במסגרת הפוליטיקה האנטי קולוניאלית, פעמים רבות עלינו לבחון כיצד עמים שנמצאו או נמצאים תחת שלטון קולוניאלי משרתים עדיין את האינטרסים של המדינות הקולוניאליות, כיצד נאבקים נגד הקולוניאליזם,  וכיצד עמים שחיו תחת שלטון זר מכוננים את זהותם מחדש. מבנה בסיסי של ניתוח קונפליקטים הסובב את היחסים בין עמים ילידים ומשטרים קולוניאליים הוגדר סביב שחרורן של מדינות מהשליטה האנגלית והצרפתית בעיקר, והועתק לקונפליקטים רבים אחרים, בהצלחה גדולה יותר או פחות. בדרך כלל מדובר בעם יליד, במעצמה קולוניאלית מערבית המגיעה עם כוח צבאי ומשתלטת על הטריטוריה, בניצול ציני של משאבים ושוק – לטובת המטרופולין. לדוגמא, הכיבוש של מצרים בידי בריטניה נועד לשרת את האינטרסים הכלכליים של תושבי בריטניה, ולא של תושבי מצרים. המאבק האנטי קולוניאלי במקרה כזה יהיה מאוחד עם מאבק לאומי: מאבק לגרש את השלטון הקולוניאלי ולקבל עצמאות על הקרקע, כאשר נציגי הקולוניה יחזרו כלעומת שבאו למטרופולין המערבית וה"נאורה" שלהם.

הפגנה נגד ההתנחלות בשייח' ג'ראח (צילום: אקטיבסטילס)

התנועה הציונית פעלה במובנים רבים כהמשך של המהלכים הקולוניאליים של העולם המערבי במזרח התיכון. היא הביאה מתיישבים מארצות זרות, השתלטה בדרכים שונות על קרקעות ושאר משאבים ואף בצעה טרנספר רחב ב-1948. ברטוריקה שהפעילו רבים ממנהיגי התנועה הציונית ניתן היה לראות מאפיינים דומים לאלה של המושלים הקולוניאליים של בריטניה וצרפת; התבטאויות לגבי הפרימיטיביות של הילידים והבאת הנאורות והתרבות לאזור הספר והשממה.

אולם בעוד שהממשל הבריטי, לדוגמא, במצרים שלח את רווחי תעלת סואץ בחזרה הביתה לבריטניה, המהגרים היהודים לא פרנסו תושבי ארצות זרות במשאבי המקום. ליהודי שהגיע לכאן אין בית לשלוח אליו משאבים ואין בית לחזור אליו, הוא עזב לבלי שוב, והמעצמות הקולוניאליות הקיאו אותו לכאן בשמחה. המבנה הבסיסי של כיבוש קולוניאלי, המבוסס על מעצמה כובשת רחוקה שנהנית ממשאביה של ארץ כבושה תוך שליטה עליה באמצעות נציגות צבאית ופקידותית, אינו מתאים למבנה של הציונות.

אין עובדה זו מצדיקה את המשטר הציוני: המשטר בישראל איננו משטר קולוניאלי, אך הוא עדיין משטר של אתנוקרטיה ואפרטהייד, בו לתושבים מקבוצה אחת זכויות עודפות על אלה שבקבוצות האחרות, בו המשטר עובד בכל הכוחות לנישול מתמשך של קבוצה אחת מאדמותיה ומשאביה לטובת הקבוצה השולטת. יש להיאבק בצורת השלטון הזו בכל הכוח, אבל מאבק זה לא יהיה בעל מבנה קלאסי של מאבק אנטי קולוניאלי.

יש לומר זאת בבירור: מאבק אנטי קולוניאלי הוא מאבק לגרוש הגורם הכובש. האם המאבק לשוויון בין ערבים ויהודים בישראל הוא מאבק לגרוש היהודים? אם השבתם על שאלה זו בתשובה שלילית, אז כנראה שההמשגה המתייחסת ליהודים בישראל כאל כובשים ולזכויות הפלסטינים בישראל כאל זכויות ילידים למול מעצמה קולוניאלית היא המשגה שגויה, והמאבק צריך להיות מסוג שונה לחלוטין.

לעומת זאת, המאבק נגד הכיבוש של 1967 הוא מאבק אנטי קולוניאלי קלאסי. במקרה זה אכן הניצול הציני של הקרקע, המים, המחצבים, השוק וכוח העבודה הזול, נעשה לטובתם של תושבים בארץ אחרת – ישראל. רבים אומרים לנו שההבחנה בין שני המאבקים היא שרירותית. אך ההבדל אינו שרירותי כלל וכלל; כל עוד עיקר מאבקם של הפלסטינים בשטחים הכבושים הוא להוציא את הממשל הצבאי על כוחותיו ומתנחליו ולגרשם, ולמתנחלים ולכוחות הצבא יש מדינה-אֵם לחזור אליה, היא ישראל, אכן מדובר במצב ובמאבק קולוניאלי קלאסי. לא משום שמדובר בעם אחר – אותו העם הפלסטיני הוא זה שמתמודד עם שתי מציאויות שונות ועם שני מאבקים שונים.

עתה אפנה לחשוב על סוגי המאבק המשותף שיכולים לצמוח במציאות של ישראל- פלסטין. בספרו של אלבר ממי העוסק בכיבוש הצרפתי באלג'יריה ובתוניסיה, הוא מתייחס לחוסר האפשרות העמוק להיות בו זמנית כובש ואיש שמאל. ככובש קולוניאלי קלאסי, הוא תומך בתנועה ילידית שרוצה להוציא אותו מארצה, ולכונן ישות לאומית חדשה שלעולם לא יוכל להשתייך אליה. זהו פחות או יותר המצב במאבק המשותף נגד הכיבוש הישראלי בשטחים. ילידים פלסטינים קוראים להצטרפות למאבק שלהם על בתיהם ואדמותיהם. אזרחים ישראלים, יהודים ופלסטינים, באים לתמוך במאבקם הצודק – מאבק שאם יצליח, ליהודים ולערבים בישראל לא תהיה עוד שליטה או מעורבות בחייהם של הפלסטינים בשטחים. אני כאזרחית ישראל תומכת במאבק הפלסטיני הילידי לגרש את כוחות הכיבוש הישראלי מהשטחים, שלא כמו במאבק בפנים, בו אני נאבקת להקמת שותפות ערבית יהודית שלא מוציאה ולא מגרשת אף אחד, וקוראת להכיל בתוכה גם את אלה שגורשו על ידי המשטר הציוני.

במאבק בשטחים מדובר למעשה במאבק של סולידריות. מאבק של סולידריות הוא מאבק של תמיכה והזדהות עם האחר, אך המאבק תמיד נשאר של האחר ולעולם לא הופך למאבק משותף. מטרת המאבק היא הגנה על זכויותיהם של הפלסטינים בשטחים, ולא שלי, כיהודיה בישראל. בהתאם, הקול שיש לי במאבקם הוא קול מצומצם מאוד: מותר לי להגיע ולתמוך בהם, אך לעולם לא להחליט עבורם מה יהיו המסרים והמטרות של מאבקם. מטרת המאבק היא עצמאותם- ולי אין מילה לגבי צורתה ודמותה של העצמאות הזו. כך אכן עובד בשטח שיתוף הפעולה סביב ההפגנות נגד הגדר: הועדות העממיות מכריזות על פעולת מחאה, וקבוצות מפגינים ישראלים ובין לאומיים מתייצבות לפעולת המחאה תוך קבלה אוטומטית של כל החלטות הועדה, בין אם אלה החלטות על סיסמאות ובין אם אלה החלטות על קוד לבוש ועל תגובה לאלימות הצבא.

טעות גדולה היא ללמוד ממאבק זה ולהעתיק את דפוסי הסולידריות למאבק המשותף של יהודים ופלסטינים בתוך גבולות 67'. כאן איננו נאבקים לגרוש הגורם המדכא, אלא לשינוי אופייה של המדינה- ממדינה יהודית בלבד, למדינת כל אזרחיה או למדינה יהודית-ערבית. אנו נאבקים נגד המציאות המפלה, הגזלנית והדכאנית לטובת חזון של חברה עתידית משותפת. כשהמאבק מכוון לבניית שותפות אמיתית ושוויון, אך טבעי כי לשותף היהודי ולשותף הערבי-פלסטיני יהיה "סיי" שווה בכל הנושאים, גם בנושאים כמו זכויות נשים או איכות הסביבה, שהרי מטרת מאבקנו הוא חברה משותפת ולא הפרדה.

לסיכום, אופי המאבק היהודי-ערבי בישראל תמיד צריך להיות אופי של שותפות ולא של סולידריות בלבד, והמאבק נגד המשטר האתנוקרטי או האפרטהייד אינו מאבק של פלסטינים שיש "קולות דמוקרטים יהודיים" שתומכים בו, אלא מדובר במאבק משותף של פלסטינים ויהודים כאחד, לחברה שוויונית שתכיל את שני העמים גם יחד.

• מתוך דברים שנאמרו במסגרת "כנס מרקס" החמישי שנערך בסוך מאי 2011 בגדה השמאלית בתל-אביב

Share on Facebook