הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 באוגוסט, 2011 10 תגובות

רק מעטים עדיין זוכרים את הפנתרים השחורים שהרימו את נס המרד החברתי בשנת 1971 ונהדפו על ידי הממסד הסוציאל-דמוקרטי. הפעם שוררת אווירה יותר אופטימית במדינה. הפנתרים הובסו על ידי גולדה מאיר הלאומנית בשיא כוחה, כאשר מעמד הביניים הישראלי היה מוגן על ידי הסתדרות עובדים חזקה ובטוחה בעצמה. כיום מפנים המפגינים את זעמם נגד השכבה הדקה של מתעשרים, פוליטיקאים ופקידים המשרתים אותה באמתלה שזוהי טובת המדינה. המצב השתנה.

blackpanthersמודעה של הפנתרים השחורים – שהיו למרכיב של חד"ש (צילום: נמרוד פלשנברג)

מה בדיוק נעשה ביום שאחרי? כיצד ננהג כאשר גל ההפגנות ישכך, והישראלים שיזמו אותו ופרנסו אותו יישארו עם ההבטחות, עם השוקת השבורה ועם החלום שהפך למפח נפש? או שמא הנבואה הזו היא פסימית מדי, והחברה הישראלית, שניעורה מהאדישות ומהייאוש שפקדו אותה מאז המהפך של שנת 1977, תתחלק בשלל ההישגים שהמאבק יניב וכולנו נצעד לעתיד ורוד יותר, שגם החתירה לשלום תהיה חלק ממנו?

מוקדם להסיק מסקנות נחרצות. בארץ התחולל תהליך חברתי-עממי ייחודי, שגם אם יובס יהיו לו השלכות מרחיקות לכת. המשפט הראשון בהמנון הפועלים ה"אינטרנציונל" ("קום התנערה עם חלכה") קרם עור וגידים נוכח פנינו, וקרטל ההון והשלטון, השליט האמיתי בארץ הזאת, עבר שעות רבות של טלטלה ואולי אפילו של חלחלה, שהסירו מעל קלסתר פניו הקולקטיבי את הארשת הזחוחה והשׂבעה מדי. כיוון שבישראל לא קיימת כלל תודעה מעמדית, אלא רק רגישות חברתית מסוימת, קשה מאוד לתרגם את ההתקוממות ברחובות לשינוי המבני הדרוש בכלכלה הישראלית. רוב המפגינים נהנו מאוד מתחושת הביחד, ולכן התייחסו בחשדנות לכל מי שניסה ליצוק תוכן פוליטי להפגנות. חוד החנית לא הופנה נגד ההתנחלויות, וגם לא נגד הניאו-ליברליזם כאידיאולוגיה. זה אִפשר לבנימין נתניהו ולאנשיו להאשים את מנהיגי המפגינים כ"שמאלנות" ולחפש שעיר לעזאזל בדרגים שונים בממשל. זוהי טרגדיה, שכן לא ניתן להביס את הניאו-ליברליזם הממאיר מבלי להדיח את נתניהו, אבל כל המועמדים להחליף אותו תומכים גם הם במדיניות קבועה של ריסון האינפלציה והגדלת הצמיחה באמצעות שכר נמוך והנצחת הפערים הענקיים במשק. שינוי מבני בדרך למשק משגשג ולחברת רווחה סוציאל-דמוקרטית מחייבים את הרוב להכפיף את העשירים לא לגחמות כוחות השוק, אלא לציוויי הסולידאריות החברתית. את כל היעדים האלה, או אפילו חלק מהם, לא ניתן להשיג בלי תהליכי שלום שיהיו מקובלים על הקהילה הבינלאומית. ישראל שוויונית ושוחרת שלום תוכל לשקם את מעמדה בעולם ולזה יש גם משמעות כלכלית עצומה; לעומת זאת ישראל של אביגדור ליברמן ושל המתנחלים תמשיך לדאוג רק לאינטרסים של מיעוט שכל העולם מתעב, על חשבון הדיור, השיכון, החינוך והבריאות.

מאמרים רבים שתמכו בנתניהו ובמדיניות הפערים המכוונת שלו נכתבו על ידי מתנחלים ותומכיהם, וההצהרות הניאו-ליברליות הקיצוניות ביותר הונפקו על ידי ליברמן, האיש שמשלב באידיאולוגיה שלו רדיקליזם לאומני ושמרנות כלכלית, ושמשרד החוץ שלו מפיץ את מצע ההתנחלויות ואנשי יו"ש כמדיניות הרשמית של ישראל. אין שום טעם לדרוש דיור זול וחינוך מסובסד לגיל הרך מאנשים כמו נתניהו, ליברמן ואהוד ברק, שהם קרובים מאוד לשמרנים הקיצונים בארצות הברית ואין להם שום זיקה לשוויוניות חברתית וכלכלית. רוב המהפכות שמנהיגיהן לא הגיעו לשלטון בזבזו את ההון הפוליטי הזמני שעמד לרשותם בדיוק בנקודה הזאת: היעדים לא הוגדרו, החשש מרדיקליות הביא למהילת הסיסמאות במלל כללי ולאובדן העוקץ הפוליטי שלהן.

כך קורה שאפילו זמר די תמים מבחינה פוליטית כמו אביב גפן, נחסם על ידי שדר טלוויזיה שראיין אותו בטון פטרוני, מתהדר בצדקנותו. גפן לא תקף, חלילה, את השמרנות הפוליטית הקיצונית של ביבי, או את שליטת ההון הפיננסי בכלכלה, או את זיקתו של הממסד הישראלי לימין הבינלאומי, המבקש לשמר את הסדר העולמי הקיים על חשבון מצוקת הרעבים והחולים באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית. הזמר אמר, כמעט לתומו, שהממסד מבזבז מיליארדים על השטחים ולכן איננו מסוגל לפתור בעיות אקוטית בתוך המדינה. אבל שדר ערוץ 10 התקומם, האשים את גפן בהחדרת פוליטיקה לדיון, בניגוד לדעת רוב המפגינים שאינם רוצים לדבר על השטחים ועל מחירם.

אז למה חותרים אנשי התקשורת, החוששים כל כך מהתבטאויות פוליטיות? ומה זאת "פוליטיקה" אם לא מדובר בהפעלת כלים מותרים בדמוקרטיה כדי להביא לשינוי מהותי בחברה והמדינה? אותם אנשים עצמם מאשימים לעתים את הסוציאליסטים בתוכנו ב"דמגוגיה", כיוון שאנחנו דורשים משאבים מבלי להצביע על הדרכים להשגתם. אבל כאשר אנחנו משרטטים את סדרי העדיפויות, קוראים למיסוי כבד של ההון כדי לממן שירותים ציבוריים ולחתירה לשלום כדי לצמצם את תקציבי מערכת הביטחון, הם מטיחים בפנינו שיש לנו כוונה זדונית לקלקל את המחאה העממית היפה ולחלל את תומתה בתוכן פוליטי. בעצם, דוברי הממסד ומשרתיו מבקשים למוסס את תכני המחאה כדי שיוכלו לכסות את הפצעים החברתיים בשכבה עבה של קוסמטיקה זולה. רבים מאנשי נתניהו, וגם מתומכי מפלגות אחרת שלא רוצים בשום שינוי כלכלי-חברתי המנוגד לאינטרס שלהם, מנסים פשוט להרוויח זמן. אם יצליחו לעבור בשלום את חודש אוגוסט תתחיל פלסטין לתסוס לקראת ספטמבר, ההדים מעצרת האו"ם שתדון בעצמאות פלסטין יזכירו את האירועים ביישוב היהודי בארץ בנובמבר 1947, איש לא יחשוב עוד על דיור, או על הנחות בגני הילדים. אם לא תהיה לממסד ברירה, יוכל הציר המסוכן נתניהו-ברק-ליברמן ליזום פרובוקציה נגד איראן שתזעזע את כל האזור, תעסיק את הזירה הבינלאומית ותגמד את הדיונים בנושאי כלכלה וחברה.

לכן אני מניח שניפגע, אבל לא נובס סופית. הממסד אולי ינצח בנקודות, אבל לא ירהיב עוז לחגוג את ניצחונו בפרהסיה. מפלגת העבודה תיאלץ להרים את הדגל החברתי, לצוות את הסיסמאות בנושאי כלכלה עם רעיונות לפתרונות פוליטיים או שתיעלם סופית מהזירה הפוליטית. הדיון יהיה זמנית פחות אינטנסיבי, פתרונות קוסמטיים ירגיעו חלק מן הציבור ותומכי קדימה יגלו שגם מפלגתם היא חלק מהקונסנזוס השמרני בנושאים החברתיים. גם בתוך הליכוד יגבר קצת כוחן של השדולות החברתיות, חרף העובדה שזיקתם הרעיונית למתנחלים תמנע התקדמות של ממש. ההנהגה הניאו-ליברלית בראשות נתניהו תשבץ בצמרת כמה מנהיגים מזרחים שיש להם תודעה חברתית-קהילתית, אולי לא מגובשת אבל קולנית מאוד. שדולת נתניהו בתקשורת תמכה במשך שנים בהנחת היסוד הממאירה, שהרחבת הפערים, הקטנת המיסוי על העשירים והמשכורות הנמוכות מביאות בעצם לצמיחה מואצת וכלכלה בריאה. עד לתחילת אירועי המחאה החברתית היה נדמה ששטיפת המוח הזו הצליחה, כיוון שדווקא קורבנות הניאו-ליברליזם נטו לתמוך בקלפי במנהיגים שדוגלים באידיאולוגיה הזו. נדמה לי שהבורגנות הגבוהה נחלה תבוסה במאבק הזה על התודעה, ושלכך יהיו תוצאות חשובות בעתיד. העשירים יודעים להגיב באלימות רבה על איום ממשי לאינטרס שלהם, והטיפול המשטרתי העדין יחסית בהפגנות נובע מזה שהשמרנים עדיין אינם חוששים די הצורך.

מלחמת המעמדות קיימת, אבל היא טרם הוכרעה. לפחות יש סיכוי שנלמד לא להאמין לאלה שרימו אותנו במשך עשרות שנים.

 * פורסם ב"כל העיר"

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. בטטה הגיב:

    לצערי הרב אני די פסימי ביחס למאבק הנוכחי.הוא מתחמק מלגעת בשורשים הכואב ים והדלקתיים ,אין שיתוף של חלקים נרחבים בצבור במאבק,ויש יותר מדי בעלי עניין חזקים,עשירים,אלימים וחמושים מאקדח ועד "מוצרי טקסטיל" שלא בנקל יוותרו על זכויות היתר שלהם.

    וחוץ מזה תמיד תשאר להם איראן כמפלטם האחרון של הנבלות.

  2. שוב הטעות הרגילה הגיב:

    "השמאל" רואה שלשה מפגינים ובטוח שהמהפכה התחילה. האם באמת עם חלכה קם והתנער? בחלומות. מי שקם והתנער הוא הבנים של אנשי מעמד הבינים. תקרא את הסקרים ברעם ותראה שעם חלכה ממשיך וימשיך להצביע ביבי. עצוב אבל זה מה יש. כולנו הינו רוצים לחשוב שהנה התחיל שינוי גדול ומדינת ישראל תחזור להיות מדינת רוחה נאורה (בעיני הקומוניסטים זו כמובן סתירה כי רק דיקטטורה של הפרולטריון הוא משטר נאור). המציאות היא שהבורגנות, אם להשתמש בז'רגון הקומוניסטי, מרגישה שהיא לא מקבלת את חלקה והיא יוצאת למאבק (אולי) כדי לקבל את ליטרת הבשר שלה. עובדי קבלן, עשירונים ראשון עד שלישי? הם לא משתתפים וגם לא יקבלו כלום. אז לחלום זה יפה אבל לחשוב שהחלום הוא מציאות זה על גבול אי השפיות.

  3. ירון הגיב:

    חיים. תודה!

  4. בנצי הגיב:

    לעיתים טעונים המגיבים למאמריו של חיים ברעם כי הוא מנותק מהעם, וכי דבריו מריחים מפטרנליזם, ואדנות. ברעם בתגובה משיב תמיד כי "בתוך עמו הוא חי" וכי כל פועלו נובע מסולידריות כלפי העם היושב בציון. קטע אחד ממחיש את העומק שאליו הגיעה הכחשת המציאות של ברעם: "והחברה הישראלית, שניעורה מהאדישות ומהייאוש שפקדו אותה מאז המהפך של שנת 1977 "
    רוצה לומר: הייאוש של "העם" החל פוקד אותו כמובן מאז שהעם, הפעם בלי מרכאות, בוחר באותו צד שבחר בו ב-77 באופן עקבי למדי.
    העובדה שברעם עורך סימביוזה בין רגשותיו האישיות שלו, ואולי גם של סובביו, לבין רגשותיו של העם, מזכירה לי את תיאוריית "הרצון הכללי" של רוסו, ששוכלל לכדי כמעט שלמות בידי מדינות מסויימות במאה ה-20.
    כמובן שברעם מתעלם מכך שאותו "ייאוש" שפושט לו בעם מאז 77', היה קיים גם קודם, דוגמת המודעה המובאת בכתבה. אלא מה, כאשר הייאוש מגיע ממקומות מרוחקים תודעתית כמו "הפריפריה" , ומכמה פנתרים שחורים, כנראה שהוא, כמו שאומר השיר, נעשה יותר נוח. מה שכמובן הופך את הנסיון לדמיין שהוא לא קיים לקל יותר. ומכאן קצרה הדרך להכריז כי הייאוש החל פוקד את ישראל רק מאז אותה שנה ארורה ואיומה.

  5. נתן. הגיב:

    הכל נכון אבל להתייחס לריסון האינפלציה כדבר שלילי זה פשוט גול עצמי.

    האינפלציה היא מס שפוגע בשכבות החלשות.

    אסור לשפוך את התינוק עם המיים.

  6. חיים ברעם הגיב:

    לבנצי, אין לי שום רגשות קשים בקשר לשנת 1977. כל היתר נגזר מזה

  7. משה לופיאנסקי הגיב:

    תודה על מאמר מצוין, חד ונוקב.
    חשוב מאד, חיים, שמאמרך זה יתפרסם לפחות ב"הארץ".

  8. בנצי הגיב:

    לחיים,
    אין לך רגשות קשים בקשר לשנת 1977. או קיי. האם לא זו השנה שבה הייאוש והאדישות החלו פוקדים את ישראל ? במידה ואתה חושב שהמהפך של 1977 הוא זה אשר הביא ייאוש ואדישות על פני הארץ, האם לא ראוי שדווקא כן יהיו לך רגשות קשים בקשר לשנת 1977 ?

  9. חיים ברעם הגיב:

    בנצי, אתה צודק. המשפט שכתבתי לא היה ברור די הצורך. דוקא חשבתי ששנת 1977 הביאה לאיזה שינוי ויצרה ציפיות. האכזבה באה אחרי שהציפיות האלה לא התממשו

  10. איתן קלינסקי הגיב:

    לחיים ברעם תודה על מאמר שריגש אותי . מאמר חובה לצעירים , שבסאונה והחום הלוהט של יולי אוגוסט 2011 חוללו את הדבר היפה ביותר , שחוויתי במהלך העשור השמיני של חיי בארץ הזו.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים