדינות אחרות.
ומה באשר להיבט המעשי? בית הנבחרים (הבית התחתון) הצביע כבר לטובת החוק אך יישומו עדיין מותנה בהצבעה בסנאט (הבית העליון), וזו נמנעת כל עוד שוהים ארבעה-עשר הסנאטורים הדמוקרטיים, שכבר זכו לכינוי " “The Wisconsin 14במדינת אילינוי. ללא הגיבוי הציבורי של הפגנות נון-סטופ בתוך ומסביב לבניין הקפיטול, הצעד – השנוי ממילא במחלוקת – של הסנאטורים הדמוקרטיים היה זוכה לקיתונות של ביקורת וללחץ משפטי. בזכות ההפגנות הדבר מצטייר כמשרת את האינטרס הציבורי וכהיענות לרצון העם – וזה המסר שהסנאטורים מעבירים לנו כל הזמן ממקום מושבם: הישארו בקפיטול. נוכחותכם שם חיונית ליכולת שלנו להישאר מחוץ לו. ועוד הצלחה: בעקבות הלחץ שאנו מפעילים על הסנאטורים הרפובליקאים ה’מתנדנדים’ (באמצעות מערך שלם של טלפונים לקהל המצביעים במחוזות הרלוונטים), הודיע כבר אחד מהם כי יצביע נגד התיקון התקציבי המוצע. אם עוד שני סנאטורים רפובליקאים ישנו אף הם את דעתם, לא יהיה רוב לחקיקה (ויש שני סנאטורים ספציפים הנמצאים כעת תחת מכבשי לחץ ציבורי גובר והולך. אם כך, תם ולא נשלם.
מסתבר שגם פרשנו הכלכלי של הניו-יורק טיימס, שזכה בפרס נובל לכלכלה, הבין שאין חינוך הדור הבא פתרון או פטנט למציאת תעסוקה או לשמירת המעמד בחברה. "יש דברים שחינוך לא יכול לעשות", כותב קרוגמן. "האגדה שאם נשלח יותר צעירים ללמוד בקולג' נחזיר את מעמד הביניים למצב זה שטות או תקוות שווא. תואר אקדמי כבר אינו ערובה לקבלת ג'וב מוצלח, וכל עשור שנים מפחית מחשיבות התואר בשוק העבודה. אז — אם אנו רוצים בחברה שבה העושר והשגשוג הכלכלי מחולק באופן יותר שיוויוני – חינוך אינו הפתרון. אם בכך נרצה אנו חייבים לבנות את החברה כך, ב"כינון ישיר". אנו חייבים להחזיר את כוח המיקוח שהיה לעובדים, שאותו הם איבדו ב-30 השנים האחרונות, כך שלעובדים רגילים וגם לכוכבים גדולים יהיה הכוח לנתמקח ולדרוש שכר נאות. אנו חייבים להבטיח ולספק את הצרכים החיוניים לכל אזרח, ובמיוחד [בארה"ב] את הזכות לרפואה ציבורית. החינוך כשלעצמו הוא כרטיס לשום מקום! לא נשיג כלום אם רק נחנך עובדים בקולג'ים – זה רק יספק להם כרטיס למקום עבודה שכבר אינו קיים, או שהשכר שמשולם אינו תואם את ציפיות מעמד הביניים".