הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 במרץ, 2011 21 תגובות

"השמאל מאמין שאני ואתה נשנה את העולם. שמאלני הוא מהפכן, מעשי, פורץ דרך, מעז ומנצח", כותבים אלדד יניב ושמואל הספרי בחיבורם 'השמאל הלאומי'. למרות המילים המבטיחות הללו, ומתוך ניסיון להחיות את השמאל מאז המשבר האמוני של תחילת המילניום, הופכת המילה 'שמאל' – ולא רק בחיבורם של יניב והספרי – לכסות ללאומנות ואי סובלנות כלפי אלה שאינם נופלים בתוך ההגדרה של הלגיטימי והראוי בחברה הישראלית (בקצרה, אלה שאינם יהודים ו/או ציונים, המשתמטים ו'השמאלנים ההזויים').

השמאל הלאומי אינו רק פרי מוחם הקודח של יניב והספרי, הוא בעיקרו תוצר של שיח חברתי ופוליטי הנמצא תדיר על גבי עיתוני ישראל, בשיחות ה'טוק-שואו' והפוליטיקה בטלוויזיה ובימי שישי בערב בסלון בתינו. זהו שיח שבו כותבים והוגים רבים עסוקים תדיר בהצדקת 'יהודיותה' של ישראל כמדינה וחברה, המהווה עבורם אשרה להדרתם וביטולם של כל מי שאינם כאלה, לתפיסתם יש לומר, ואלה 'המעזים' לבקר את ישראל. למחברי ויוצרי השיח של השמאל הלאומי ל'יהודיות' יש את הזכות להגן על עצמה, גם במחיר של פגיעה בעקרון הדמוקרטי.

שפתו של השמאל הלאומי מצדיקה עצמה כהמשכו הישיר והאותנטי של הרצל ובן-גוריון. זהו לדידם השמאל האמיתי ולא, חלילה, 'זוכרות', 'נשים בשחור' או ריצ'רד גולדסטון, רחמנא ליצלן, המייצגים בלקסיקון של השמאל הלאומי את ה'שמאל ההזוי', זה שבשוליים. על מנת  לאשרר ולאשש את צדקת דרכם יוצרי השמאל הלאומי עושים שימוש בטרמינולוגיה של ראשית הציונות – העפלה, חלוציות, קוממיות, הרצל, ועוד – כדי לייצר מבני תרבות ושפה חזקים שעמם יוכלו ישראלים רבים (יהודים וציונים, יש לשער) להזדהות ולחוש עצמם טהורים וזכים, יורשיהם החוקיים של מבשרי הציונות ולא חלילה 'הקרן החדשה לישראל'.

leftRight

המשמעות החברתית-פוליטית והאתית של השמאלנים הלאומים היא של הדרה, הרחקה ובניית שיח חברתי שבו האחר אינו מקובל, אלא בלתי לגיטימי. אף אם יוצרי השמאל הלאומי מאמינים באמונה שלמה בחברה פתוחה וסובלנית ומתנגדים נחרצות לרוח הבלעות האופפת את החברה הישראלית כיום, ויש להניח זאת, הם מחזקים ומעודדים משב רוח-עז של גזענות, גסות-רוח ודרסנות הבאה לידי ביטוי בחוקי אזרחות מפלים, במתקפות על ארגונים, אישים ומוסדות אקדמאיים דוגמת הקרן החדשה, נעמי חזן והמחלקה לממשל באוניברסיטת בן-גוריון ועוד.

השמאל הלאומי לא הפך לתנועה פוליטית-חברתית של ממש, יש לומר, אך כשלונו נובע, ייתכן, לא מחוסר הסכמה של הציבור, אלא דווקא מכך שמשנתו של השמאל הלאומי אינה מציעה פריצת דרך מחשבתית, והיא דווקא הלך הרוח של חלקים נרחבים בחברה ישראלית. הלך-רוח זה, כשם שציין לא מכבר א. ב. יהושע, הינו של פשרה מחד ושנאה מאידך. מצד אחד, הסכמה רבתי בחברה הישראלית על ההכרח בנסיגה משטחי יהודה ושומרון ומצד אחר שנאה עולה כנגד הערבי, כנגד ה'אחר'.

למרות שרבים מחסידי השמאל הלאומי מאמינים בחברה פתוחה ומתנגדים למתקפה הנוכחית על זכויות האזרח בישראל, השיח שהם יוצרים, המחבר בין פטריוטיזם יהודי לדמוקרטיה ליברלית, דווקא מעניק גיבוי לאלמנטים הימניים והגזעניים בישראל לפעול ביתר שאת. המצאתו של שמאל לאומי, לפיכך, משחקת לידי הימין ומעלה תהיות רבות באשר למקומו של שמאל של ממש בחברה הישראלית.

מורן מ. מנדלבאום moranmmm@gmail.com הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטת בריסטול, בריטניה.

 

תגובות
נושאים: מאמרים

21 תגובות

  1. ישראל הגיב:

    אודה למורן, או למישהו אחר מבין הקוראים, אם יסביר לי מי הוא השמאל הלאומי שעליו הכתוב מדבר.

    • ערן ארגוב הגיב:

      "מי הוא השמאל הלאומי?" היא שאלה מתבקשת ואפילו חיונית אם ברצונם של קוראים רציניים להתחיל להבין מדוע אין שמאל בישראל. הכל מתחיל ונגמר במילה "לאומי" כשהמילה "שמאל" היא מעין סרח עודף. לו היו "השמאלנים הלאומיים" מבינים לעומק את פירושו ההיסטורי של המונח הפוליטי "שמאל" לא היו יכולים לעשות שגיאה מביכה כל כך.
      ראשיתה של הטרגדיה הגלומה בהיווצרותו של בן הכילאיים הזה נעוצה בכך שמעולם לא זוהה במדינת ישראל "שמאל" עם השקפת עולם כלכלית חברתית פרוגרסיבית דהיינו: סוציאליזם ו/או קומוניזם. אפילו המפלגות הציוניות הכביכול-סוציאליסטיות נמנעו – ולא במקרה – מלהשתמש במונח זה. "פועלי ציון" "אחדות העבודה" "מפלגת פועלי ארץ ישראל" "מפלגת הפועלים המאוחדת" – שלא לדבר על "רשימת פועלי ישראל" (איזו אירוניה!) ולבסוף "המערך" ואח"כ "מפלגת העבודה" – העלו ל"שמאליות" לא יותר ממס שפתיים. הנעל הסוציאליסטית לחצה לרובם של הציונים השמאליים כבר מקדמת דנא. מחד גיסא הם לא יכלו שלא להכיר בחוב שחבו למרקס שלמרבה האירוניה גרם להם (כלומר לאדמו"ר שלהם, דב בער ברוכוב) לגלות מחדש את לאומיותם דרך הסטיכיה ההיסטורית והתודעה המעמדית. מאידך גיסא הציונות הסוציאליסטית חששה מ"חרם" של העולם היהודי שנותר רובו ככולו בורגני ורכושני. לכרות ברית עם הסוציאליזם המהפכני נחשב בעיני מנהיגיה של "תנועת העבודה" לארץ אשר באיה לא ישובון.
      במלים אחרות: מאז המהפכה הרוסית בחרה הציונות הסוציאליסטית ב"לאום" (בגירסתו היהודית הישנה שממנה התימרו הציונים הסוציאליסטים להתנער). בזה נזרעו זרעי הפורענות. היה זה דוד בן גוריון, מי שהגה הערצה גלויה ללנין ששוכנע לבסוף על ידי ברל כצנלסון שה"ברי " היהודי עדיף על ה"שמא" הסוציאליסטי. את הגירסה המדוללת של "סוציאליזם לאומי" שצמח בא"י של שנות ה-20 במאה שעברה (נמצא לה גם שם הולם שלא יצרום יותר מדי לאוזנים בורגניות: "קונסטרוקטיביזם". פרופ' זאב שטרנהל ניתח תופעה זו במחקר ידוע פרי עטו) – דיללה עוד יותר השואה. ה"לאומיות" הפכה לערך המרכזי והפנייה אל הסוציאליזם ה"קונסטרוקטיביסטי" הוצגה כדרך חיונית להגשמתה של הלאומיות. כל הנושא המעמדי הפך ל"אל תעירו ואל תעוררו" . אין תימה שלאחר מלחמת 67 התברר שדווקא בתנועת העבודה שזה מכבר התפרקה מכל זיקה אמיתית לסוציאליזם אמיתי ולפרוגרסיביות המחייבת בראש ובראשונה עמידה על המשמר כנגד חיידקיהן המממאירים של הלאומנות והגזענות – קנתה לעצמה שביתה תערובת נפיצה של לאומנות, משיחיות, מיליטריזם וקפיטליזם חזירי – אם לנקוט בלשונו של נשיא מדינת ישראל דהיום. האיגוד המקצועי שהיה למעסיק התנתק משמירה על האינטרס של העובדים. ממשלות "פועליות" העסיקו עצמן בבטחון ושיעבדו לו כל שיקול חברתי. התוצאה: דווקא תנועה לאומנית ובורגנית במוצהר כגון הליכוד (שכזכור צמח מתוך גח"ל: גוש חרות ליברלים) – השכילה לגנוב את דעתם של המעמדות העובדים על ידי מצע "חברתי" שבו זמנית פרט על נימים לאומניות. מפלגת העבודה – וכמוה גם מפ"ם ומר"צ – העריכו שרק על ידי שיח לאומני במובהק תוכלנה לחדש את כוחן המתדלדל והולך. כמובן שתוחלתן נכזבה. אמנם היו בשנות ה-70 נסיונות הירואיים להקים תנועות פוליטיות שניסו להיות "שמאל נטו" ללא חיבור אל חבל הטבור היהודי הלאומני. שתיים מהן אפילו השתמשו בשם המפורש "סוציאליזם": "מוקד לשלום ולתמורה סוציאליסטית" ו"ברית השמאל הציוני הסוציאליסטי". רק הראשונה עברה את אחוז החסימה.
      לסיכום: גם ההתארגנות (?) שיותר מכל מזוהים עימה עו"ד אלדד יניב ואיש התיאטרון שמואל הספרי ואשר קוראת לעצמה "שמאל לאומי" איננה מבשרת על שינוי מהותי. אדרבא: אם "שמאל" הוא קודם כל (על פי התפיסה הרוווחת כיום בציבור הרחב) השתייכות למחנה השלום ותמיכה בזכויותיהם הלגיטימיות של הפלסטינים – הרי שהתוספת "לאומי" נועדה קודם כל להרגיע את הימין שאין מדובר ב"בוגדים". משמע: זוהי הכרה דה פקטו בכך שרק הימין הוא שמוסמך לענות על השאלה הבוערת: "מי הוא לאומי?" ואת הנושא ה"חברתי" הם משאירים לשלי יחימוביץ' שכזכור כבר פסקה ש"לפני שמטפלים בבעיות החברה – צריך שתהיה מדינה". סוציאליזם? יוק.

    • דוד עציון הגיב:

      http://www.smoleumi.org.il/first-draft/chapters
      http://www.smoleumi.org.il/about/movement/aboutus
      השמאל הלאומי הוא תנועה ציונית שרוצה להחיות את השמאל הציוני האמיתי. אני מודע לכך שבין רוב כותבי אתר זה המושג "שמאל ציוני" הוא תרתי דסתרי.
      אישית אני לא אוהב את השפה והדרך שלהם, אך תומך ברעיונותיהם פחות או יותר

    • משה לופיאנסקי הגיב:

      מיהו שמאל בישראל 2011?
      כל הסבור ששטחה של ישראל חייב להיות בדיוק 20,770 קמ"ר (כשטחה לפני 67) ומחשיב את בעיית שטחה של המדינה כבעייה מס' 1.
      זה הכל!!

  2. כל כך נכון הגיב:

    "השמאל" הפך כסות ללאומנות וחסר סובלנות. לא יכולת לדייק יותר. אתה ציוני לאומי? אתה לא שמאל אבל לאומן פלשתיני פנטי כמובן שהוא שמאל. אתה חושב שמותר ליהודים להתגונן? אתה לא שמאל אבל אם אתה תומך ברצח יהודים בשם מלחמת צדק הזויה של עם בן חמישים שנה אתה כמובן שמאל נאור. אפשר להמשיך בדוגמאות רבות אבל המסקנה אחת – מבין הכותבים באתר זה את מספר אנשי השמאל האמיתים נער יספרם לעומת זאת כמעט כולם "שמאל" שעונה בדיוק להגדרה שלך לשמאל מזויף.

    • איתי ירושלים הגיב:

      ל"כל כך נכון" – אני לא יודע אם התכוונת להיות אירוני או שסתם לא הבנת בדיוק את כותב המאמר, אבל יצא לך יפה.

    • נכון ועוד איך הגיב:

      שמאל וציונות זה אוקסימורון. לא תתכן ציונות ללא נישול עם אחר לא תיתכן ציונות ללא קולוניאליזם. כל זה שיך לעמוד הימני של הספר אפילו אם האידיאולוגיה היא נופת צופים.
      לאומנות של עם מנושל ומדוכא? תן דוגמאות. מי שמתנגד למדינה ציונית מתנגד לקולוניאליזם וזה בעמוד השמאלי של הספר ולא משנה האידיאולוגיה.
      מי שתומך במאבק האנטי ציוני תומך "כמובן" ברצח יהודים. רק הציונים לא תומכים ברצח ערבים…
      האמת לא זקוקה לרוב והשקר לא יהפוך לאמת אם "כמעט כולם" יהיו בעדו.

  3. טקדה קאצויורי הגיב:

    "לכל כך נכון", אתה באמת צודק. עזמי בשארה, ומעריצי הלאומנות הפלסטינית מה"שמאל" היהודי רדיקלי, הם שמאלנים בערך כמו בניטו מוסולוני.

  4. אמנון נוימן הגיב:

    שמחתי לכתבתו של מורן מנדלבאום בענין השמאל הלאומי עצם השם מעורר חלחלה מיהו הגאון השותף לקביעת שם מעורר זוועה זה מתחילה הם כינו עצמם הסוציאליזם הלאומי !
    ולגופו של ענין , השמאל הציוני ששלט בארץ כמעט ששים שנה איבד עצמו לדעת כיון שלא הבין את הסתירה שלא ניתנת לפיתרון בין מהות הציונות " לרשת את הארץ " שעליו חונכנו מילדותינו ורק בודדים מילידי הארץ דאז השתחררו משטיפת המוח . אין ולא הייה מעולם שמאל משמע, אינטרנציונליסטי ציוני וגם לא יכול להיות . לא במקרה נפלו כל מבני הציונות -הסוציאליסטית ממשק העובדים ועד הקיבוצים , כחציר בפני הקוצר , ללא התנגדות כמעט , בהסכמה שקטה של דור הבנים שלא הבין ולא ידע מהו סוציאליזם וקישרו עם אינטרנציונליזם. לכן מבלי להאריך כל עוד הציונות תשלוט בארץ אומללה זאת לא תקום תנועה סוציאליסטית אמיתית ולא יכון שלום .

  5. שום בצל הגיב:

    רוצה לומר, ה"שמאל האמיתי" הוא השמאל שמסרב להכיר בישראל – עצם המילה "ישראל" היא בעלת משמעות ציונית, וכל הציונות הרי היא קולוניאליזם ונישול טהור,
    וה"שמאל הציוני" אינו אלא כסות פסיאודו הומניסטית לנישול, גזענות, וכיו"ב.

    ובכן – כמחזיק ב"אוקסימורון" של ציוני שמאלני, נראה שהמציאות היא הפוכה.
    ה"שמאל האמיתי" הוא בעצם שופרה של הלאומיות הפלסטינית, הטוענת לבעלות היסטורית וממשית על כל פלסטין, מהים עד הירדן, מהגליל העליון עד הנגב.
    וה"אוקסימורון" היחיד שקיים פה הוא "מדינת כל אזרחיה", או מדינה "דמוקרטית שוויונית",
    שהוא שם קוד לפלסטין הגדולה ללא נוכחות יהודית.

  6. טובה שיבר הגיב:

    למה לאזכר את בניטו מוסוליני?
    בניטו מוסוליני מעולם לא היה "שמאל" אלא לאומן איטלקי פאשיסטי.

    עזמי בשארה לעומתו אינו לאומן פלסטיני פאשיסטי,

    לאיזה הגדרה הוא עונה באמת אינני יודעת. אולי יתאים לו "נאצריסט פונדמנטליסטי"?
    תמהני.

    • עמי כהן הגיב:

      טובה, בניטו מוסליני היה פעיל בולט בשורות הסוציאליסטים באיטליה במשך שנים לא מעטות, ואף היה עורכו של היומון של התנועה הסוציאליסטית האיטלקית-"אוואנטי". כך שאם הוא לא היה "שמאל", לא ברור מי כן "שמאל". לטעמי, מוסוליני ביצע גלישה לא מאוד חריגה משמאל קיצוני לימין קיצוני (יש מן הסתם גם תנועה הפוכה).

      • ברק הגיב:

        ב"ה
        קצת קשה לקרוא למוסוליני ימין, אבל אפשר לטעון שהוא נגרר למרכז המושחת.
        כמעט כל פעם שאני רואה באתר הזה ימין הכוונה היא למפלגות מרכז (ליברמן זה מרכז, קדימה זה מרכז). אבל אני מניח שהכל יחסי.
        מי שלמרות שהמדינה מרויחה יותר ויותר עדיין לא מקצץ במיסים, ומקצה המון תקציב לגופים כמו הערוץ הראשון או המוסד לביטוח לאומי לא יכול לקרוא לעצמו ימין. ימין כלכלי אומר להפחית את התערבות הממשלה ואת הבירוקרטיות שלה ולהקטין את המיסים, בדיוק הפוך ממה שהממשלות בישראל עשו. זה הימין הכלכלי. אפשר אפילו להגיד שעם אחוזי המס המטורפים בישראל הממשלה שלנו היא דיי שמאלנית בהיבט הכלכלי.
        הממשלה הנוכחית היא גם לא ימין לאומי, הימין הלאומי רוצה לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני על ידי טרנספר. הממשלה הנוכחית מנסה לעשות משא ומתן שנועד לכישלון, בדיוק כמו כל הממשלות של השמאל ושל הימין מאז רבין. גם הימין האמיתי וגם השמאל האמיתי יודעים שמה שהמרכז מציע לא עולה בקנה אחד עם מה שהפלסטינים רוצים, ההבדל בין הגישות הוא אם צריך לתת להם מה שהם רוצים או לא.
        הממשלהב הנוכחית, כמו כל הממשלות בעשרים השנה האחרונות, היא פשוט ממשלת מרכז. לא כל מה שהוא לא שמאל הוא בהכרח ימין. יש גם את המרכז, שהרעיון שלו זה לא לעשות כלום.

        מוסוליני לא הפחית מיסים למיטב ידיעתי, אם כי שר האוצר הראשון שלו החליף מיסים ישירים במיסים עקיפים. השיטה הכלכלית שלו הרסה כל אפשרות לשוק תחרותי. בשנת 1930 הוא גם ביצע סוג של "חצי הלאמה" של מפעלים, כשהוא השאיר את הניהול בידיים פרטיות אבל הפך את העובדים לעובדי מדינה. גם אם אתם לא קוראים לזה שמאל, זה בטוח לא יכול להיות ימין.

  7. ברק הגיב:

    ב"ה
    נו בסדר, המאמר הזה אומר ש"שמאל לאומי" זה לא באמת שמאל. אני לא רוצה בכלל להיכנס לזה שזה תלוי איך מגדירים שמאל ומי אמר ששהגדרה שלכם יותר נכונה ומדוייקת מההגדרה שלהם, הם לא נכנסים לקטגוריה של מה שאתם מגדירים שמאל. וגם קצת קשה לדבר על מה הדרך הנכונה להגדיר את המושג שמאל. או שהם החלק המתון של השמאל או שהם החלק השמאלני של המרכז זה לא מאוד קריטי, זה עניין של הגדרה. אנשים יכולים לתמוך בסוציאליזם ולתמוך בטרנספר, בדיוק כמו שאנשים יכולים לתמוך בקפיטליזם ליברלי ולתמוך בנסיגה לגבולות 50, ואז תישאל השאלה לאן לסווג אותם.
    בשביל שההגדרות יהיו ברורות וכולם יבינו למה אני מתכוון, כשאני כותב "ימין" אני מתייחס למי שתומך בגירוש כל הערבים מיהודה ושומרון וכשאני כותב "שמאל" אני מתכוון למי שתומך בגירוש כל היהודים מיהודה ושומרון. לכל השאר אני מתייחס בתור "מרכז". כן, אני יודע שלהחליט לגרש את כל הערבים מיהודה ושומרון או להחליט לגרש את כל היהודים מיהודה ושומרון הן גזעניות באותה מידה, ואני לא רוצה לדבר כאן על גזענות אלא על ימין ועל שמאל, אז בינתיים אני אתייחס להגדרות האלה.

    האנשים שקוראים לעצמם "שמאל לאומי", הם בעצם החלק השמאלני של המרכז. זה לא אמור להפתיע אף אחד. בעצם גם נתניהו שקורא לעצמו ימין לא עושה טרנספר, וגם זה לא אמור להפתיע אף אחד. כי נתניהו הוא בסך הכל החלק הימני של המרכז. הימין והשמאל הם חלקים דיי קטנים מהאוכלוסיה, כי כל מי שמתרחק יותר מדי מהמרכז נחשב קיצוני בעיני רוב האנשים. ככה נוצרת לנו שושלת של ממשלות מאז ממשלת רבין שהן גם ציוניות וגם לא עושות טרנספר. היות שרוב הציבור בארץ לא מתייחס ברצינות לשמאל ולימין האמיתיים, זה כבר הפך להיות בסדר שהחלק השמאלני של המרכז קורא לעצמו שמאל ושהחלק הימני של המרכז קורא לעצמו ימין. הבדלים בין מפלגת העבודה, מפלגת קדימה, ישראל ביתינו ובנימין נתניהו (אני בכוונה לא אומר הליכוד בגלל שחלק מהליכוד הוא ימני) הם מאוד קטנים והם בעצם מהווים את המרכז. הבעיה היא שרוב המנדטים בכנסת הולכים למפלגות האלה, אז בשביל להפריד ביניהן החלק הימני של המרכז קורא לעצמו ימין, החלק השמאלני של המרכז קורא לעצמו שמאל והחלק הכי מושחת שהכי נתמך על ידי בעלי הון ובא לשרת את האינטרסים שלהם בלי שום קשר לאידיאולוגיה משום סוג שהוא (אבל זוכה לתמיכה כספית ותקשורתית הכי נרחבת) נקרא מרכז (שהוא בעצם המרכז של המרכז). ככה זה עובד, וככה התקשורת רוצה לקרוא לזה.

    למען האמת גם מהבחינה הכלכלית הממשלות בישראל מצד אחד משאירות את המיסים בישראל מאוד גבוהים ומצד שני לא עושות מספיק למען הציבור, אבל זה כבר סתם חוסר יעילות וזה מתייחס להגדרה אחרת של שמאל וימין. זה כבר אפילו לא מרכז, זה סתם טמטום ושחיטות.

  8. ק.א. הגיב:

    המפלצת הקרויה מדינת היהודים:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4046270,00.html

    • דינו הגיב:

      שוב לינק תמוה, והערה-מסקנה תמוהה עוד יותר
      יסביר כבודו איך הגיע מהדיון הסוער הכנסת לתיאור המדינה כ"מפלצת"?
      חוק הנכבה? ויכוח הברווזים של נתניהו וח"כ זחאלקה?
      הדרישה של נתניהו לגינוי ערבי של הפיגוע באיתמר?

  9. אמנון נוימן הגיב:

    ל"שום בצל" (למה וממי אתה מתחבא?) לידיעתך . ואני עונה לך באדיבות .נכון, התנועה הציונית הקימה את ישראל ואני עבדך הייתי שותף לזאת בדמי . ישראל עובדה קיימת ושינתה פניה לבלי להכיר וזו זכותה לדאבוני ואני עבדך המסכן זכותי להוקיעה על כל מעשיה הפשיסטים מבלי שאחד כמוך יספר לי שאני מסרב להכיר בישראל . נכון,נתוח רציונלי יוכיח שישראל כיום הפכה להיות הדגם האחרון לקולוניאליזם ונישול מתמשך של הפלאסטינים . בעיני כאינטרנציונליסט הלאומנות הערבית מאוסה כישראלית . בטרוף שפשה בתוך שני העמים אין פתרון אלא, מדינת כל אזרחיה שהעולם יכפה עלינו בכדי להמנע מאסון שהקנאים המטורפים כמובן בדבר אדוני אלהוינו לפחות מצד אחד יעשו זאת .
    האם אינך חושב שלא עלה בדעתי שהדבר "מדינת כל אזרחיה" ישמש מנוף ללאומנים ערבים ? שחביבים עלי כבני ישראל ושי שלי תשובה לכך.
    ואני חוזר בענותנותי שעניתי לך בנימוס שאולי ילמדך שיש אנשי שמאל המסוגלים לראות נכוחה גם לדברי הבל.

  10. שום בצל הגיב:

    תודה לך אמנון, על תגובתך.

    בעיני ישנן שאלות פשוטות, כגון – האם נכון שישנה מדינת ישראל?
    ואח"כ, השאלה האחרת – האם מדינת ישראל מתנהגת כמדינה ליברלית, הומניסטית ונאורה?
    ובכן – ברור שביו"ש ישראל אינה מתהגת כך – מחזיקה עשרות שנים עם אחר בגרונו, ופחות או יותר רודה בו. בתוך ישראל גופא, המצב יותר טוב, בהרבה, אבל רחוק מלהיות ראוי.
    אני גורס שאלה 2 שאלות שונות במהות, ביסוד, ואילו כאן, דווקא השאלה הראשונה זוכה לתשובה מיידית, קטגורית של "לא", בבחינת מדינת ישראל היא שורש כל חטאת,
    וקודם צריך לשרש אותה, ויבוא שלום על העולם.
    אבל, כשהאלטרנטיבה היחידה היא לאומנות פלסטינית (קרי גירוש מיידי או שמד של כל היהודו-ציונים כאן, או, אולי, במקרה הטוב, חיים תחת משטר איסלאמי) – אז ברור שמדינת כל אזרחיה בעצם תהפוך מייד למדינה פלסטינית מלאה – לא בגלל אנשים כמוך שחפצים במדינה הומניסטית ליברלית לכל, אלא בגלל כוחות ריאקציונריים הרבה יותר חזקים בצד הפלסטיני (וגם בצד שלנו), שחווינו דוגמא קטנה לכך בהפיכה של חמאס ברצועה, שארגוני השמאל ה"אמיתי" למעשה משתפים איתם פעולה. זה מזכיר מאוד את השת"פ בין כוחות ליברלייים לחומייני, בשעתו, כשלבסוף השתלט על איראן והסוף ידוע.
    והבעיה פשוטה – מדינת כל אזרחיה היא מדינה נטולת לאום, או מדינה שמנסה ליצור לאום חדש, ומושג כזה פשוט מתכחש למציאות של תחושות לאומיות חזקות בשני הצדדים – אי אפשר, בעיני, לבטל זאת, וחייבים למצוא פיתרון שייתן ביטוי ראוי ללאומיות של 2 הצדדים, קרי, 2 מדינות.
    בעתיד הרחוק, כשמפלס הלאומיות ירגע (דוגמת אירופה?), אולי יהיה אפשר לדבר על איחוד כלשהו, כיוון שבסה"כ, אנחנו הרבה יותר קרובים ממה שאנו מסוגלים להודות בשלב זה.

    • קורא אנגלי הגיב:

      שום בצל שוכח (בתמימותו הכנה ככל הנראה) שישראל אינה נלחמת על על זהותה (הלאומית כביכול) אלא שזהותה היא המלחמה. ויש הבדל גדול בין השניים האלה. ההגות והשיח התמים הזה שייך לתקופה של לפני 40 שנה מינימום. זה שמעטים יחסית חושבים כך אינו משנה את העובדות. אבל משום מה תמיד נחמד לחזור לפנטזיה. יש בזה ככל הנראה איזה משהו מאד נעים ומנחם.

  11. בורוכביסט הגיב:

    המרקסיזם הישן לא הבין ולא ידע לעכל את תופעת הלאומיות. ברית המועצות תמכה בתנועות שחרור אנטי קולוניאליסטיות מטעמי מדיניות חוץ בעיקר, לא בגלל סולידריות אינטרנציונליסטית. מק"י של היום, לשעבר רק"ח, משמרת עד היום את התפיסות האנכרוניסטיות של סטלין בדבר לאומיות נורמלית, תפיסות שלפיהן אין עם יהודי והציונות פסולה מכל וכל.
    בורוכוב היה אחד המרקסיסטים הלא דוגמטיים שהצליח לשלב את תופעת הלאומיות בעולם המחשבה המרקסיסטי באמצעות הוספת המונח "תנאי ייצור" לסכמה המארקסית המחלקת את הכלכלה והחברה לכוחות ייצור ויחסי ייצור. אגב, הציונות הסוציאליסטית ברובה לא צמחה לפי תורתו של ברוכוב. הדיאגנוזות שלו היו גאוניות. הפרוגנוזות לא התאמתו. גם אצל מארקס הייתה התופעה הזאת. תקראו את הפרק על "המגמה ההיסטורית של ההצבר הקפיטליסטי בפרק הראשון של הקפיטל ותראו מה התאמת ומה לא.
    הספר של שטרנהל שנוי במחלוקת והסתמכות עליו כדי להוקיע את תנועת העבודה הציונית היא עניין מופרך מיסודו.
    מפלגות סוציאליסטיות או סוציאל דמוקרטיות רציניות צמחו במדינות בהן אין קונפליקטים אתניים או דתיים עמוקים. כאשר קיימים קונפליקטים כאלה, גם מעמד הפועלים מסתכל על המציאות החברתית דרך משקפיים אתניות. לכן אין בישראל הצבעה מעמדית נטו. לומר שהעדר הכרה מעמדית אצל עובדים בישראל נובעת מתכסיסים של הנהגה מניפולטיבית, זו שטחיות ממדרגה ראשונה.
    כיצד ניתן לדבר על מדינת ישראל בלי להתייחס באופן חיובי לכוח שהקים אותה – הציונות? הקומוניסטים היהודיים בארץ ישראל ואחר כך בישראל אף פעם לא הצליחו להתמודד עם הדילמה הזאת והתחמקו ממנה בכל מיני תרגילים איטלקטואליים נחותים.
    התיאור שמופיע אצל בעל המאמר על עליית הציונות ושקיעתה של תנועת העבודה או השמאל הציוני הוא שטחי להדהים. ושוב, מפני שהכותב אינו מבין את תופעת הלאומיות ואינו מסוגל להתמודד אתה.
    נכון שישראל של היום מידרדרת ללאומנות וגזענות נתעבים. אבל הדרך להוציא את החברה והמדינה מהמדמנה הזאת אינה עוברת דרך הטפות המוסר האנטי ציוניות של כמה מהכותבים כאן, אלא מהתוויתה של דרך פוליטית-אידאולוגית המראה בעליל כי הכיבוש מביא לסופה של הציונות שהיא שאיפת העם היהודי לריבונות לאומית. ריבונות אין פירושה שליטה על עם אחר, אלא שליטה על גורלך שלך.

  1. […] מורן מנדלבאום, 'הגדה השמאלית' בתגובה קצרה על  'השמאל הלאומי', שנה אחרי, מתוך ביקורת על תפישותיו ולשונו. ובהן הדרת מי […]

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים