בפורום הזה, יש להניח שרבים יקבלו את הנחת היסוד של דבריי: העדפות המזון שלנו אינן עובדה טבעית, מולדת, נתונה מראש. הן אינן נתון ביולוגי, שנגזר מבלוטות הטעם שלנו. אי-אפשר לצייר אדם מופשט, מנותק ממערכת חברתית-כלכלית, כמו מרחף באוויר, אשר מהעדפות המזון שלו ניתן לגזור גרף אוניברסאלי של ביקושי מזון. מי שרואה את העדפות המזון בקווים כאלו יטען שבחירות המזון של בני-אדם בפועל הן נגזרת מהחיבור בין גרף הביקוש הזה (שהוא אוניברסאלי-יחסית ונתון מראש) עם גרף ההיצע, שתלוי בנסיבות כלכליות כגון הזמינות של משאבים, טכנולוגיות ייצור וכדאיות הייצור עבור התעשייה.

אל מול התמונה הזו, אני אטען שהעדפות המזון שלנו הן קונסטרוקציה חברתית-כלכלית. במלים אחרות: כאשר יש לנו "בחירה" מה יהיה הרכב המזונות על הצלחת שלנו, הבחירה הזו מובנית על-ידי כוחות חברתיים וכלכליים. הנחה זו גוררת באופן טבעי שאלות פוליטיות: את מי משרתות העדפות המזון שלנו? באיזה אופן העדפות המזון שלנו תומכות במבנה כלכלי נתון? באיזה אופן הן עשויות לערער אותו?

ההנחה שהעדפות תזונה אינן נתון ביולוגי אלא נוצרות מתוך הבניה חברתית-כלכלית, הנחה שאינה מפתיעה בפורום הזה, חורגת לא במעט מהשיח החברתי המקובל. נהוג להניח דווקא את ההפך הגמור: שמבין השדות השונים של חיי אנוש, שדה המזון הוא שדה יציב יחסי, ושהרגלי אכילה הם טבועים וקשים לשינוי. אלא שהנתונים האמפיריים מראים, שבני-אדם מגלים גמישות רבה בבחירות המזון שלהם. שדה המזון הוא שדה שמשתנה במהירות רבה.

ניתן ללמוד על כך מהשינוי בדפוסי צריכת המזון בחברה הפלסטינית במחצית השנייה של המאה העשרים. יש בידינו נתונים מפורטים מאוד על התזונה הפלסטינית המסורתית, פרי של סקר שערכו שלטונות המנדט הבריטי בשנים 1942-1943 (1). הסקר מנתח בפרוטרוט, ועל-פי מגוון רחב של חתכים, את התזונה בפלשתינה-א"י באותן שנים, ומגלה הבדלים לפי לאום, מעמד כלכלי וסוג הישוב. הסקר מגלה באופן עקבי שערבים אוכלים יותר מזון מהצומח ופחות מזון מהחי מאשר יהודים מאותו סוג ישוב ומאותה שכבת הכנסה. כמודל לתזונה הפלסטינית המסורתית, אפשר ליטול מהסקר את הנתונים לגבי התזונה בקרב פלסטינים כפריים בעלי אמצעים. עורכי הסקר כותבים שהתזונה בערים מגלה כבר השפעות מערביות. לכן בחרתי לבחון את התזונה הכפרית – מה גם שרוב האוכלוסייה התגוררה בכפרים. ההתמקדות באוכלוסיה בעלת אמצעים נובעת מכך שמה שמעניין אותנו במקרה זה הוא מה אנשים אוכלים כאשר יש בידם בחירה, והם אינם מוגבלים בשל עוני. התמקדות בתזונה של קבוצות אוכלוסייה אחרות הייתה מגלה מגמות דומות – גם אם בעוצמות שונות.

מה אכלו, אם כן, עשירי הכפרים הפלסטינים בשנות הארבעים? המרכיב הדומיננטי בתזונה היה דגנים – ככל הנראה, בעיקר חיטה: 772 גרם ליום. לא מופרך להניח, שמדובר בדגנים מלאים. בנוסף, אכלו כמות נאה של קטניות – 54 גרם ליום; שפע של פירות (297 גרם ליום ועוד 371 גרם אבטיח) ושפע של ירקות (351 גרם). בשר נאכל בכמות קטנה, לא יותר מאחת לשבוע, ובסה"כ 33 גרם ליום בממוצע. צריכת החלב עמדה על 105 גרם ליום, וביצים כמעט שלא נאכלו כלל: הכמות היומית הייתה 6 גרם, שהם (בהתאם לגודל הביצים היום) בערך ביצה אחת מדי עשרה ימים. מומחי תזונה בני ימינו עשויים להתלהב מהתזונה הזו, כמופת לתזונה ים-תיכונית בריאה.

את הנתונים הללו ניתן להשוות לנתונים שנמצאו בסקר של משרד הבריאות הישראלי שנערך ממש בצאת המאה העשרים (2). בניגוד לסקר הבריטי, הסקר של משרד הבריאות הישראלי עושה חתכים מעטים ביותר – ונמנע במיוחד מחתכים סוציו-אקונומיים. עם זאת, קיבלתי מעורכי הסקר את הפילוח לפי קבוצות לאומיות, בחתך מעל ומתחת לקו העוני. אם משווים את התזונה של עשירי הכפרים בראשית שנות הארבעים לתזונה של פלסטינים אזרחי ישראל מעל קו העוני בסוף שנות התשעים, מגלים מהפכה גמורה. כמות הדגנים בתזונה יורדת ביותר מחצי, ל-341 גרם ליום (וניתן להניח ששיעור הדגנים הלא מלאים מתוך זה עולה). גם כמות הקטניות יורדת בקרוב לחצי – ל-30 גרם בלבד (עדיין קצת יותר מאשר באוכלוסייה היהודית). כמות הירקות יורדת במקצת, ל-311 גרם. כמות הפירות נחתכת בצורה דרמטית ונופלת ל-166 גרם בלבד (רבע מהכמות בשנות הארבעים, או רק מעט יותר מחצי אם נתעלם מצריכת האבטיחים). לעומת זאת, כמות הבשר עולה פי יותר משבעה ומגיעה ל-236 גרם ביום. כמות הביצים עולה יותר מאשר פי חמישה ומגיעה ל-34 גרם ליום. צריכת החלב עולה באופן מתון יותר (כ-20%) ומגיע ל-132 גרם ליום.

העלייה הפנומנאלית בצריכת המזונות מהחי, בעיקר בשר, בחברה הפלסטינית, היא מקרה קיצוני של תופעה שניתן לראות בכל המזרח-התיכון, ובמדינות מתפתחות בכלל. נתוני הצריכה של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם מצביעים על גידול דרמטי בצריכת הבשר במדינות המזרח התיכון. צריכת הבשר במצרים ובסוריה עלתה בין השנים 1961 ל-2002 פי שניים (מ-30 ל-61 ומ-28 ל-58 גרם לנפש ליום בהתאמה); בירדן כמעט פי שניים וחצי (מ-34 ל-81 גרם לנפש ליום); בלבנון כמעט פי שלושה (מ-61 ל-172 גרם לנפש ליום); בסעודיה פי חמישה (מ-25 ל-122 גרם לנפש ליום) ובעומן פי שבעה (מ-18 ל-136 גרם לנפש ליום) (3). יש להיזהר בהשוואת הנתונים הללו לנתונים של הסקרים שהובאו קודם לכן, בשל הבדלים מתודיים: הסקרים שהוזכרו קודם מבוססים על בדיקת צריכת המזון בפועל במשקי הבית, ומפולחים על בסיס סוציו אקונומי. הנתונים של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם מבוססים על תחשיב שלוקח בחשבון את הייצור, היצוא, היבוא וגודל האוכלוסייה, ושמתעלם מפערים בתוך החברה. עם זאת, הפער בין צריכת הבשר בחברה הפלסטינית בישראל, לפי סקר משרד הבריאות הישראלי, לבין חברות ערביות אחרות, לפי נתונים האו"ם, הוא פער עצום. קשה להניח שמקורו אך ורק בהבדלים מתודיים. סביר להניח שמדובר בפער קיים, ושההסבר שלו נוגע להתיישבות הציונית.

עליה חדה בצריכת המוצרים מהחי מאפיינת כיום חברות במדינות המתפתחות, כפי שאפיינה חברות באירופה ובצפון אמריקה החל משנות החמישים של המאה העשרים. מקובל לתאר את התופעה הזו כביטוי ל"עליה ברמת החיים". לפי הסבר זה, אנשים תמיד רוצים לאכול יותר בשר, וכאשר יש להם האמצעים, צריכתו גוברת. הרצון לאכול יותר בשר מוסבר בתכונות ביולוגיות של בלוטות הטעם ומערכת העיכול של האדם; בכך שייצור בשר כרוך במשאבים רבים יותר ולכן צריכתו היא ביטוי חברתי לעושר;  או בכך שהאלימות שמגולמת בבשר הופכת אותו לסמל פסיכולוגי טבעי לכוח. הסבר זה אינו מספק. הוא מניח שקיים גרף ביקוש אנושי אוניברסאלי קבוע פחות או יותר, ושהשינוי במאפייני הצריכה בפועל נובע מהזמינות של מוצר כזה או אחר. הוא מניח ש"רמת חיים" הוא מונח שניתן להגדיר אותו מחוץ להקשר של חברה קונקרטית, על התנאים המאפיינים אותה, מהם גם נגזרים הערכים של בני אותה חברה. למעשה, המונח "רמת חיים" הוא כשלעצמו מונח טעון אידיאולוגית. בשימוש המקובל בו כיום הוא מתמצת שורה של תביעות שמצופות מהצרכן ב"חברת השפע" של הקפיטליזם המודרני – תביעות כגון החזקת רכב, בעלות במכשירי חשמל, הוצאות על פעילות פנאי ובידור – ותזונה עשירה במוצרים מהחי. בהקשר זה, האמירה לפיה הגידול בצריכת הבשר נובע מעלייה ברמת החיים היא טאוטולוגיה. מעניין יותר יהיה לנתח את יחסי הכוח החברתיים הנוגעים לעליה בצריכת הבשר. ההסברים שהובאו קודם, מדוע אנשים רוצים לאכול בשר, יכולים לסייע לברר כיצד מי שיש להם אינטרס בעליית צריכת הבשר מצליחים לרתום לכך אוכלוסיה שהאינטרסים שלה מנוגדים.

לשינוי התזונתי בחברה הפלסטינית יש משמעות כלכלית ופוליטית. הכפר הפלסטיני המסורתי התקיים כיחידה כלכלית אוטרקית יחסית, שאף שיווקה תוצרת לערים. הנכבה והפקעת הקרקעות פגעו בחקלאות הפלסטינית, וביכולת של הפלסטינים לכלכל את עצמם. לצד זאת, גם שינוי דפוסי התזונה הגביר את התלות במשק היהודי. הייצור של מוצרים מהחי הוא בעיקרו פריבילגיה הנתונה ליהודים בלבד, וזאת על-פי חוקים הקובעים מכסות ייצור. מכסות לייצור ביצים, חלב ובשר עוף ניתנו באופן מסורתי אך ורק להתיישבות היהודית: קיבוצים ומושבים. לישוב היהודי היה, אם כן, עניין שהפלסטינים בישראל יצרכו יותר מהמוצרים הללו. התלות ברכישת מוצרים בשוק היהודי במקום להתבסס על ייצור עצמי, משמעה גם צורך גובר במזומנים, שניתנים להשגה באמצעות עבודה שכירה – שוב: במשק היהודי. תפקיד הצרכן השבוי משתלב יפה עם תפקיד הפועל הכפוי.

המקרה הפלסטיני הוא מקרה פרטני המייצג תופעה רחבה יותר. אם נרחיב את מבטנו לחברה הישראלית כולה, נגלה מתכונת דומה. לפי נתוני האו"ם, צריכת הבשר בישראל עלתה משנת 1961 לשנת 2002 יותר מאשר פי שלושה (מ-82 גרם ליום ל-266 גרם ליום). המשמעות היא תלות ביבוא: יבוא של בשר בקר קפוא מאמריקה הלטינית; יבוא של עגלים לשחיטה מאירופה ומאוסטרליה ויבוא נרחב של גרעינים להזנת עופות ובקר. בשנת 2008 ייבאה ישראל כ-1.6 מיליון טון דגנים. באותה שנה השתמש המשק הישראלי ב-0.72 טון דגנים (44% מסך היבוא) להזנת בעלי-חיים בתעשיית המזון.

המשמעות של צריכה מוגברת של מזונות מהחי היא, אם כן, פגיעה בריבונות המזון. המשק הפלסטיני נעשה תלוי במשק הישראלי, ואילו המשק הישראלי נעשה תלוי בשוק הסחורות העולמי, על התנודות שמאפיינות אותו.

את אותו תהליך ניתן לאתר גם ברמת התבוננות צרה יותר: בכל משק בית בנפרד. ככל שהצריכה של משק הבית מבוססת על מוצרים גולמיים יותר ועל עיבוד ביתי, כך התלות הכלכלית של משק הבית פוחתת. ככל שמשק הבית תלוי ברכישה של מוצרים ברמת עיבוד גבוהה יותר, כך נדרשים לו מזומנים רבים יותר, והוא תלוי יותר בתאגידים למיניהם הן כצרכן והן ככוח עבודה. מוצרים מהחי, לצורך העניין, הם בהגדרה מוצרים מעובדים, שכן כל מוצר מהחי הוא בעצם מוצר צמחי שעבר עיבוד על-ידי שינועו, הזנתו לבעלי-חיים, והפקת מזון מהם (באמצעות איסוף הביצים, שחיטה ועיבוד הבשר או חליבה ועיבוד החלב). הדבר מתבטא בצורה פשוטה במחירי המזון: המחירים בשוק של דגנים, קטניות, פירות וירקות בתפזורת הם, ככלל, נמוכים יותר מהמחירים של מוצרים מהחי, ובייחוד מוצרים מהחי המשווקים כשהם מעובדים ומוכנים לאכילה.

הפגיעה בריבונות המזון שלנו אינה מתבטאת רק בגידול בצריכת המזונות המעובדים. היא קורית גם בצד הייצור. הייצור עובר יותר ויותר מידיים מקומיות לידיו של הון בינלאומי. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא תנובה, שהחלה את דרכה כקואופרטיב של איכרים, והיום נשלטת ע"י חברת השקעות זרה. חברת אוסם, על כל חברות הבת שלה, היא היום בבעלות תאגיד נסטלה. חברת שטראוס, שהחלה כחברה משפחתית בבעלות מקומית, הפכה לתאגיד שקרוב למחצית פעולותיו בחו"ל, ושיש לו שותפויות הון עם תאגידים כמו דנונה, פפסיקו ויוניליבר. ולא פעם הישראלי מוציא את כספו בסניפים של רשתות הסעדה בינלאומיות כמו מקדונלדס, שנכנסו לישראל לראשונה בשנת 1993.

לגידול הצריכה של מזונות מהחי השלכות רבות, מעבר לחיזוק של השליטה האימפריאליסטית. היא מגבירה את החשיפה, בייחוד של שכבות חלשות, לתנודות במחירי הסחורות בעולם. היא מגדילה את השכיחות של מחלות שמאפיינות את החברה המערבית – השמנת יתר חולנית, מחלות לב וכלי דם, סוכרת סוג 2 (שמופיעה כיום גם אצל צעירים), אוסטיאופורוזיס, סוגים מסוימים של סרטן ועוד. התוצאה היא יצירת נטל על מערכות הבריאות. בעידן שבו מערכת הבריאות הציבורית היא בנסיגה וכמוה גם מערכות התמיכה החברתיות במצבים של חולי ואבדן כושר עבודה, גם נטל זה נופל במידה רבה יותר על השכבות החלשות. תעשיית המזון מהחי כרוכה גם בנזקים סביבתיים כבדים. לפי דו"ח של האו"ם משנת 2006, חלקה בהתחממות כדור הארץ גדול יותר מאשר החלק של כל התחבורה העולמית. 60 מיליארד בעלי-החיים שנשחטים בעולם מדי שנה לשם ייצור מזון הם גם גורם מרכזי לזיהום מקורות מים, להרס בתי גידול יבשתיים וימיים ועוד. התאגידים הבינלאומיים ששולטים היום בתעשיית החי אינם משלמים עבור הנזקים הללו. כמו בנזקים אחרים לסביבה, עיקר הפגיעה נופל על האוכלוסיות החלשות יותר. השלכה אחרונה, ולא פחות חשובה, של הגידול המסחרר בתעשיות המזון מהחי הוא הפגיעה החריפה בבעלי-חיים שנשחטים לסיפוק הצריכה הגוברת, ושיותר ויותר מהם מוחזקים עד לשחיטתם בתנאים אכזריים של משקים מתועשים.

בחירות המזון שלנו הן, לפי הניתוח המוצע כאן, נגזרת של המערכת הכלכלית בה הן נעשות. באמצעות בחירות המזון שלנו אנחנו מחזקים את יחסי הכוח החברתיים. בחירות המזון שלנו הן גמישות מאוד. אנו נתונים למניפולציות בלתי-פוסקות שמטרתן לעצב את בחירות המזון שלנו כך שיתאימו לאינטרסים של ההון. יש לכאורה משהו מדכדך במחשבה שכל פעם שאנחנו קונים עוף של תנובה (לא כל שכן: אוכלים המבורגר במקדולנדס) אנחנו משרתים את הקפיטליזם הגלובאלי. מצד שני, ברגע שרואים את שדה האוכל כשדה פוליטי ואת בחירות האוכל כגמישות, הדבר מעלה אפשרויות להצבת אלטרנטיבות שחותרות תחת יחסי הכוח החברתיים ומערערות אותם. האלטרנטיבות הללו אינן צריכות להישאר רק במסגרת החיים האישיים (מה אני קונה, מה אני אוכל). כלכלת המזון היא שדה למאבק ציבורי פוליטי, שדה שבו אנחנו יכולים לתקוע גזר בגלגלי הקפיטליזם.

• דברים שנאמרו בכנס מרקס האחרון שנערך בסוף חודש מאי בגדה השמאלית בתל-אביב.

הערות:

1. J. Vickers, A Nutritional Economic Survey of Wartime Palestine 1942-1943, published by the Palestine Department of Health

2. משרד הבריאות, המרכז הלאומי לבקרת מחלות, סקר מצב בריאות ותזונה לאומי ראשון ,1999-2001, חלק ב' – מה אוכלים ישראלים (2004).

3. הנתונים הם נתונים של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, כפי שהופקו מהאתר http://earthtrends.wri.org.

Share on Facebook