בחדרנו בבית המלון ברומא ציפתה לנו טלוויזיה מהודרת ורבת ערוצים, עם מסך רחב ותמונה כמו בקולנוע אלא שכל 190 הערוצים היו מדוּבבים לאיטלקית. בשעות המנוחה, אחרי טיולים ארוכים בין שכיות החמדה של העיר, שוטטתי בין הערוצים ולהפתעתי גיליתי המון חברים ישנים, שחלקם כמעט שנכחדו מתודעתי. בתוך שעות אחדות פגשתי את אבוט וקוסטלו, השמן והרזה בשחור-לבן מקולנוע "ציון", את הקומיקאי הצרפתי שאף פעם לא חיבבתי במיוחד, פרננדל, את גלן פורד, את המפרי בוגארט, את גרי קופר, אווה גארדנר, רוברט טיילור, קלארק גייבּל, ויטוריו גאסמן, ויטוריו דה-סיקא, ברט לנקסטר, ג'ינה לולובריג'ידה, סופיה לורן, סילביה מנגנו, ועוד עשרות רבות מגיבורי ילדותי. דווקא רומא העלתה למעני באוב את בתי הקולנוע במרכז עירנו, שכולם מתו לפני המון שנים. אפילו קוו ואדיס, סרט שאמור להתרחש ברובו ברומא העתיקה, הופיע לדקות אחדות על המרקע עד שהתברר לי שמדובר רק בקדימון. כך נחסכה לי האכזבה הכרוכה לעתים בצפייה מסרטים מימי הנעורים, שלא עומדים במבחן הזמן.

השמן והרזה

הנוסטלגיה שולטת בטלוויזיה האיטלקית. בערוץ ספורט מיוחד ראיתי משחק משנות השבעים בין מילאן ליובנטוס, שבו כיכב רוברטו דונאדוני, ולרגע נזכרתי בפרשן הספורט הפרו-איטלקי, אבי רצון. אותו ערוץ שידר גם את גמר וימבלדון 1972 ואפילו תקציר מגמר גביע אירופה לאלופות בוומבלי 1963, שבו נכחתי לפני 48 שנים. הייתי אחוז התרגשות, ואפילו ג'ניפר ג'ונס, שאותה תיעבתי עוד מקולנוע "עדן", לא קִלקלה את החוויה. הסתפקתי בצפייה להנאתי, כי לא הייתה לי נגישות לסטטיסטיקה אודות שיעור הצופים בתוכניות כאלה. דווקא מספר הערוצים הגדול שמוליכים את הצופים באיטליה במנהרת הזמן, מלמד על פופולריות יחסית של הז'אנר הזה, אבל יש להניח שהצופים מתפזרים, מתקשים לנווט את דרכם נוכח ההיצע הגדול ואינם ממוקדים במיוחד בתוכנית כזו או אחרת. כאשר שוחחתי על כך עם רופא איטלקי שפגשתי במעלה וִיה וֶנטו הוא טען שמעולם לא צפה בתוכניות האלה חרף העובדה שהוא "אוהב מאוד טלוויזיה".

הרופא, יליד 1936, דיבר אנגלית מצוינת והבקיאות שלו בפוליטיקה, גם של המזרח התיכון, הייתה מדהימה. אחרי שחקר אותי אודות מוצאי וביטא איבה מנומסת, אבל מבוססת ובוטחת, כלפי כל הנוגע לישראל, הציע שנשב בבית קפה מפואר בואכה וילה בּוּרגֶזה, וכך גם עשינו. הוא עדיין מתגורר בבית שבו נולד, באחד הרחובות המהודרים בסמוך לוויה ונטו, וכל חייו היה סוציאליסט "שרק סטאלין מנע את אימוץ הקומוניזם בביתנו". שאלתי אותו אם הוא תמך בשעתו בפייטרו נֶנִי, מנהיג נאור וחכם של מפלגה דמוית מפ"ם, שפעלה לצד (אבל לא בתוך) המפלגה הקומוניסטית האיטלקית החזקה בשנות החמישים. פניו של הרופא אורו. נני היה מבאי ביתו כשהיה נער, ואביו, שהיה מנתח לב מפורסם, תמך בו במשך שנים. אף אחד לא זוכר את נני, אמר הרופא, כיוון שהניסיון שלנו להציב חלופה הומניסטית לקומוניזם לא הצליח. סיפרתי לו שבנעורי כיכב נני על דפי "על המשמר", אבל הוא רק חייך במרירות: "נני ניסה למזג מרקסיזם מתון ותפיסת עולם ליברלית. זה נכשל. במסווה של 'סוציאליזם' אימצנו את ערכי הבורגנות, את הנצלנות, את היחס האדיש למדוכאי העולם, את קבלת ההגמוניה האמריקאית כדבר מובן מאליו. העולם שלנו כבר לא קיים. רבים מחברי חגגו את נפילת הגוש המזרחי וחשבו כי במזרח אירופה יקום סוציאליזם אנושי, שיזכיר את אלכסנדר דובצ'ק הצ'כי בשנת 1968. אבל ברוסיה ובשאר מדינות הלוויין הרימו ראש הניאו-ליברלים, המושחתים, המתעשרים החדשים, הגנגסטרים, הספסרים ומוכרי הזיכיונות לחברות העל לאומיות הגדולות. במקום אינטרנציונליזם קיבלנו גלובליזציה, תחליף עלוב שהיה גורם לאבא שלי ולכל חבריו במחתרת האנטי-פשיסטית להתהפך בקברם".

כבר שנים שלא קיימתי שיחה כזו עם חבר לדעה, שלא הכרתי בעבר ואף נפרדתי ממנו מבלי לשאול לשמו. הוא סיפר לי על הרודן הפשיסטי בניטו מוסוליני, שאת נאומיו שמע בפיאצה ונציה במרכז רומא. הוא היה ממש ילד, אבל החינוך שקיבל בבית הוריו לימד אותו לבוז לשליט ולחסידיו. לפני שנפרדנו החלפנו כמה מילים אודות ישראל. הוא הזדהה מאוד עם משתתפי המשט, וחשב שהמשך הכיבוש יביא להתפוררותה של ישראל. כמו בפגישות רבות עם אנשים כמוהו ברחבי אירופה הסכמתי איתו פוליטית, אבל לבי נחמץ מעצם העובדה שסוציאליסטים טובים, שמתעבים את כל גילויי הגזענות, מתייחסים אל הישראלים בשאט נפש. הייתי רוצה לחיות במדינה שהרופא האיטלקי או הסופר השבדי האהוב עלי הנינג מנקֶל, יתייחסו אליה באהדה. מנקֶל הגיע לישראל כשבוי אחרי אסון מרמרה, והאיש הנאור הזה, שחי שישה חודשים בכל שנה באפריקה כדי לנהל תיאטרון חשוב בקצה הדרומי של היבשת, רואה בכולנו מוּקצים מחמת מיאוס. כל ישראלי שמזדהה עם הטובים בעולם, ומתעב את השמרנים האמריקאים החמדנים והנצלנים שהריעו לבנימין נתניהו במליאת הקונגרס בוושינגטון, חש כיום במצוקה נפשית ופוליטית גדולה.

גם באנגליה מתקשים אנשי לייבור טובים, שקראו כל ימיהם את שבועון השמאל "ניו-סטייטסמן", למצוא את עצמם בעולם שהשתנה כל כך. במסיבה בצפון לונדון פגשתי את רוברט, שגר "בשכונה היהודית הגדולה ביותר באנגליה" ששמה סטאנמור. הוא קורא לשכונה "גטו יהודי נעים ובורגני", וסבור שאין לו עוד מקום כלשהו בחברה האנגלית הלונדונית שאיננה קיימת עוד, לדעתו. הוא לא חידש את כרטיס המנוי שלו למשחקי קבוצת הכדורגל ארסנל, הפסיק ללכת לתיאטרון ובבחירות האחרונות לא הצביע כיוון שלא הזדהה עם אף מועמד באזור הבחירה שלו. הוא עדיין פעיל קצת בקהילה היהודית "בתוך הגטו שלנו", אחרי שנים של חברוּת בסיעת פועלי ציון הזעירה, שהייתה חלק ממפלגת הלייבור. הוא עזב לפני זמן רב, אחרי שפועלי ציון הפכה לעוד שדולה קיצונית, התומכת בכל הממשלות בירושלים, כפי שהייתה "בימי גולדה מאיר הרעים". לרוברט יש משפחה בישראל, אבל הוא משתדל לא לקרוא על המדינה בעיתונים ולא לצפות בתוכניות עליה בטלוויזיה. רוברט שומר על כשרות, אבל מקפיד להחרים את תוצרת ההתנחלויות, ובינתיים עוד מותר לי לכתוב ששמחתי לשמוע זאת ממנו. "אתם הפכתם לגורם מביך (EMBARRASSMENT) לכולנו", אמר, "לכל היהודים כמוני, שהיו בעבר חברים באגף השמאלי של הלייבור, שרק הוא תמך באמת בישראל". הוא קרא כמה מאמרים שלי באנגלית, ולא כיוון את חִצי הביקורת כלפי. זה לא שינה את תחושתי: גם אם אנחנו יודעים הכול על תדמיתה של ישראל, לא קל לחוות את הדברים באורח אישי.

* פורסם ב"כל העיר"

Share on Facebook