פרק ב': קיפאון… והתפתחויות מסעירות

מצרים שאחרי המישאל

ב-20 במארס, משהכריזה הועדה לפיקוח על משאל העם על התוצאות, נחשף ניצחונו הגדול של המחנה הדתי-שמרני. 77.2% מן המצביעים תמכו ברפורמה המוצעת, לעומת 22.8% שהצביעו "לא", והביעו את רצונם לביטולה המיידי והמלא של החוקה. אחוזי ה"כן" עלו על כל ההערכות והסקרים המוקדמים שניבאו שיעורי תמיכה שנעו בין 55 ל-70 אחוז והותירו למחנה החילוני-דמוקרטי ששאף לבטל את החוקה כליל ולהחליפה בחוקה דמוקרטית רק שמץ תקווה לגבי כוחו. בכך הוכח חד משמעית למי יש יכולת לייצר כח אלקטורלי: אל מול צעירי כיכר השחרור, מעמד הביניים, משתמשי הרשתות החברתיות באינטרנט, הקופטים (המהווים כ-10% מהאוכלוסיה) והשמאל, הופיעה בקלפיות מצרים הבלתי נראית שבה מיוצגים הפריפריה ושכונות העוני, המסגדים ואזרחיה הבלתי משכילים של המדינה, ששיעור האנאלפביתים בה עומד על 30%.

במפלגות ובתנועות השמאל הביעו אכזבה והלם מהתוצאות. אמנם עצם אשרור התיקונים לא היווה הפתעה מרעישה, אבל ניצחון מכריע כל כך של מחנה ה"כן" הדתי-שמרני בישר על מצב עגום משהו מבחינת מחנה השמאל,  ועל התנגדות הרוב הגדול להפרדת הדת מהמדינה. "קואליציית צעירי מהפכת 25 בינואר" פירסמה את תגובתה הרשמית לתוצאות:

"התכנית להביא לקיטוב בין-דתי באמצעות המישאל על התיקונים לחוקה הצליחה במידת מה. הכרזנו מלחמה על קו זה, וקראנו לכוחות הפוליטיים להתאחד סביב יעדי המהפכה שטרם התגשמו, וסביב דמם של החללים, שהאחראים למותם טרם באו על עונשם. ואנו מזהירים כי הקיטוב עשוי עוד להעמיק ולפלג את מצרים ולאיים על האחדות שנישאה בפי כולנו כשיחדיו דוכאנו בארץ הזאת וכשיחדיו לחמנו כנגד כבלי העוול, הדיכוי, השררה והניצול. ואנו שואלים: איך יתאפשר לנו לדבוק בסיסמת האחדות, בזמן שסעיף מספר 2 לחוקה הישנה מוצא את דרכו אל נוסח המשאל ומעביר את הקו בין ה'כן' וה'לא' באופן המחלק את המחנות בצורה בוטה כל כך? איך נחריש לנוכח הקיטוב הזה שאינו מבטא את ערכי המהפכה, ונתרצה, בשוכחנו כי המהפכה לא הוגשמה וחלק מיעדיה לא הושגו?"

אחמד מאהר, חבר "מפלגת המחר" בן 30, מאסירי תנועת 6 באפריל' של ימי משבר הלחם,  ואחד הפעילים הבולטים של כיכר השחרור, אמר: "צריך לשמוח על כך שתוצאת המשאל לא זויפה, לראשונה במצרים. אבל מדאיגה אותי השתלטות השיח הדתי על הרחוב שמאיימת על עתידה של מצרים. השילוב בין דת לפוליטיקה עלול להרוס את המדינה".

מנגד, מיעטו פעילי תנועת האחים המוסלמים לצאת בהצהרות מלבד ההצהרה הרשמית שפרסמה הנהגת הארגון, שבה נכתב בין היתר: "בחגיגה דמוקרטית אמיתית וחסרת תקדים אמר העם המצרי, לראשונה זה שישים שנה, את דברו… רצונו הוא לבנות מצרים שתפנה מהרודנות והעוול אל עידן של חירות, דמוקרטיה וצדק… ועכשיו, משאמר העם את דברו, על כולנו לבנות יחדיו את מצרים, לקבל את רצון העם… ולהתאחד על מנת להגשים את מטרות המהפכה…"

השיח' הסלפי מוחמד חסיין יעקוב, נשא עם היוודע התוצאות דרשה במסגד "אורחת המישרין" בקהיר. הנה חלק ממה שאמר:

"…בעבר היו הסלפים, זכרונם לברכה, אומרים לרשעים: 'בינינו וביניכם לא יהיו אלא הלוויות. ואילו היום, הם אלה שבאים ואומרים לנו: 'לא יהיו בינינו וביניכם אלא קלפיות'. אז עשינו בינינו לבינם קלפיות, ומה הקלפיות אמרו? 'כן' לדת!… הם רצו להפחיד אותנו, עם כל העיתונאים שלהם והתקשורת שלהם. ועכשיו הם מרעישים עולמות. הם אומרים: 'מה, הדת תיכנס בכל דבר?!' אז אנחנו אומרים להם: כן! הרי אתם אמרתם שהקלפיות יקבעו, והנה, העם אמר כן לדת. לא ככה זה בדמוקרטיה הזאת שלכם?!… הדרך הקלה להיכנס לגן העדן היא רוחב הלב, ולכן אנו אומרים לכל מי שאמר 'לא' –  אנחנו לא כועסים עליכם. רק תדעו את מקומכם… ולכל אלה שאומרים: 'מה קורה כאן, איך נמשיך לחיות בארץ הזאת?' בבקשה, אתם חופשיים, שאו ברכה. אם יש לכם ויזות לאמריקה, לקנדה, אתם חופשיים. אבל הדמוקרטיה שלכם אומרת שהעם יחליט. הנה, העם אמר: 'אני רוצה דת'. אז גמרנו, הוא רוצה דת? ניתן לו דת. אנחנו דתיים… מפתיע אותי שהיו כאלה באחים המוסלמים שנתפסו בהתלהבות ל'לא' [הכוונה לחלק מתנועת "צעירי האחים המוסלמים", שמרדו בתנועת האם והצטרפו ל'קואליציית צעירי ה25 לינואר' נ.פ]. הם אמרו: 'למה לנו חוקה מרוטשת, חוקה מודבקת'. בניי, פה זאת לא סוגייה של חוקה. לב העניין הוא שהאנשים התחלקו ל-2 סיעות. זאת של הדת, של כל נאמניה, של כל חכמי הדת, שאמרו: 'אנחנו נאמני הדת, הבה נתקבץ יחדיו כל אוהביה!" ואז כולם התקבצו ובאו, בלי יוצא מן הכלל: אחים מוסלמים, מוסדות הלכתיים, כל הסונים והסלפים, כולם אמרו 'כן'. אבל מהעבר השני באו אנשים אחרים, צורה להם! איזה מין פרא אדם הולך נגד חכמי הדת? נכון או לא?! אפילו אם אתה משוכנע שבחוקה הזאת יש 60 פורענויות… אל תפחדו, גמרנו, הארץ שלנו".

איסלאם לוטפי, פעיל ב"תנועת צעירי האחים המוסלמים" (שבין חלקים ניכרים ממנה ובין הזרם המרכזי של תנועת האם התגלעו מחלוקות שהובילו מאוחר יותר את התנועה לסכנת פיצול), אמר: "אני שמח על התוצאה, אבל השמחה האמיתית היא שאנשים מתחילים להיות מעורבים בחיים הפוליטיים במצרים".

עסקי האהבה המשונה

לאחר הדחת מובארכ והסמכתה של 'הוועדה העליונה של הצבא' למשול בתקופת המעבר התחוללו האירועים במהירות מסחררת. מצרים עצמה, על גווניה השונים, מצאה עצמה עסוקה מרבית הזמן בניסיון לפענח את משמעות ההתרחשויות. כשמינה הצבא את הוועדה לתיקון החוקה, היו שהופתעו מהרכבה. הציפיה בקרב רבים היתה כי לאחר עשרות שנים של ביטול וכינון חוקות בצורה דיקטטורית, יהיה תהליך תיקון החוקה פתוח ורחב ושבדיון ישתתפו כל קצות הקשת הפוליטית. ואולם הוועדה שמינה הצבא הייתה מצומצמת, דיוניה סגורים וחשאיים, והרכבה כלל (כמעט) אך ורק משפטנים, רובם אנשי המנגנון הישן.

לתפקיד יו"ר הוועדה מונה טארק אל-בשרי, משפטן הנחשב מקורב לתנועת האחים המוסלמים, ואילו אחד מחברי הוועדה, צובחי צאלח (והיחיד שאיננו משפטן) הוא חבר בכיר בהנהגתה. ב-18 באפריל, כחודש לאחר המשאל, אמר צבחי צאלח בריאיון לעיתון "המצרי היום" את הדברים הבאים: "…מה הבעיה שנהיה שלטון איסלאמי? מי שיש לו אלרגיה לקוראן שיגיד את זה בגלוי, ומי שדברי האל לא נאים בעיניו זאת בעיה שלו. ומי שמפחד מכריתת ידיים שיפסיק לגנוב…". על כך כתבה עאידה סיף א-דולה בעיתון השמאל "האלטרנטיבה": "…זה מזכיר לי את האמירה המפורסמת של חביב אל -עאדלי [שר הפנים המודח. נ.פ ] 'כן, אנחנו מצותתים לטלפונים, ומי שפוחד שיפסיק לדבר'… נראה שגם המרחק של צבחי צאלח מהשלטון לא גדול. קשריו הטובים עם הצבא והשלטון הנוכחי הם בגדר סוד גלוי, במיוחד אם ניקח בחשבון שהוא היחיד שצורף לועדה לתיקון החוקה מבלי שתהיה לו נגיעה מקצועית כלשהי לעניין פרט להיותו חבר בהנהגת האחים המוסלמים… ובתשובה לשאלתו של צבחי צאלח – מה הבעיה עם שלטון איסלאמי ? – יש במדינה בין 8 ל-15 מיליון קופטים וזכותם שלא להיות אזרחים מדרגה שניה… וכמו שאנחנו מוחים על החוקים שחלק מהמדינות האירופיות מחוקקות כלפי המהגרים המוסלמים… ומבקשים שהן יכבדו את מנהגינו ויאפשרו לנו את החופש לקיימם… ושישתפו את המהגרים המוסלמים בחיים הפוליטיים… אז אדרבא ואדרבא, מי שאינם מהגרים והם אזרחים מצרים שאינם שונים ממך אלא בכך שבמקרה נולדו קופטים, כפי שאתה במקרה נולדת מוסלמי… וכן , אדון צבחי, יש לי אלרגיה. לא לקוראן שלי, אבל לקוראן שלך… לפרשנות שלך… אלא אם עלינו לקבל שאתה המפרש הלגיטימי היחיד לטקסט…".

לוועדה לתיקון החוקה לא מונו נשים, וגם לא קופטים, ומלבד צבחי צאלח, נציג "האחים המוסלמים", לא היה בה ייצוג לתנועה או מפלגה אחרת כלשהי. עוד דבר שהעלה אי אלו תמיהות היתה העובדה שבמהלך תקופת הבזק של עבודתה נהגה הוועדה לקיים משום מה פגישות עדכון עם ה'וועדה העליונה של הצבא'.

כשפורסמו המלצות הוועדה ב-26 בפברואר (כשבועיים לאחר התפטרותו של מובארכ) עלו כאמור תהיות באשר לעמימות שבה הן מותירות את המעמד החוקי שיהא לנוסח המתוקן. האם הוא אכן יהפוך לחוקת מעבר זמנית? על פניו נראה היה כי אין דבר בנוסח החוקה עצמה, או בטופס המשאל, המחייב את ביטולה. עוד תהייה שעלתה היא באשר לצורת ניסוח מסויימת של התיקון לאחד מהסעיפים, המתנה את התנאים המחייבים את הרוצה להיבחר לנשיאות. לפי הניסוח מועמד לנשיאות "לא יהיה נשוי למי שאיננה אזרחית מצרית". בשמאל הביעו חשש מכך שניסוח כזה, למרות היותו עקבי כביכול ללשון הזכר הכללית שבה כתובה החוקה, יוכל להוות בעתיד בסיס להדרתן של נשים מכהונת הנשיאות.

יו"ר הוועדה טארק אל-בשרי וחברי הוועדה הופיעו תחת כל עץ רענן בטלוויזיה, והבהירו כי במידה והעם יאשרר את נוסח התיקונים לחוקה היא תיכנס לתוקף כחוקת מעבר בלבד, וכי צורת הניסוח שנעשה בה שימוש לא נועדה להציב מכשול עתידי בדרכן של נשים לנשיאות. אבל משום מה (אולי בשל הזמן והמאמצים שנאלצו להשקיע בהבהרות מהסוג הזה?) הם לא מצאו פנאי מתאים להוספת צמד המילים "חוקת מעבר", או "חוקה זמנית" לטופס המישאל, או לתקן את קוצו של יוד בסעיף השנוי במחלוקת. ההתנהלות הזאת חיזקה את החשדנות כלפי עבודת הוועדה בקרב חלק מן החוגים שהודרו ממנה ושלא ראו בעין יפה את מה שהתפרש בעיניהם כתחילתו של רומן חשוד בין הצבא ו'האחים'.

מה שהגביר אף יותר את תחושת הבלבול, היתה העובדה כי הצבא קבע את המישאל בחיפזון, או כפי שניסח זאת דיאא רשוואן מהמרכז למחקרים אסטרטגיים בדיון רב-משתתפים בתוכנית הטלוויזיה 'קהיר היום': "אפילו לפי נוסח התיקון לחוקה עצמו נקבע שיש להקדיש פרק זמן של חודשיים לפחות לדיון על שינויים בנוסח החוקה, בטרם יובאו למשאל, אז איך יתכן שלנו מוקצים לשם כך 25 יום בלבד למן ההודעה על השינויים המוצעים ועד המשאל?"

טעם הלוואי החמצמץ שנלווה לחריקות הללו בעבודתה של הוועדה ובהליך הבאת נוסח התיקונים למישאל אפשר שהיה מתפוגג, אלמלא אירעו עוד התרחשויות מתמיהות, כמו למשל ההודעה של "תנועת האחים המוסלמים" לפיה היא לא תעמיד מועמד לנשיאות בבחירות הקרובות ו"לא תשאף להשיג רוב בפרלמנט". וכמו העובדה כי שרידי מפלגת השלטון החילונית "הלאומית דמוקרטית" גייסו את מנגנוניהם כדי לקרוא לנאמניהם להצביע "כן" יחד עם הגוש הדתי ונגד כל שאר המפלגות החילוניות. המועצה העליונה של הצבא שהבטיחה כי לאחר המישאל יבוטל 'מצב החירום' לא עשתה כן, וב-24 במארס פירסמה את החוק מטעמה האוסר על התקהלויות, שביתות ומחאות, או בשמו הרשמי: "החוק למניעת הפגיעה בקדושת העבודה והרס המתקנים והמוסדות". וזו לשון החוק:

1) יוטל עונש מאסר וקנס של לא פחות מ-50,000 גיני ולא יותר מ-100,000 גיני, או אחד מ-2 העונשים הללו, על כל מי שהשתתף במשמרת מחאה או שביתה או התקהלות ובכך מנע, הכשיל או עיקב את פעולת אחד ממוסדות המדינה, או את פעולת אחד מן המוסדות הציבוריים או הפרטיים, וזאת כל זמן שמצב החירום מוסיף להיות מוכרז.

2) יוטל עונש של לא פחות משנת מאסר ולא פחות מ-100,000 גיני, או אחד מ-2 העונשים הללו, על מי שהשתמש בכח או באלימות במסגרת משמרת מחאה, שביתה או התקהלות, או שפגע באמצעי ייצור או באחדות הלאומית או בשלום החברתי או בסדר הציבורי או פגע ברכוש או במבנה, פרטי או ציבורי, או השתלט עליו בכח.

3)יוטל עונש מאסר וקנס של לא פחות מ-30,000 גיני ולא יותר מ-50,000 גיני על כל מי שהסית, או שקרא בעל פה או שבכתב או בכל דרך אחרת, לעשות את המעשים דלעיל."

[1 גיני = 0.6 שקל]

אי לכך ובהתאם לזאת, החלה המשטרה הצבאית לבצע מעצרים וידי בתי הדין הצבאיים מלאו מלאכה. ב-28 במארס פשטה המשטרה הצבאית על סטודנטים ומרצים ששבתו במכללה לתקשורת בקהיר ודרשו לבצע רפורמה ב"חוק האוניברסיטאות" ולפטר את הדיקן וכמה מבכירי המכללה, שמונו מטעם השלטון הישן כחלק ממדיניות הפיקוח והשליטה על המרחב האקדמי, ושלטענתם נגועים בשחיתות כלכלית ומנהלית.

ועדיין, בתחילה היה נראה שכל זה לא נתפס כמטריד במיוחד מחוץ למחנה השמאל. הדיבור על עסקה בין האחים המוסלמים למשטר הישן ולצבא, שתסדיר את חלוקת הכוח ביניהם ותתווה את הדרך לעיצובה מחדש של מצרים, לא ריגש את מרבית הציבור, שאהדתו לצבא ול"אחים" גם יחד הייתה עדיין בלתי מעורערת.

המרד בתוך האחים המוסלמים – יוזמת הצעירים

מה שהעניק נפח מחודש לתנועת המחאה היה מרד פנימי בתנועת האחים המוסלמים. הוא נבע מאכזבתם של פעילי תנועת "צעירי האחים המוסלמים" מהתנהלות ההנהגה. עוד לקראת 25 בינואר, כשפעילי השמאל התארגנו ליציאה לרחובות ודיברו על מהפכה בנוסח תוניס, החליטו התנועות האיסלאמיות, ובכלל זה האחים המוסלמים, שלא להשתתף במחאות (רק שלושה ימים לאחר שפרצו החליטו כלל התנועות להצטרף). מי שפעל בניגוד לקו של ההנהגה היו חלק מפעילי התנועה הצעירה של האחים המוסלמים. כמה מהם הצטרפו לקואליציית צעירי מהפכת ה-25 בינואר ויצאו עם תנועות השמאל לרחובות. ביומיים שאחרי פרוץ ההפגנות הצטרפו אליהן רבים מתומכי התנועה, עוד בטרם החליטה תנועת האם לעשות כן.

לאחר נפילת מובארכ חשו רבים מן הצעירים הללו כי הם היו החלוץ שהלך לפני המחנה. הם חשו קרבה לפעילי תנועות השמאל שעמם יצאו לרחובות, וחלקם השתתף בהמשך ביוזמותיה של "קואליציית צעירי המהפכה" למרות שרבים מחבריה הינם נשים חילוניות וקופטים. הם שאפו לראות את עצמם ואת תנועת האחים המוסלמים כחלק ממצרים חדשה וציפו כי עתה, משהוסר עולן של הרדיפות ופסק הצורך במחתרתיות, תיערך רפורמה בתוך תנועת האחים המוסלמים ומנגנוניה יהפכו דמוקרטיים יותר. כבר ב-28 בפברואר, שבועיים לאחר שתנועת האם הכריזה על כוונתה להקים את מפלגת "החירות והצדק", פרסמו עשרות מחברי התנועה הצעירה של האחים המוסלמים מנשר מקוון בכותרת "חזוננו לעיצוב מחדש של תנועת האחים המוסלמים אחרי המהפכה", הקורא להנהגת התנועה לערוך רפורמות מקיפות במוסדותיה.

הנה חלק ממה שכתבו:

"…אין ספק שההיסטוריה שינתה את מהלכה עקב הצלחת מהפכת ה-25 לינואר. 11 בפברואר 2011 היה ליום חשוב מאין כמוהו בהיסטוריה של מצרים ושל האזור הערבי והמוסלמי. מה שהתחולל ב-19 הימים שבין תחילת המהפכה לנפילתו של מובארכ יביא לשינוי יסודי שיתבטא בכל תחומי החיים וישפיע על כל המוסדות והארגונים הפועלים בציבוריות המצרית והערבית. 60 שנות שלטון צבאי תמו בפתאומיות. נפל המשטר הדיקטטורי הפאשיסטי והמצרים שבו לנשום את אוויר החירות. רגשות של כבוד, עוז ורוח אנושית מפעמים בהם יותר מאי פעם. היציאה אל הרחובות גרמה לכך שאולי לראשונה הם חשים כי הרחובות הם אכן שלהם…

רוחות החירות שהשיבו לדור הצעיר במצרים את חיוניותו, אינן פוסחות על צעירי תנועת האחים המוסלמים. הנסיבות שהצדיקו סודיות וחשאיות אינן קיימות יותר. הגיעה העת להפוך את שליחות התנועה ואת מוסדותיה לפומביים… עלינו לשוב אל משנתו של מורנו חסן אל-בנא ואל הפתיחות שאפיינה את דרכי הפעולה שלו בראשית ימי התנועה לפני שנאלצו הוא וממשיכי דרכו לרדת למחתרת בלחץ הממשלות הפאשיסטיות הנפשעות.

איך עלינו להתנהל בתקופה הקרובה?… לאור התנאים החדשים הפועלים לטובת החברה המצרית… והם:

1) קץ יד הברזל המשטרתית הנפשעת, שהייתה כאבן ריחיים על צוואר המולדת והאזרחים;

2) הפיכת הרוח המהפכנית לנחלת הכלל, וזאת בזכות הפעילים מכלל התנועות שלקחו חלק במהפכה;

3) תחושת החירות שחשים בה האזרחים בכל חבלי המולדת;

4) קץ האופי הפטריארכלי של העשייה הפוליטית, ובמקומו –  שיתוף ואחריות;

5) מצב חדש שבו הדור הצעיר מהווה את בסיס החברה ואת הכח המניע שלה.

אנחנו יודעים שיהיה לנו קשה לזנוח את הדפוסים שהתקבעו אצלנו לאורך שנים של פעילות בצל מדינת המשטרה. אבל עתיד האומה האיסלאמית כולה ועתידה של מצרים דורשים מאיתנו לזנוח את דרכי העבר ולהתאים את עצמנו לשינויים… אנו רואים לנגד עינינו חזון בדמות… הסרת כל החוליים שנגזרו עלינו בתקופה הקודמת… חוליי ההתעלמות מעקרונות הדמוקרטיה בניהול ענייני התנועה ובבחירת ההנהגה, בפעילות הציבורית, בהתנהלות, בפוליטיקה ומן הבחינה הכספית… מה שאנחנו מצפים לו מתנועה בסדר גודל של "האחים המוסלמים", עם עבר מפואר כשלה ותפקיד משפיע כל כך במצרים ובעולם הערבי והמוסלמי הוא : למסד את התנועה ולארגן אותה מחדש בהשראת התהליך שעובר על המולדת כולה…ושתיכנס לתקופת מעבר שבה יעוצבו מחדש כל מוסדות התנועה שנוצרו בתנאים הלא טבעיים שנכפו על התנועה בעבר… ואנו מציעים לעשות זאת כך:

1)פיזור מועצת השורא ומשרד ההדרכה הנוכחיים, שנוסדו בנסיבות של רדיפה שלטונית שנגמרה;

2)הפיכת משרדי ההנהגות המחוזיות לגופים זמניים שישמשו עד לבחירת ועד מנהל (שייבחר בסוף אפריל). ייסוד ועדה זמנית שתנהל את ענייני התנועה ותורכב מחמישה אישים ובראשה יעמוד מנהיג התנועה לשעבר מוחמד מהדי עאכף. ארבעת חברי הוועדה האחרים יהיו אישים בעלי מוניטין שאינם חברי משרד ההדרכה הנוכחי;

3) הכנת רשימה של שמות חברי התנועה ותפקידיהם ופרסומה, לקראת עריכת בחירות. הקמת ועדה נייטראלית של משפטנים ואישי ציבור הן מקרב חוגי התנועה והן מחוצה לה, שתפקח על הליכי הבחירות. הבחירות יהיו חופשיות, חסויות וישירות, ויקבעו את הרכבו של הועד המנהל…

5) הוועד המנהל שייבחר יורכב מעשרה אישים. הם יבחרו מתוכם נשיא לתנועה. כהונתם וכהונת הנשיא תוגבל ל-3 שנים בלבד…

6)הגוף המנהל יחוייב לבצע את הדברים הבאים תוך 6 חודשים לכל היותר:

א) לרשום את התנועה כארגון רשמי ששמו 'תנועת האחים המוסלמים' ולפתוח סניפים רשמיים בכל המחוזות;

ב) להטיל על משרד גדול ומוכר לראיית חשבון לבצע רישום של כספי ונכסי התנועה ולפקח על פעילותה הכספית;

ג) לייסד ועדה משפטית שתורכב מאישי ציבור – הן מתוך והן מחוץ לתנועה – שתבקר את פעילות התנועה;

ד) לגבש תכנית מפורטת לבנייה מחדש של הארגון על פי תפיסה ארגונית מודרנית;

ה) לערוך משאל בקרב חברי התנועה לקביעת מצע התנועה וגיבוש יעדיה לתקופה הקרובה;

ו) לערוך בחירות להנהגת כל גוף אחר של הארגון שיקים הועד המנהל.

כנס הצעירים

בהמשך יזמו צעירי התנועה את "כנס הצעירים" שנקבע ל-26 במארס. בהודעה שפירסמו המארגנים נכתב כי  מטרתו היא לדון ב:

"1) סוגיית המפלגה –  יעדיה, מצעה, מדיניותה, ויחסיה עם התנועה וכל שקשור בכך.

2) מבנה התנועה ומוסדותיה החדשים לאור המצב החדש במצרים".

 

האתר הרשמי של תנועת "האחים המוסלמים" התעלם באדיקות מיוזמת הכנס. במקביל נפוצו שמועות וידיעות בכלי התקשורת כאילו הנהגת התנועה תשתתף בכנס, וההנהגה נאלצה לפרסם הכחשה:

"משרד ההדרכה לא הסכים לשום הצעה לארגן כנס לדיאלוג של הצעירים ולקיומו של דיון על הצעות לבחינה מחדש של מבנה התנועה, ומה שהופץ בעניין זה אינו נכון כלל. משרד ההדרכה לא אישר אף בקשה כזאת והוא גם לא ישלח נציגים מטעמו לכנס, בניגוד למה שנטען בכמה מאמצעי התקשורת". אבל אחד ממנהיגי התנועה אכן בא לכנס: הד"ר עבד אל-מונעם אבו אל-פתוח, חבר מועצת השורא של התנועה ומי שנחשב למנהיג הזרם הרפורמיסטי. הוא אמנם לא השתתף בכנס בפועל, אך בעצם נוכחותו קרא תיגר על התעלמות ההנהגה מן הדור הצעיר.

כארם יחיא, פעיל שמאל, סיקר את הכנס לאתר העיתון "האלטרנטיבה", המזוהה עם תנועות השמאל הצעירות שיזמו את המהפכה. הנה חלק ממה שכתב:

"הקדשתי שבע שעות להאזנה לצעירים מ"האחים המוסלמים" ואינני מתחרט. יתר על כן, מצאתי שיש בהם משהו שמחיה את התקווה למצרים חדשה בעידן שאחרי מהפכת ה-25 בינואר, משהו שיש בכוחו להפיג מקצת מהדאגה והדכדוך שהותיר המשאל של 19 במארס, והקיטוב שנוצר בין מחנה ה"כן" ומחנה ה"לא" שלווה בתופעות פוליטיות מדאיגות,  בדמות פסקי הלכה מטורפים, בנוסף לקיפאון ולסימני השאלה שיצרו החוק האוסר על שביתות והפגנות, שאותו קבע הצבא, והתנפלות המשטרה הצבאית על המכללה לתקשורת של קהיר.

הכנס נערך תחת הסיסמא: "חזון חדש מבפנים", והיה לאירוע חשוב שנתקל בהתעלמות מצד הנהגת התנועה, שנמנעה מלכבד אותו בנוכחותה…

גבול חילוקי הדעות עם תנועת האם צוייר על הקיר מאחורי במת הדוברים: שני חרבות וספר קוראן, סמלה של תנועת האחים המוסלמים…. ושירת ההימנון המסורתי של התנועה, מימי מייסדה חסן אל-בנא. אבל היה צעיר אחד שהציע לשקול מחדש את הסמל ותהה אם הוא מתאים לשנת 2011, ואם מתאימה סיסמת הבחירות "האיסלאם הוא הפיתרון" שבחרה הנהגת האחים המוסלמים לקראת הבחירות לפרלמנט.

לאחר מכן חילקו 2 ניירות עמדה הנוגעים לעתיד "האחים המוסלמים" כמפלגה וכתנועה, לצרכי דיון. ההצעה הראשונה קראה להימנעות התנועה מפעילות מפלגתית ישירה ולהירתמות ל"מיזם לאומי רפורמי" כתנועה חוץ פרלמנטרית. ההצעה השנייה קראה לתמיכה בהקמת המפלגה שיוזמת ההנהגה, אבל גם להפרדתה מן התנועה. היו שהציעו לקבוע מקסימום של 70% לשיעור חברי התנועה ברשימת המפלגה, ולשריין מינימום של 35% לצעירים, 25% לנשים ו10% לקופטים…

תשומת הלב הרבה שהקדישו הצעירים לנושא הזה נובעת מ…כך שהנהגת התנועה מתכוונת לייסד את "מפלגת החירות והצדק" באופן שנראה לצעירים בהול, וללא דיון מתאים באשר לסוגיית ריבוי המפלגות המבוססות על דוקטרינות איסלאמיות, והתחרות ביניהן…היה אפילו מישהו שאמר שלא צריך שמפלגתם של "האחים" תהפוך למפלגה בנוסח מפלגת השלטון הישן, ששלטה ביד רמה במדינה, ושזאת תהיה טעות להשליט זרם איסלאמי אחד על מצרים.

אי אפשר אמנם לומר שמדובר במרד מוחלט נגד חינוך ה"נעשה ונשמע" –  תוצר המנגנון של "האחים המוסלמים"  – אבל נדמה שמה שמתרחש בשורות התנועה הוא תחילתו של מאבק נגד החינוך הזה… כך לדוגמא היו דוברים שהציגו שאלות כמו: למה לא עורכים בחירות כלליות למוסדות התנועה?… למה אין נציגות לצעירים ולנשים במשרד ההדרכה? ומדוע נמשך בשטח שינון התורות לפיהן מטרת התנועה היא הקמת מדינה דתית אסלאמית והשבת הח'ליפות, תוך הבהרה שהדיבור המכוון לדעת הקהל אודות "מדינה אזרחית בפלטפורמה איסלאמית" איננו מיועד אלא לאזניים בחו"ל? …

ושמחתי… לחזות בהשתתפות משמעותית של צעירות… אבל התכווצתי לשמע השימוש השגור בביטוי "נצראנים" [כינוי שנחשב לגנאי כלפי נוצרים.  נ.פ] ביחס לקופטים… ולמבוכה הגלויה בנוגע לשאלת זכותם של קופטים ונשים להציג את מועמדותם לנשיאות…"

בסיום הכנס ניסחו משתתפיו מסמך מסכם ובו 12 המלצות:

1) הצגת הפרוטוקולים וההמלצות של הכנס בפני כל מוסדות תנועת האם, תוך בקשה לערוך דיון בתכניהם;

2) למצות עד תום את לימוד הרעיונות וההמלצות שגובשו בכנס לפני שמחליטים החלטות סופיות בנוגע להקמת המפלגה;

3) לקיים התייעצויות עם מומחים רלוונטיים מתוך ומחוץ לתנועת "האחים המוסלמים" לפני שמגבשים חזון מוגמר ומתחילים בהליכים של הקמת מפלגה;

4) לבחון מחדש את ההצהרות על כך שאין להרשות לחברי תנועת "האחים המוסלמים" להשתתף בפעילות מפלגתית שאיננה מטעם התנועה, ולאפשר את הפעילות במפלגות שעקרונותיהם אינם מתנגשים עם עקרונות האיסלאם;

5) לערוך בחירות להרכבו של הגוף המייסד של המפלגה, בחסות ובפיקוח של אישים מחוץ לשורות התנועה, ושחברי הגוף המייסד הנבחר ינסחו את מצע המפלגה ויבחרו את נשיאה;

6) למנות 2 מיופי כח לצורך רישום המפלגה, שאחד מהם יהיה נציג הצעירים שגילו לא עולה על 35;

7) להבטיח את עצמאותה המלאה של המפלגה, כך שלא תהיה שקועה בפעילות דתית הסברתית, בפעילות חברתית, ובפוליטיקה הלא מפלגתית;

8) להזדרז ככל האפשר ולרשום את התנועה כעמותה חוקית ורשמית במשרד לסולידאריות חברתית;

9) ליזום דיאלוג ישיר ופתוח בין כלל חברי התנועה על דרגיה השונים, ובין כל האזורים והמחוזות, באמצעות קיום כנסים ואסיפות פתוחות;

10) לייסד מחלקה לטיפוח הצעירים בוגרי האוניברסיטאות חברי התנועה שתפתח את כישוריהם ותכשיר אותם למנהיגות ולשותפות במעגלי קבלת ההחלטות;

11) לאמץ את הרעיון של עריכת כנסים מיוחדים ופתוחים בנושאי תקשורת, חינוך, והסברה דתית, במסגרת תנועת "האחים המוסלמים" ולעודד את חברי התנועה להשתתף בכנסים כאלו גם מחוץ למסגרת התנועה;

12) להקים ועדת מעקב לפיתוח הסניפים המחוזיים של התנועה ולהגברת מעורבותם, ולפעול לכך ש"התנועה הצעירה" תאמץ את המלצות הכנס ותפעל על פיהן בכל רחבי המדינה.

מה שהמשיך והעצים את התסיסה הפנימית הזו היא המבוכה שהשתררה נוכח החידלון שהפגינה הנהגת "האחים" בסוגיית חקר השחיתות ומיצוי הדין עם מובארכ, מפלגתו ומקורביו (שגילויים על פרשיות שחיתות שערורייתיות שבהן הם היו מעורבים נחשפו השכם והערב), ועל כך שאיפשרה לצבא להפעיל את הצו האוסר שביתות הפגנות ומחאות, מבלי לקרוא עליו תיגר. השמאל זיהה במהרה את הפוטנציאל למחאה עממית שטמון בחשיפת החלק הזה של ההבנות בין הצבא ל"אחים", וניגן על המיתר בדבקות ובאומץ שהצליחו להביך הן את הצבא והן את הנהגת "האחים". זה הביא לירידה מסויימת בקרנו של הצבא, שהמשיך להשתמש באמצעים דרקוניים בניסיון להשתיק את המחאה ולהצפת המתחים האידאולוגיים בין הזרם המרכזי של "האחים המוסלמים" ובין האגף הרפורמי והדור הצעיר – מתחים שהביאו את התנועה אף אל סף פילוג.

חלקו השלישי והאחרון של המאמר יתפרסם ביום רביעי.

Share on Facebook