הדרך למהפכה: התנועות לדמוקרטיזציה והמאבק נגד "ההארכה וההורשה":

מהפכת ה-25 בינואר לא פרצה יש מאין. בעשור שקדם לה פרחו תנועות המחאה במצרים. רוחות השינוי נשבו, ולא רק מתחת לפני השטח. הסנונית הראשונה הייתה הקמת תנועת "ה-9 במארס", קבוצת אקדמאים שהחל ב-9 במארס 2004 החלה לציין את "יום עצמאות האקדמיה" בכל 9 במארס, במחאה על היעדר חופש אקדמי והפגיעה בזכויות הסטודנטים.

באותה השנה הוקמה גם מפלגת "המחר" שמייסדה איימן נור היה פעיל שמאל ותיק שעוד בראשית שנות ה80- נכלא בשל פעילותו. "המחר" הייתה המפלגה הראשונה במצרים שחרטה על דגלה את הקריאה המפורשת לדמוקרטיזציה. ב-2005 היא היתה לעוף נדיר בציבוריות המצרית כשתמכה במאבקם של הפליטים הסודנים שהקימו מאהל מחאה ענק מול משרדי נציבות האו"ם לפליטים בקהיר, במחאה על הפגיעה בזכויותיהם. זה נגמר בכך שכוחות הביטחון המצריים צרו על המאהל, טבחו ביושביו והרגו 30 פליטים, בהם ילדים. מי שמכהן כ"שגריר של רצון טוב" מטעם נציבות האו"ם לפליטים, הבדרן והשחקן המצרי המפורסם עאדל אמאם, נדרש אז לנושא מתוקף תפקידו: "אני רוצה להביע צער עמוק על מה שאירע, אבל האחריות מוטלת על הפליטים. הם משתמשים בילדיהם כמגינים אנושיים", אמר.

תומכי "מפלגת המחר" הפגינו במחאה על הטבח בסיסמה "כולנו סודנים", ודרשו לפטר את חביב אל-עאדלי, שר הפנים והאחראי על מנגנוני בטחון הפנים. איימן נור גם העז להתמודד בבחירות לנשיאות של 2005 מול הנשיא מובארכ. חרף מנגנון הזיופים ולחצי השלטונות הצליח נור לזכות ב8% מהקולות –  הצבעת מחאה חסרת תקדים נגד הנשיא מובארכ, שעד אז 'זכה' תמיד בכ-100% מן הקולות. לאחר הבחירות הואשם איימן נור ב"זיוף מסמכים", עבירה שלפי החוקה שוללת את הזכות לכהן במשרה ציבורית, והוטל עליו עונש של 5 שנות מאסר.

תנועה אחרת שחוללה רחש גובר והולך בחברה המצרית הייתה "התנועה המצרית למען שינוי", או בכינוייה המפורסם: "די" ( על שם הסיסמה הקליטה שהתנועה אימצה לעצמה). ראשיתה של התנועה ביולי 2004, עת חברו כ-300 אנשי ציבור, אקדמאים ואנשי רוח מכל רחבי הקשת הפוליטית וגיבשו גילוי דעת הקורא לשינוי פוליטי אמיתי במצרים ולסיום העוול החברתי, השחיתות וההפקרות במדיניות החוץ של מצרים. התנועה ריכזה את מסריה בעיקר בשתי דרישות מעשיות: לא לקדנציה נוספת, חמישית במספר של הנשיא חוסני מובארכ, ולא להורשת השלטון לבנו גמאל ( 'רעיון' שזכה למסע יחצנות עיתונאי, טלוויזיוני ופרלמנטרי ). שני המסרים הללו הפכו עד מהרה לנחלת הכלל באמצעות הסיסמה: "לא להארכה, לא להורשה! התנועה גם ביטאה בקול רם דעות שהיו מקובלות על כל הזרמים הפוליטיים במצרים (אבל פחות ערבות לאזני מפלגת השלטון "הלאומית דמוקרטית"): התנגדות לכיבוש האמריקאי בעיראק, התנגדות לפגיעה המתמשכת בזכויות העם הפלסטיני, התנגדות למדיניות ההפרטה המונופוליסטית של השלטון ולשחיתות הגואה, וקריאה לרפורמה חוקתית.

ההתארגנות גררה גל מעצרים נרחב בכל רחבי מצרים ומסע הסתה ממסדי נגד התנועה. התנועה המשיכה לפעול ולגייס את דעת הקהל על ידי יוזמות פרטיות, עבודה בקבוצות פעולה קטנות ובאמצעות האינטרנט. עד מהרה נולדו לה גם מספר תנועות בת שקיבלו חיים משל עצמן: "צעירים למען שינוי", "עובדים למען שינוי", "מצריות למען שינוי" ו"סטודנטים למען שינוי". הדיון שעוררה התנועה השפיע מאוד על השיח המפלגתי. רבות ממפלגות השמאל, כמו גם תנועת "האחים המוסלמים", אימצו להן בחום את הסיסמה: "לא להארכה, לא להורשה!"

משלהי 2004 עד אמצע 2005 קיימה התנועה שורה של הפגנות ברחבי מצרים. בכל ההפגנות הללו סבלו המפגינים התקפות מידי אנשי השב"כ המצרי בלבוש אזרחי, תחת עינה הפקוחה של המשטרה. במחאה על תופעה זו ערכה התנועה בליל 8 ביוני 2005 הפגנת נרות גדולה מול אנדרטת סעד זע'לול (מנהיג מהפכת 1919 נגד הכיבוש הבריטי) במרכז קהיר. לאחר מכן הצליח המשטר לדכא זמנית את פעילותה, אך התנועה המשיכה להתקיים ולעורר את דעת הקהל מאחורי הקלעים, עד שב-2008 חזרה לפעילות ציבורית גלויה על רקע אירועי  'משבר הלחם'.

משבר הלחם

בתחילת 2008 התחילו מחירי המזון במצרים לעלות, מגמה שרק הלכה והחריפה. מחירי הקמח האמירו לגבהים שבהם החמצן דליל במיוחד, ומחזות התורים האין סופיים מול המאפיות היו לדבר שבשגרה. גם מחירי מוצרים בסיסיים נוספים, כמו למשל האורז, עלו בפי 2 ויותר בתוך זמן קצר. מנגד לא חל שיפור בשכר הממוצע. בחודש מארס החליטו מספר איגודי עובדים בעיר אל-מחלה אל-כוברא לקרוא לשביתת פועלי המפעלים בעיר שנקבעה ל-6 באפריל, במחאה על השחיקה בשכרם ולנוכח המשבר.

לקראת ה-6 באפריל 2008 הודיעה קבוצת צעירים שהתארגנה בפייסבוק על הזדהותה עם שביתת איגודי העובדים באל-מחלה אל-כוברא. הם נענו בכך לקריאתו האמיצה של העיתונאי אחמד חסיין לשביתת הזדהות כללית עם מחאת הפועלים באל-מחלה אל -כוברא, ולמחאה על שחיקת השכר, עליית מחירי המזון, התמשכות האבטלה והעוני. הקבוצה תיאמה את הפעולות ברחבי מצרים באמצעות האינטרנט ובמסרונים והצליחה לארגן את השביתה. ליוזמה הצטרפו מספר רב של תנועות, ארגונים ומפלגות: מפלגת "המחר", תנועת "האחים המוסלמים", תנועת "די", מפלגת כראמה, מפלגת העבודה האסלאמית, תנועת ה-9 במארס ואיגוד עורכי הדין.

הסיסמה שנבחרה לקראת השביתה – "לא זזים מהבית" – היתה קליטה, קצרה וסלנגית, ברוח מיטב המסורת של תנועת "די". בנוסף לקריאה להצטרף להפגנת איגודי העובדים באל-מחלה אל-כוברא יזמו פעילי תנועת "ה-6 באפריל" שתי הפגנות מקבילות בקהיר ובאלכסנדריה.

הקבוצה העזה לחדש את ההתרסה האידיאולוגית כלפי השלטון ולקרוא ל"שינוי המדיניות הכלכלית" ול"עתיד דמוקטי למצרים". בשל פעילותם נעצרו מובילי ומארגני הקבוצה וחלקם הושמו במעצרים מנהליים. למרות זאת הצליחה התנועה להתמיד בפעילותה וב-28 ביוני 2008 הפגינו חבריה בטיילת של אלכסנדריה. ההפגנה דוכאה באלימות רבה בידי המשטרה ורבים הושמו במעצר.

משבר הלחם והאירועים שנלוו אליו העלו מאוד את מפלס המרמור במצרים. התרעומת המתמשכת כלפי מדיניות שיתוף הפעולה של השלטון עם ארצות הברית וישראל, הושקטה עד כה על ידי התפיסה, המתודלקת בתעמולה שלטונית, כי הדיבידנדים הכלכליים שלהם זוכה מצרים כתוצאה משיתוף הפעולה מסייעים למנוע משבר כלכלי. עתה נשמטה סופית הקרקע מתחת לרגלי הטיעון הזה, והיה קשה יותר לבלוע את השחיתות שפשתה במנגנונים בכל הרמות, את עזוז ההפרטה הנפוטיסטית וחסרת המעצורים ואת העושר המנקר עיניים של משפחת השלטון ומקורביה.

פרשת ח'אלד סעיד

מה שהוסיף ללבות את הטינה כלפי המשטר היתה אלימות מנגנוני בטחון הפנים, שגובתה בדרך כלל בתואנה של "מצב החירום". פרשת מותו של ח'אלד סעיד, צעיר מאלכסנדריה, הפכה לסמל האכזריות של המנגנונים הללו. תחילתה של הפרשה בשישי ביוני 2010. 2 סוכנים של השב"כ המצרי נכנסו לקפה אינטרנט באלכסנדריה, לקחו מבאי המקום תעודות לבדיקה וערכו עליהם חיפוש גופני (אירוע שגרתי במצרים של מצב החירום המוכרז מ-1981). הסוכנים הוציאו את ח'אלד סעיד לרחוב והיכו אותו. אחר כך הכניסו אותו לרכב ונסעו משם, וכעבור זמן מה שבו והשליכו את גופתו אל הרחוב כשעליה סימני התעללות קשים.

תושבי השכונה וקרובי משפחתו של ח'אלד סעיד נשאו את גופתו אל תחנת המשטרה, אך במשטרה טענו שח'אלד סעיד הוא נפקד מהצבא, גנב, סוחר סמים, מבוקש על החזקת נשק קר, ושהוא נפטר כיוון שבלע סמים שנמצאו עליו בזמן החיפוש. בימים הבאים התברר כי ח'אלד סעיד הפיץ באינטרנט סרטון שבו נראים הסוכנים והשוטרים מבצעים עסקת סמים, ונטען כי בשל כך הרגוהו.

פרטי הפרשה נפוצו עד מהרה באינטרנט. לקבוצת הפייסבוק "כולנו ח'אלד סעיד" הצטרפו, בתוך חודשים ספורים, יותר ממיליון חברים. הם ארגנו יחד עם תנועות האופוזיציה עשרות משמרות מחאה בחודשים שחלפו מאז מותו של ח'אלד ועד לפרוץ המהפכה. לרוב השתתפו במשמרות המחאה (שלעיתים נערכו במקביל בכמה מקומות שונים במצרים) עשרות משתתפים עוטי שחורים, שעמדו בשתיקה בכיכר העיר או ברחוב הראשי. נערכו גם מספר הפגנות שפוזרו על ידי שימוש בכח ומעצרים.

פרוץ מהפכת ה-25 בינואר

לאחר המהפכה בתוניס וסילוק נשיאה זין אל-עבאדין בן עלי, התארגנו פעילי משבר הלחם מ"תנועת ה-6 באפריל", פעילי "מפלגת המחר", פעילי תנועת "די" ופעילי שמאל סוציאליסטי באמצעות הפייסבוק, הטוויטר והיו-טיוב. הם קראו לציבור לצאת לרחובות ב-25 בינואר, התאריך שבו נחגג במצרים "חג המשטרה", והכריזו עליו כ"יום זעם".

אסמאא מחפוט', פעילת תנועת ה-6 באפריל' שנחשבת על ידי רבים למי שהציתה את המהפכה בזכות הסרטונים שהפיצה, סיפרה מאוחר יותר בראיון לתוכנית הטלוויזיה המצרית "עובדה" על הימים שלפני ההתפרצות:

"זה התחיל בזה שהחלטנו… כמה מהתנועות הצעירות, לצאת ולהפגין ב"חג המשטרה". הדרישות שחשבנו עליהן בהתחלה היו לפטר את שר הפנים, לשפוט את אנשי הביטחון שאחראים לעינויים בבתי-הכלא, ולבטל את 'מצב החירום'… אחרי שתקופה ארוכה פנינו לאנשים עשינו מעין קמפיין שנקרא 'למה אתה שותק'  – למה אתה שותק ולא דורש את הזכויות שלך, למה אתה שותק על העוני והעוול והסבל והעינויים?  והתחלנו להפיץ את זה בכל מיני מקומות, ברשת וגם מפה לאוזן…. וכל מי שפנינו אליהם אמרו 'אנחנו רוצים לעשות משהו'… אבל היה פחד… ואז, אחרי האירועים בתוניס, היתה פתאום תקווה בעם המצרי. בפעם הראשונה ראו שקם עם ערבי ביחד. לפני זה המצרים איבדו את הביטחון בעצמם ולא ידעו שהכוח נמצא בידי העם; חשבו שהוא נמצא בידיים של הרשויות והממשלה. אחרי מה שקרה בתוניס אנשים גילו שבעצם הריבונות והכוח הם של העם, לא של הממשלה… ואחרי שהתחילו ההתאבדויות… שגם לפני זה היו הרבה מאוד מקרי התאבדות בגלל העוני והאבטלה, אבל התקשורת לא התעניינה בזה… אבל אחרי האירועים בתוניס כשהיה מקרה ראשון של התאבדות אז פתאום זה נהיה עניין, שמו לב שזה כמו בתוניס ואנשים התחילו לחכות שמשהו יקרה, ולהגיד "למה אנחנו לא עושים כלום, למה כלום לא קורה, שמישהו יפעל, שמישהו יעשה משהו". באותו הזמן, בערך שבוע לפני ה25 לינואר, הפצתי בפייסבוק שאני הולכת לכיכר השחרור ומי שרוצה שיבוא ומי שלא לא. אמרתי: 'אני במקום להתאבד הולכת לכיכר השחרור ואם הממשלה רוצה אז שהיא תהרוג אותי'… ואמרתי לאנשים שיש לנו הזדמנות ב-25 בינואר ["חג המשטרה" נ.פ ], ואין לנו מה לפחד יותר, אחרי כל מה שקורה, עם העוני והעושק והשחיתות וההשפלה, והממשלה ששולטת בתקשורת, והדיסאינפורמציה –  30 שנה אומרים לנו שהחיים נפלאים והכל דבש… צריך שכולם ייצאו לרחובות ויגידו 'רוצים את הזכויות שלנו'… ואז אנשים שבדרך כלל לא מעורבים פוליטית… סטודנטים ואנשים ברחוב… התחילו להפיץ את זה בפלאפונים… יום לפני ה25 לחודש עשיתי עוד סרטון ואמרתי: … 'קדימה יוצאים'.

אלפי מצרים נענו לקריאה ויצאו לרחובות. הם קראו "תוניס היא הפתרון", "פול ייפול חוסני מובארכ" ו"העם רוצה להפיל את השלטון". המשטרה וכוחות בטחון הפנים הגיבו ביד קשה, הרגו שלושה, העלימו מאות והפילו את הרשת הסלולרית, אבל עד הלילה כבר התפשטו המהומות בכל רחבי מצרים.

בשלושת הימים הראשונים נמנעו התנועות האיסלאמיות מלהשתתף בהפגנות. רק גרעין קטן של פעילי "התנועה הצעירה של האחים המוסלמים" יצא בתחילה לרחובות. מנהיגי הזרם הסלפי הדתי-שמרני הוציאו פסקי הלכה האוסרים על ההשתתפות, וגם ראשי תנועת האחים המוסלמים הבהירו כי הם אינם משתתפים או תומכים ביציאה המונית להפגנות. אבל ההפגנות לא פסקו. מבני שלטון ותחנות משטרה הוצתו. רבים מתומכי האחים המוסלמים, ובמיוחד חברי התנועה הצעירה שלה, החלו מצטרפים להפגנות. לקראת יום שישי כבר הכריזו התנועות האיסלאמיות על הצטרפותן למחאות וקראו להפגנות ענק לאחר תפילת הצהריים במסגדים. הכנסייה הקופטית קראה למאמיניה להתאסף באותה השעה בכנסיות ולצאת גם הם אל הרחוב בשעת היציאה מהמסגדים.

הטלוויזיה שינתה את מדיניות ההתעלמות בניסיון נואש לעצור את הסחף, והשחקן המפורסם עאדל אימאם נקרא אל הדגל: "…חורה לי שהם מקללים ככה את הנשיא חוסני מובארכ… זאת אופוזיציה לא דמוקרטית, מי שמקלל ככה הוא בכלל לא דמוקרט. וחוץ מזה, מה כבר עשה חוסני מובארכ? מה הוא עשה לכם?…", אמר הכוכב בריאיון מיוחד שנערך עימו.

באותו לילה המשיכו הפעילים שיזמו את הקריאה למחאה בפייסבוק להיעלם, השלטונות הפילו את האינטרנט ואת הרשת הסלולרית בכל רחבי מצרים, ובמבצע לילי נעצרו עשרות מפעילי "האחים המוסלמים".

למחרת, עם תום תפילות הצהריים של יום שישי, יצאו מיליוני בני אדם לרחובות בכל רחבי המדינה. חרף שימוש בכח מאסיבי והפעלת המוני סוכנים בלבוש אזרחי שביצעו מעצרים ברחובות, המשטרה איבדה כליל את השליטה על המצב. כיכר השחרור בקהיר התמלאה. באלכסנדריה שרפו את כל תחנות המשטרה, ועד הערב התרוקנה העיר מכל כוחות השלטון. בסואץ פשטו המפגינים על תחנת המשטרה המרכזית, החרימו אמצעים לפיזור הפגנות ממחסניה, והשתמשו בהם נגד השוטרים עד שהללו נסו מהעיר.

עם רדת הערב התערב לראשונה הצבא בנעשה. כוחותיו זרמו אל מרכזי הערים והכריזו על עוצר, אבל מאות אלפים נותרו בהפגנתיות ברחובות ובכיכרות הערים גם בלילה. השלטון שלח שוטרים וסוכנים בלבוש אזרחי לבצע מעשי הרס וביזה ולזרוע תחושה של כאוס ובהלה באזרחים. ברחובות נראו מחזות אבסורדיים של אזרחים המגנים בגופם על רכושם מפני אנשי "הביטחון המרכזי" ושוטרים בלבוש אזרחי. בסוף היום נמנו קרוב למאה הרוגים.

ארוע רדף ארוע והמחאות צברו תאוצה. הנשיא מובארכ והמנגנונים הכפופים לו לא הצליחו לדכא את ההתקוממות. ב-11 בפברואר, בתום 19 יום של מאבק עיקש, נאלץ מובארכ להתפטר   והמועצה העליונה של הצבא תפסה את מקומו. מיליונים חגגו ברחבי מצרים. 384 הרוגים ולמעלה מ-6000 פצועים ונכים נמנו עם תום המאורעות.

התחלה חדשה בלי מובארכ

לאחר ששככו החגיגות ברחבי המדינה, החל הצבא לצמצם את נוכחותו ברחובות. "קואליציית צעירי מהפכת ה25 לינואר" הודיעה שתשאיר נציגות של פעיליה בכיכר, עד שתקבע המועצה העליונה של הצבא מועד לביטול 'מצב החירום' השורר במדינה זה 30 שנה, ולהפסקת השימוש ב'תקנות לשעת חירום' ובבתי דין צבאיים. הם גם דרשו לצרף נציגים מטעם הזרמים הפוליטיים השונים למועצה העליונה של הצבא, למשך תקופת המעבר.

המועצה העליונה של הצבא הודיעה על פיזור בתי הפרלמנט והשעיית החוקה, הצהירה כי תנהל את ענייני המדינה לתקופה של 6 חודשים ( או עד לאחר שייערכו הבחירות לפרלמנט ולנשיאות) וכי תוקם ועדה לקביעת תיקונים לחוקה, אשר יובאו למשאל עם. המועצה גם הצהירה כי מסמכותה לחוקק חוקים ותקנות במשך תקופת המעבר, וקראה לאזרחים לחדול מהפגנות ושביתות, וזאת על רקע הישארותם בכיכר של חלק מן המפגינים, והמשך השביתות של חלק מאיגודי העובדים.

התנגשויות בין – (ע)דתיות

ב-4 במארס פרצו מהומות בכפר צול שבנפת חלוואן, על רקע של קשר רומנטי בין שניים מתושבי הכפר: בחור קופטי ובחורה מוסלמית. מאות תושבים מוסלמים צבאו על הכנסייה המקומית, החריבו אותה ולבסוף העלו אותה באש. אחר כך המשיכו ושרפו את בתי משפחת הסוחר הקופטי ואת חנויותיהם, ולא חדלו עד אשר משפחת המאהב הואילה לעזוב את הכפר.

בימים הבאים החלו הקופטים להפגין ברחבי מצרים במחאה על מה שהתרחש בצול ועל האפליה ממנה הם סובלים, ותבעו לאשר בנייה מחדש של הכנסייה (בעשרות השנים האחרונות לא אישרה המדינה לבנות כנסיות חדשות במצרים, וברוב המקרים גם לא אושר לבנות מחדש כנסיות שנהרסו ונשרפו). ב-10 במארס חסמו אזרחים קופטים כביש בקהיר. אזרחים מוסלמים ניסו לפנותם מהכביש, והתפתחה תגרה שהתדרדרה לשימוש הדדי באש חיה, זריקת בקבוקי תבערה וידויי אבנים . 13 נהרגו משני הצדדים.

כל זה מתרחש כחודשיים לאחר הפיגוע בכנסיית "הקדושים" באלכסנדריה, בליל השנה הנוצרית החדשה, כששלוש מכוניות תופת שהתפוצצו מול הכנסייה גרמו למותם של 23 ולפציעתם של רבים.

משאל העם על התיקונים לחוקה

ב-19 במארס נערך המשאל על התיקונים המוצעים לחוקה שניסחה הוועדה לתיקון החוקה.

נוסח ההצעה כלל את השינויים הבאים:

כהונת הנשיא תקוצר מ-6 שנים ל-4, והוא יוכל להיבחר לקדנציה נוספת אחת בלבד. הפיקוח על הבחירות יועבר לידי הרשות השופטת, ויוסרו מגבלות דרקוניות שמנעו עד עתה ממי שאיננו חביב המשטר להציג את מועמדותו לנשיאות. תבוטל סמכות הנשיא לאשר "הליכים משפטיים" מיוחדים כנגד מי שנאשם בטרור או בפגיעה בבטחון המדינה ותוגבל סמכותו להחיל תקנות לשעת חירום. יוכנסו שינויים המסדירים את האפשרות לבטל את החוקה בכפוף להחלטת הפרלמנט ובאישור הנשיא, וזאת על מנת לאפשר את כינונה של חוקה חדשה לאחר קיום הבחירות. מנסחי ההצעה ומצדדיה הדגישו כי החוקה המתוקנת תשמש כחוקת מעבר. אלא שהנוסח שהוצע לא הבטיח זאת. מחנה השמאל הביע דאגה מכך שבטופס המשאל לא צויין שהחוקה המתוקנת היא זמנית, מכך שביטולה יהיה כפוף לאישור הנשיא והפרלמנט, ומכך שנוסח ההצעה למעשה מותיר את רוב סעיפי החוקה הישנה על כנם. יש בה עשרות סעיפים בעלי ניסוחים ערטילאיים, אחרים שנדמים כסותרים, ואף סעיפים שנויים במחלוקת המבטיחים לרשות המבצעת והמחוקקת סמכויות נרחבות.

הליברלים, השמאל, הקופטים, ארגוני זכויות אדם ואזרח וארגונים פמיניסטיים קראו לדחיית מועד המשאל, ולהתנגדות לאשרור נוסח ההצעה לתיקון החוקה. הם תבעו לבטל לאלתר את החוקה הישנה, לאשר במקומה חוקת מעבר זמנית שתסדיר הליכה לבחירות חופשיות, ובתווך למנות מועצה מורחבת לניסוח חוקה שתובא לאישור העם במשאל תוך שנה. הם טענו כי הליך ניסוח התיקונים והבאתם למשאל נעשה בהיעדר שקיפות ובחיפזון, ואינו מאפשר דיון אמיתי על עתידה של מצרים. הם גם קיוו כי שלילת התיקון תוביל לדחיית הבחירות, ושבכך תינתן למחנה הדמוקרטי המתגבש שהות לייסד מנגנונים שיתחרו במנגנונים המשומנים של תנועת "האחים המוסלמים" ויתר התנועות האיסלאמיות.

מנגד הודיעו תנועת "האחים המוסלמים" (שמפלגתה הרשמית תיקרא "מפלגת החירות והצדק"), "התנועה האיסלאמית","מפלגת העבודה האיסלאמית", "מפלגת המרכז" (מפלגה איסלאמית שהתפלגה ב1996 מהאחים המוסלמים ונחשבת למתונה), מפלגת "מצרים החופשית" (שהוקמה לאחר נפילת מובארכ על ידי המועמד לנשיאות ואיש משרד החוץ לשעבר, עבדאללה אל-אשעל, הנחשב לאיסלאמיסט) מנהיגי הזרם הסלפי הדתי-שמרני ושרידי מפלגת השלטון המודחת (המפלגה הלאומית-דמוקרטית) על תמיכתם באשרור התיקונים לחוקה.הם נימקו את תמיכתם בצורך לקצר ולפשט את תהליך העברת סמכויות הצבא לידי העם, לקיים בחירות בהקדם ולהימנע מקיפאון שיערער את היציבות והסדר הציבורי.

סעיף 2 לחוקה: סלע המחלוקת בין הימין לשמאל

בין שלל הסעיפים מעוררי המחלוקת שנותרו בנוסח המוצע לחוקה בלט במיוחד סעיף מספר 2, הקובע כי "האיסלאם היא דת המדינה, הערבית שפתה, וההלכה האיסלאמית המקור המרכזי לחקיקה". סעיף זה הפך במהרה לנשוא הפולמוס העיקרי בדיונים על המשאל, ולמעשה היה לקו פרשת המים שעל פיו נחלקו המחנות.

על מנת להבין את פשר הלהט שמעוררת הסוגיה, כאשר צד אחד רואה בשימור הסעיף את הנוסחה להסכמה לאומית ואילו משנהו טוען בתוקף כי מדובר במתכון לעריצות, נגולל את מסכת גלגוליו על פני מאה שנות תחלופת חוקות ומשטרים.

גלגולו הראשון של סעיף מספר 2 לחוקה היה כסעיף 149, אי שם בירכתי חוקת 1923, שנוסחה לאחר שמצרים הפכה לממלכה עצמאית. נוסח הסעיף היה אז קצר יותר: "האיסלאם היא דת המדינה, והערבית שפתה". ב-1930 בוטלה החוקה, אך היא הושבה על כנה בשנת 1932. ב-1949 זכה הסעיף לראשונה לשדרוג במעמדו, והפך לסעיף המגדיר את ההלכה כגורם בעל חשיבות מסויימת בסדרי החקיקה והמשפט. היה זה כאשר ה"חוק האזרחי החדש" משנת 1949 קבע, בהסתמך על סעיף 149 לחוקה, את המדרג המשמש לחקיקה ולשיפוט, כדלהלן:

המדרג לצורך עבודת הרשות המחוקקת:

1)החוק האזרחי הישן שנקבע ב-1883

2)החוק הלטיני ובפרט הצרפתי

3)ההלכה האיסלאמית

המדרג לצורך עבודת הרשות השופטת:

1)החוק הקיים

2) תקדימים משפטיים

3)ההלכה האיסלאמית

ב-1952 התחוללה במצרים "מהפכת הקצינים הצעירים" שהביאה לביטול המלוכה, וב-1953 נכנסה לתוקפה חוקת הרפובליקה. החוקה החדשה שימרה את סעיף 149 כלשונו (אך התווסף לה סעיף  2 דאז, שקבע כי: "כל המצרים שווים בפני החוק ולהם אותן הזכויות ואותן החובות").

ב-1958 הוכרז על איחודן של סוריה ומצרים ("הרפובליקה הערבית המאוחדת"). לצורך האיחוד גובשה חוקה משותפת וסעיף 149 בוטל.

ב-1964 בוטל האיחוד עם סוריה ושוב נוסחה החוקה מחדש. הסעיף חזר, ועתה אף תפס מקום בקדמת הבימה החוקתית. מסעיף 149 הוא הפך לסעיף 5 (ואילו סעיף 2 המתייחס לשוויון בין האזרחים הפך לסעיף 34).

מפלת 1967 ואובדן חצי האי סיני יצרה נחשול של מרמור ואכזבה כלפי השלטון, והביאה להתחזקותם הניכרת של שני הכוחות האידיאולוגיים המתחרים, והאופוזיציונריים לשלטון: התנועות האיסלאמיות והשמאל הרדיקלי. השמאל הרדיקלי היה הראשון לפעול, ובהשראת מרד הסטודנטים באירופה פרצה ב1968 "אינתיפאדת הסטודנטים" הסוערת בקהיר ובאלכסנדריה שאיימה איום של ממש על השלטון. בתגובה חל דיכוי עז של תנועות השמאל ונכלאו רבים מפעיליו ובהם אנשי אקדמיה ואמנים.

לאחר מות הנשיא נאצר ב-1971, כשעלה סאדאת לשלטון, היה השמאל במשבר, ואילו התנועות האיסלאמיות נמצאו במגמת התחזקות. סאדאת ידע כי תקופת חילופי הגברי היא קריטית וכי כמחליפו של נאצר שהיה לסמל, ובתקופת שפל מבחינת מפלגת השלטון, עליו לחזק את מעמדו ולפייס את מי שעלול לקרוא תיגר על מנהיגותו. הוא העניק תשורות לתנועות האיסלאמיות. לחוקה החדשה של סאדאת משנת 1971 הפך סעיף 5 לסעיף 2 , ונוספה לו תוספת. מעתה היה נוסח הסעיף (התוספת מודגשת): "האיסלאם היא דת המדינה, הערבית שפתה וההלכה האיסלאמית מקור מרכזי לחקיקה" (לעומת זאת סעיף 34 המתייחס לשוויון זכויות לאזרחים שהחל את דרכו כסעיף מספר 2, פוצל לסעיפים 40 ו46, ונוסחו הוחלש).

על סמך התוספת החדשה, ההופכת את ההלכה למקור המרכזי לחקיקה, עתרו עתה התנועות האיסלאמיות לבית המשפט העליון, ודרשו לבטל חוקים הנוגדים את ההלכה. בית המשפט העליון השיב כי "קיומו של מקור מרכזי אין פירושו כי אין מקורות נוספים בעלי משקל", ודחה את העתירות.

ב-1980 שוב נזקק הנשיא סאדאת לחזק את מעמדו נוכח הביקורת על הסכם השלום עם ישראל, ולקראת "משאל העם לאשרור ההארכה הנוספת של משך כהונת הנשיא", שידרג שוב את נוסח סעיף 2: "האיסלאם היא דת המדינה, הערבית שפתה הרשמית וההלכה האיסלאמית המקור המרכזי לחקיקה", היה מעתה הנוסח. (התוספת מודגשת).

התוצאה הראשונה של השינוי החדש בנוסח הסעיף הייתה מחאה רשמית מצד ראשי המיעוט הקופטי שלוותה בהפגנות. היתה זו הפעם הראשונה שמצרים חזתה בתנועת מחאה ציבורית של המיעוט הקופטי, מאז כנס המחאה הגדול שנערך ב-1911, במחאה על גל האלימות על רקע (ע)דתי דאז. תוצאה נוספת של השדרוג היתה, כי בהסתמך על השינוי הקטן גדול הזה שבתוספת הא-הידיעה, חזרו התנועות האיסלאמיות ועתרו לבית המשפט העליון, בדרישה לבטל את החוקים שכבר נחקקו בעבר ונוגדים את ההלכה האיסלאמית. בתשובתו קבע הפעם בית המשפט העליון כי:

1)מעתה ואילך, ובהסתמך על הנוסח החדש לסעיף 2 לחוקה, אין לחוקק חוקים הנוגדים את ההלכה האיסלאמית;

2)אין לרשות השופטת סמכות להתערב בעבודתה המוגמרת של הרשות המחוקקת באופן רטרואקטיבי, ולכן:

3)החוקים שכבר נחקקו ונכנסו לתוקפם יישארו תקפים, אלא אם ישונו בחקיקה.

בהמשך להישג המשמעותי של מניעת כל חקיקה עתידית שלא תעלה בקנה אחד עם ההלכה, ובהסתמך על הפסיקה דלעיל של בית-המשפט העליון, הצליחו התנועות האיסלאמיות גם להביא לידי חתימתה של מצרים על ה"אמנה הבינלאומית לביעור כל צורות האפליה נגד נשים".

ב1981 אשררה מצרים את האמנה אך סייגה את חתימתה על שלושה מסעיפיה (תוך ציון מפורש בנוסח ההסתייגות כי היא נובעת מהתנגשות עם ההלכה האיסלאמית):

סעיף 2: הקובע כי על המדינה לנקוט במדיניות אקטיבית שתבטל כל אפלייה קיימת נגד נשים ותמנע את גלוייה השונים;

סעיף 16: הקובע כי גברים ונשים זכאים לשוויון זכויות במשפחה;

סעיף 29 (ב): הקובע כי מחויבותה של המדינה לסעיפי האמנה לא תהיה כפופה לעמדתה של מדינה אחרת או מושפעת ממנה.

לסייגים אלו נודעה מאוחר יותר משמעות רבה בדיני המשפחה במצרים. שנה אחר כך הסתייגה מצרים אף מחתימתה על "האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות", ועל "האמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות". הפעם כבר הייתה ההסתייגות גורפת והתייחסה לכל סעיפי שתי האמנות ("כל עוד הם לא מתנגשים עם ההלכה האיסלאמית").

ההקשר הפוליטי ברקע הדברים היה גם הפעם מאמצי הנשיא החדש חוסני מובארכ –  שניצל בעור שיניו בעת ההתנקשות של פעילים איסלאמיסטיים בנשיא הקודם סאדאת –  לבסס את שלטונו ולפייס את התנועות האיסלאמיות, וכרגיל על ידי מתן גלולת הרגעה בדמות חיזוק מעמדה של ההלכה. מיד לאחר מכן  'הוקפא' במידה מסויימת המצב החוקי במצרים, בשל ההכרזה ארוכת השנים על "מצב חירום".

 

לאחר מהפכת ה-25 בינואר 2011 התעורר כאמור ויכוח ציבורי סוער באשר לסוגיית מעמדה החוקתי של ההלכה ויחסי הדת והמדינה, שהתמקד בסוגיית סעיף מספר 2 לחוקה.

הגישות בנושא נחלקות לשתי עמדות מרכזיות: האחת היא גישתו של הימין הכולל את התנועות האיסלאמיות ואת שרידי מפלגת השלטון, ולפיה יש להשאיר את  סעיף מספר 2 כלשונו.

השנייה היא גישתו של השמאל, הכולל את התנועות הליברליות והסוציאליסטיות ואת הקופטים, הארגונים הפמיניסטיים וארגוני זכויות האדם, ושלפיה יש לבטל לאלתר את הסעיף, או לחילופין לחזור לנוסח של 1971 (ללא התוספת של הא-הידיעה) או של 1923 (ללא התייחסות להלכה האיסלאמית).

ב-11 בפברואר, יום התפטרותו של מובארכ, שבועיים לפני פרסום ההצעה לתיקון החוקה וכחודש לפני המשאל, פורסם באתר "קול הסלף" (של הזרם הסלפי השמרני), גילוי דעת שכותרתו "סעיף 2 לחוקה – בין הפעלה לביטול", ובו נכתב בין השאר כך:

"…שאלה: האם סעיף מספר 2 לחוקה אמנם הגן מפני שחיתות הרשויות? והאם הייתה בו תועלת חקיקתית?

תשובה: הסעיף הזה כבר עמד בפני כל החוקים האסוניים שביקשו לגזור עלינו האמנות הבינלאומיות…כגון פריצות הומוסקסואלית, הפלות וחוקים רבים אחרים…

ולכן אנו מבקשים להפעיל את סעיף 2 לחוקה ביחס לכל החוקים שקדמו לתיקונה [הכוונה לתוספת של הא-הידיעה מ1980.  נ.פ], כך שיהיו כל החוקים מתאימים להלכה ומבוססים עליה… ובשים לב לכך שלסעיף זה השפעה רבה על אופי היחסים בין האזרחים למערכת השלטון, וכי מחיקתו תהווה ערעור גמור שלהם חובה על כלל האומה:

לסרב נחרצות לכל משאל שיבקש להביא למחיקת סעיף מספר 2 לחוקה, יהיה אשר יהיה תוכן הפיתויים המגרים שבסעיפי המשאל האחרים;

לסרב נחרצות לכל תיקון של נוסח הסעיף, ובפרט התיקון הערמומי והצפוי שבמחיקת 'הא-הידיעה';

לסרב לביטול החוקה הנוכחית, ולתמוך בתיקון הסעיפים שרצוי לתקנם תוך שמירת החוקה עצמה, כערובה לשמירת סעיף 2.

ובמקרה שהחוקה תבוטל ובמקומה תחוקק חוקה חדשה שלא תכלול את סעיף 2:  לא להצביע למען אישורה –  יהיו אשר יהיו הנסיונות לפרוט על מיתרי הרגש –  בלא סעיף 2.

ירשנו מצב נתון: עלינו לתקנו, או לפחות לשמור עליו!

אך האם נסכים שידרדרו אותו אף יותר?

לא, ואלף פעמים לא!!

שלושה ימים לפני המשאל פירסם העיתונאי אחמד אבו זיד מאמר שכותרתו: "סעיף 2 –  נשמתה של החוקה", ובו כתב בין השאר כך:

"…הסעיף הזה הוא החשוב בסעיפי החוקה. כיום ישנם עדיין חוקים המהווים עבירה על חוקי ההלכה האיסלאמית, ומן הראוי שנבחן אותם מחדש. זאת במידה ואנחנו באמת מעוניינים להיכנס לעידן חדש, שבו אכן ישררו החירות, הצדק, השוויון וכיבוד זכויות האדם".

הנה, לעומת זאת, מה שכתבה נוואל א-סעדאווי, הפעילה הפמיניסטית הוותיקה (שישבה בעבר בכלא עקב התנגדותה להסכם השלום עם ישראל), במאמר לרגל יום האשה הבינלאומי:

"…הסעיף הזה גורם לפילוג בין המוסלמים והקופטים. החוקה צריכה להיות אזרחית לחלוטין. צריך להפריד את הדת מהחוקה, מהמדינה ומהחוק. דיני המשפחה צריכים להיות אזרחיים ושווים לכולם. כולנו צריכים להיות שווים בפני החוק, בפני המדינה ובתוך המשפחה. זה הצדק שאותו חרתה המהפכה על דגלה. ולנשים ולקופטים צריכה להיות הזכות להתמודד על כל תפקיד, כולל הנשיאות…".

ואילו העיתונאי הקופטי, סייד אל-קומני, כתב : "…התעקשות האחים המוסלמים על סעיף 2 לחוקה מעידה על מה שהם מתכוונים כשהם מדברים על דמוקרטיה. אימוץ עקרונות הכופרים רוסו, וולטר ומונטסקייה אינו בראש מעייניהם, אלא הזכייה בשלטון וכפייתה של ההלכה…".

חלקו השני של המאמר יפורסם בסוף השבוע.

Share on Facebook