בהקדמה ל'שכל ישר' (Common Sense) אומר תומס פיין, שכאשר מתרגלים לא לחשוב שדבר-מה הוא שגוי נוצרת האשליה שאותו דבר-מה הוא נכון. בארה"ב, זה כ-40 שנה, המנטרה שיש להפחית את עול המיסים והפיקוח על העסקים ולאפשר ל'יד הנעלמה' של השוק לפעול ללא הפרעה כי היא הדרך לקידמה כלכלית, לא אותגרה באופן משמעותי בשיח הציבורי. עד עכשיו. ההפגנות במדיסון וויסקונסין הן אולי הסדק הראשון בחומת האשליות הקפיטליסטית.
נעמה נגר סקרה כאן את השתלשלות האירועים בהתמרדותם של איגודי העובדים בוויסקונסין. בקצרה: סקוט ווקר, מושל וויסקונסין החדש שנבחר בבחירות האחרונות (2010), החליט לפתור את בעיית הגירעון בתקציב המדינה על ידי הפחתה משמעותית במשכורות, ובעיקר בהטבות (פנסיה, ביטוח בריאות, שעות נוספות, בטיחות) של עובדי מדינה. ויתרה מזו, חוק התקציב שווקר הציע מבטל את זכותם של איגודי עובדי המדינה לנהל משא ומתן קיבוצי על ההטבות הללו.
סקוט ווקר אינו היחיד ואף אינו הראשון. הזכות המוקנית לאיגודים של עובדי הציבור להתארגן ולהתמקח על תנאי העסקתם נמצאת על הכוונת של הימין הכלכלי זה שנים. כבר ב-1947 העביר הקונגרס תיקון לחוק יחסי עבודה (Labor Relations Act) שלפיו מותר למדינות להגביל את איגודי עובדי הציבור עד כדי איסור על הזכות למשא ומתן קיבוצי (Taft-Harley Act). מאז אימצו 22 מדינות (בעיקר דרומיות עם רוב רפובליקאי חזק) את התיקון, והעבירו חוקי "זכות לעבודה" (Right-to-Work, R2W). למרות הנתונים הכלכליים שהעידו על ירידה בשכר, פגיעה בתנאי העבודה ועלייה בשיעור העוני במדינות שאמצו את חוקי R2W, פורסמו גם לא מעט מחקרים מושכלים שטענו שחוקים אלה מעודדים צמיחה כלכלית. לפי תורת השוק חופשי, בזכות החילחול למטה אם יש צמיחה – כולם נהנים.
הצידוק לגזירה של ווקר הוא הגירעון בתקציב, שלא מנע מהמושל הטרי להפחית מיסים על עסקים ולהכניס סעיף בחוק התקציב המאפשר למדינה למכור תכניות אנרגיה ללא מכרז. כבר כמה עשרות שנים שגירעונות תקציביים הם מחלה כרונית של מדינות בארה"ב, וכמו כל גירעון מקורם בעלייה בהוצאות ובירידה בהכנסות, בתוספת של לא מעט ניהול כושל וקצר ראות.
א. הוצאות הבריאות. למי שחיים במדינה שיש בה ביטוח בריאות ממלכתי קשה לתפוס את האבסורד שברפובליקה עשירה כמו ארה"ב, בית משכנם של שחקני הוליווד המנצנצים ושועים כגון דונלד טרמפ וביל גייטס, ל-17% מהאוכלוסיה אין ביטוח בריאות. חישוב זה אינו כולל את מי שאינם אזרחים או תושבי קבע. כתוצאה מכך מיליוני אנשים מגיעים מדי יום לחדרי המיון עם דלקות אוזניים שיצאו משליטה, דלקות ריאות שהחלו בצינון, אובדן הכרה או נמק בשל סוכרת. החולים מקבלים טיפולי חירום והחשבון נשלח לאוצר המדינה. בשל מצבם החמור, יתכן שהאנשים האלה לא יוכלו לעבוד מספר חודשים, ואולי לעולם לא, והם יחיו את שארית חייהם על קצבאות זעומות, על חשבון משלם המיסים. למרות שמיסים פדרליים אמורים לכסות את ההוצאות האלו, הפחיתו ה"ליברלזציות" בחוקי הרווחה (כגון הרפורמה בחוק הסיעוד בתקופת קלינטון) את רמת התמיכה הפדרלית בהוצאות הסיעוד והבריאות של המדינות החונקות באיטיות את בתי החולים ושירותי הרווחה.
ב. הפסדי קרנות הפנסיה בבורסה. במגזר הציבורי פנסיה היא דבר נשכח. מעסיקיהם של ברי המזל משתתפים בהפרשות לביטוח מנהלים (401K) שניתן לפדותו בגיל הפרישה ללא תשלום מס. חסרי המזל מקווים שבהגיעם לגיל הפרישה (66) הם יוכלו להתקיים עד סוף חייהם על גמלת הביטוח הלאומי (Social Security). ההבדל בין פנסיה ציבורית לביטוח המנהלים היא ההבטחה של גודל הקיצבה. בעוד שתשלומי הקיצבה תואמים את תיק ההשקעות, הפנסיות הציבוריות מבטיחות קיצבה המוגדרת על ידי נתונים כלכליים כגון, מדד יוקר המחייה. הבעיה היא ששני המנגנונים משתמשים בבורסה ובכלים כלכליים דומים כדי לשמור על הקופה ואף כדי להעשיר אותה. בימים טובים כספי הקופה הציבורית מהווים חלק מנכסי המדינה. אך בימינו אלה, לאחר ההתמוטטות הכלכלית, הקופה ריקה. כלומר, אחת הסיבות העיקריות למצוקה הכספית היא המשבר הכלכלי של 2008. למעשה, קופות הפנסיה היו הצרכניות הגדולות של המוצרים הפיננסיים האקזוטיים שיצרו הבנקים ממשכנתאות מופרכות. כאשר התפוצצו בועות הסבון הפיננסיות, נותרו ביטוחי החיים והפנסיות הציבורית גם יחד עם קופות מרוקנות. ההבדל הוא שהמדינות, ולמעשה משלמי המיסים, ערבים לפנסיות הציבוריות המובטחות. המשבר הכלכלי היכה בכולם (למעט בבנקאים שגרמו לו), אך בעוד שעובדי המגזר הפרטי איבדו גם את ערך נכסי הדלא ניידי שלהם וגם את הפנסיה המובטחת, הפנסיות של עובדי המגזר הציבורי היו מובטחות. וכך, בשיטת ההפרד ומשול יכול היה הימין בהנהגת הרפובליקאים לעמת עובדים כנגד עובדים ובעלי עסקים קטנים כנגד מורים, שוטרים ואחיות.
ג. הפחתה בנטל המס המוטל על מעסיקים גדולים ועל תאגידים. הימין הכלכלי האמריקאי מתלונן בכל הזדמנות על כך שמס החברות בארה"ב הוא הגבוה בעולם. על פניו יש בזה שמץ אמת. מדרגת המיסוי הפדרלית הגבוהה ביותר על רווחי חברה היא 35%; במדינות היא 12%. לשם השוואה, מס החברות המקסימלי בקנדה הוא 12% על רווחים; בישראל הוא עומד על 25% וביפן – על 40%. אך למרות דירוג המיסוי הגבוה מס החברות בארה"ב מהווה רק כ-12% מסך ההכנסות ממיסים. הכנסותיהן הנמוכות של הקופה הפדרלית ושל קופות המדינות נובעות מן המספר הגדול של הפרצות הקיימות בחוקי המס. כך למשל, כמאה מתוך 500 החברות הגדולות של ה-S&P (מדד החברות המובילות בבורסה האמריקאית) שילמו שיעור מס של 20% בחמש השנים האחרונות; לא מעט, כמו GE ו-Google שילמו פחות מ-5%.
יש לזכור שזוהי ארה"ב, שבה מדינות מתחרות זו עם זו על מעסיקים ומשקיעים. כך במישיגן, למשל, יכול מפיק סרטים מהוליווד שלא לשלם אף אגורה על סרט שיגרוף מיליוני דולרים (ועוד לקבל החזר מע"מ), כל עוד אחוז מסוים מעובדי ההפקה הינם תושבי המדינה. מדינות נותנות הקלות מס לתאגידים כגון וולמארט (Walmart) כדי שיפתחו עסקים בערים קטנות ובפרוורים, על מנת למשוך קונים ומשקיעים אחרים וליצור מקומות עבודה. אך מקומות העבודה שנוצרים הם זמניים, לרוב ללא הטבות, שבהם העובדים משתכרים משכורות מינימום או מעט יותר. התוצאה היא שהמדינה מרוויחה בעיקר מהפחתת שיעור התושבים הנתמכים על ידי קיצבאות עוני, אך זה לא מספיק לתיחזוק מערכות החינוך, הבריאות, הרווחה או התשתיות. יתרה מזו, בשני העשורים האחרונים המדינות מתחרות לא רק זו בזו אלא גם בסין, מקסיקו והודו המספקות כוח עבודה זול ומסתפקות בפיקוח דל על תנאי העבודה ועל איכות הסביבה.
וחרף כל זאת צריך להבטיח הכנסות ממיסוי כדי שהמדינות יוכלו לספק שירותים מינימליים. לכן הועבר נטל המס מעסקים גדולים לעסקים קטנים ולבתי האב. כך למשל, בעוד שהרשתות הגדולות קיבלו הטבות מס בגין קרקע, מס ערך מוסף וכדומה, בתי עסק קטנים נאלצו לשלם את מלוא חלקם. עיריות העלו את מחירי החנייה ואת קנסות החנייה ובכך פגעו שוב בעסקים הקטנים ולא בחנויות של רשתות השיווק הנמצאות בקניונים בעלי קילומטרים רבועים של חניית חינם. ובנוסף הועלה גם מס הרכוש, מה שנראה כהגיוני בתקופה של בועת הנדל"ן, למי שלא מבין שבועות נוטות להתפוצץ.
רבים בשמאל ציפו שהמשבר של 2008 והתגובה התמוהה של הממשל – העברת מיליארדי דולרים מכספי משלמי המיסים לתאגידים ולבנקים שגרמו למשבר – יגרמו להתעוררות חברתית משמאל. בין 2007 ל-2009 נעלמו לבלי שוב שמונה מיליון מקומות עבודה; קרוב לארבעה מיליון בתים עוקלו; כ-14% מן האמריקאים חיים מתחת לקו העוני; קרנות הפנסיה האישיות (אותם 401Ks) איבדו כ-40% מערכן, כשהן דנות את בעליהן לעבוד 5 עד 10 שנים יותר מן המתוכנן לקראת פרישתם, או לחזור לשוק העבודה המצומק אם כבר פרשו. ובאותו הזמן ראשי גולדמן סאקס חזרו לכסאות העור במשרדיהם המפוארים וחילקו לעצמם צ'אפחות ובונוסים גדולים לאות הוקרה על כך שהצליחו שוב לסבן את כולם.
היה ניתן לצפות שיתעורר כעס על המנהיגות הפוליטית והכלכלית שבמקום לפעול לייצוב שוק העבודה ולבניית הכלכלה מבסיסה התגייסו להציל את המערכת הפיננסית, בלי להעמיד אף לא אחד לדין על ניהול כושל ודיווחים כוזבים. ואכן, קיבלנו את תנועת מסיבת התה. אלא שבמקום שיאשימו את השועים הם האשימו את השכנים. במקום שידרשו מהממשל שישקיע בבניית תשתית ליצירת מקומות עבודה הם דורשים לפטר את המורים, את מכבי האש, את האחיות. הסיבה לכך פשוטה: אין נרטיב אחר למעט זה של הימין הכלכלי. הדמוקרטים לא שונים בהרבה מאחיהם הרפובליקנים. יתכן שהמסגרת האידיאולוגית שונה במקצת, אך היות ששני הצדדים זקוקים לתמיכת אותם התאגידים הגדולים ואותם העשירים כדי לממן את בחירתם לקונגרס, לסנאט, למשרות המושלים והשופטים, לראשי עיריות והתובעים המחוזיים, הם מחוייבים בפועל לבעלי המאה. אלה הם גם מי שמחזיקים בתקשורת.
העיתונות מדווחת שלעובדי הציבור מובטחות פנסיות גבוהות יחסית (מדובר בקיצבה שתאפשר רמת חיים נמוכה עד סבירה) המשולמות מאוצר קופת המדינה, כלומר מכספי משלמי המיסים. אין מי שיטען שאלה הם לא יותר מתנאי השכר של העובדים הללו שכדי ליהנות מביטוח בריאות שיכסה גם את האסטמה של הילד וגם את הסוכרת של בן/בת הזוג, ולקבל פנסיה שניתן לחיות עליה בכבוד בעשורים האחרונים של החיים, הם משתכרים שכר כולל נמוך ביותר. אין קול למורים שטוענים שכיתה של 45 ילד לא משרתת את מטרותיה של מערכת החינוך. אין קול לאחיות הטוענות שמצב שבו יש פחות מאחות אחת לכל חמישה מאושפזים מסכן חיי אדם, או למכבי האש הדורשים שהציוד שלהם יחודש באופן שיטתי ויעמוד בתקנים. אם להסתמך על השיח הציבורי הנמשע מעל גלי האתר אפילו עכשיו, אפשר לחשוב שעובדי הציבור המפונקים נלחמים רק כדי להגן על הפנסיות המופקעות שלהם, וכדאי שיבינו שפשוט אין – הכיסים ריקים.
ההפגנות בוויסקונסין ואלו שמתפשטות ברחבי ארה"ב, העלו סוף-סוף על נס את חשיבותם של העובדים האמריקאים לכלכלה. לפתע נפתח שיח על הצורך בתנאי שכר ועבודה סבירים ועל הרחבת הפערים החברתיים. האם יוכלו המפגינים לחלץ מן האדמה את ראשה הקבור זה כמה עשורים של בת היענה? האם יוכל השמאל לאמץ לעצמו את הנרטיב האמריקאי של עצמאות אישית ולהוכיח שהטירן של היום הם התאגידים הגלובליים? האם זו ראשיתה של תנועה פרוגרסיבית חדשה? יש לקוות.
באחד בביקורי בברלין, ליתר דיוק ב"בירת גרמניה הדמוקרטית", סיפר לי עיתונאי בכיר, Gerhard Schiesser, שהיה חבר מערכת השבועון NBI, שהתקבלה שם הנחייה שאין צריך להגזים בתיאור נפילתו המהירה הקפיטליזם… שמותר לומר שהקפיטליזם מתדרדר וסופו קרוב, אבל בינתיים השולטים בו ממשיכים לחגוג עם שמפניה וקווייאר… בינתיים רייגן הביס את ברית המועצות, ומזרח גרמניה נשדדה בידי הקפיטל המערב גרמני. הריאל-סוציאליזם נעלם. אבל בכך לא נפתרו בעיות העובדים, למרות שההון המנצל מרהיב עוז – גם בארה"ב, וגם אצל הגרורה הקטנה ישראל. — אילנה הרסטון מצטטת מההקדמה ל'שכל ישר' ( Common Sense – אגב היתה משחה נגד ג'וקים בזמן המנדט) שבה כתב תומס פיין, שכאשר מתרגלים לא לחשוב שדבר-מה הוא שגוי נוצרת האשליה שאותו דבר-מה הוא נכון. אבל אני ניזכר ביוזף גבלס שהאמין, וחזר על שקרי הנאצים, שאם חוזרים על שקר מספיק פעמים זה עוזר להלבין ולכבס אותו. כך הפך שמו של גבלס הפך לשם נרדף לדמגוג ותועמלן פופוליסט. העיקרון שאימץ ששקר שחוזרים עליו מספיק פעמים הופך בדעת הבריות לאמת, הפך להיות שמיש מאוד גם בקרב תעמלני הימין האמריקאי, וגם אצלנו. שטיפת-המוח כשיטה שהיתה מקובלת בתעמולה הנאצית במשך שתים-עשרה שנים ממשיכה לפעול גם במקומותינו.