הסיסמה המרכזית בגלי המחאה החברתית השוטפת את ישראל מזה חודש היא "העם רוצה צדק חברתי". דוברי המחאה בעצרות השונות מפרטים חלק מהדרישות הגלומות בסיסמה: בנייה ממשלתית לדיור בהשכרה מסובסדת; מערכת בריאות ציבורית אמינה, שוויונית ונגישה לכל אזרח; שיקום מערכת החינוך הציבורית תוך הורדת מספר התלמידים בכל כיתה; ביטחון תעסוקתי וחיסול חברות כוח אדם המעסיקות אנשים בתנאים שלעתים נושקים לעבדות; שכר שיבטיח קיום הוגן; חיסול הפער הבלתי נסבל בין עניים לעשירים; חיסול המונופולים והפחתת מחירי המוצרים שבישראל יקרים יותר מאשר באירופה; הפחתת המיסים העקיפים הפוגעים בעיקר בשכבות הנמוכות ושכבות הביניים והגדלת המיסים הישירים על חברות ובעלי ההכנסות הגבוהות המרוויחים מאות אלפים ומיליונים בחודש. ויש עוד.
גדעון ספירו בהפגנה בתל-אביב (צילום: גלעד בר שלו)
המשותף לכל הדרישות האלה הוא, מעורבות ובקרה ממשלתיות בחיי הכלכלה על חשבון מה שקרוי "תחרות חופשית" שהוכיחה כי היא מעשירה את המעטים ומרוששת את הרבים. במלים אחרות, צדק חברתי פירושו יותר סוציאליזם ופחות קפיטליזם. מובילי המחאה בוודאי מודעים לכך, אבל הס מלהזכיר זאת. בין מאות האלפים שזעקו בגרון ניחר "צדק חברתי" יש לא מעט מצביעי ליכוד וליברמן, שעבורם המלה סוציאליזם מסמלת את המורשת הסובייטית העגומה ואת השמאלנות השנואה. הם רוצים אידיאולוגיה שמאלית ללא שמאל. סוציאליזם דמוקרטי? על העיקרון הזה רבים לא שמעו.
המחאה זוכה בשלב זה לתמיכה ציבורית גורפת. התקשורת ברובה תומכת. משאלי דעת קהל מראים על תמיכה של קרוב ל-90 אחוזים. הסיבה נעוצה בסיסמה השנייה של המחאה: "לא פוליטית" – ביטוי למיאוס מהמפלגות והפוליטיקאים. הם עוד יבינו שאין חיה כזו "מחאה לא פוליטית". בינתיים "הלא פוליטי" בא לידי ביטוי, בין השאר, בהימנעות מדיון בכמה מסוגיות הליבה של מדינת ישראל: הכיבוש, ההתנחלויות, הצבא, דת ומדינה. כמה זמן יוכלו ראשי המחאה להימנע מהאמירה שלא יתכן צדק חברתי ליהודים בלבד, שאין צדק חברתי עם כיבוש, עם התנחלויות, עם גזענות ואפליה נגד האזרחים הערבים. הכיבוש בולע מיליארדים מתקציב המדינה, כך גם הצבא והתמיכות בציבור הדתי והחרדי. מי שרוצה שינוי ערכים מהותי, שינוי סדר עדיפויות ולא רק תיקונים קוסמטיים, לא יכול להימנע לאורך ימים מסוגיות אלו.
זוהי המלכודת בה נתונה המחאה. פופולריות במחיר הימנעות מסוגיות מעוררות מחלוקת. המלכודת מבטאת גם את הכוח המצוי בידי המתנחלים. מנהיגי המתנחלים מסתכלים בעין חשדנית על המחאה. הם מבינים את הפוטנציאל השמאלי הטמון בה. הם מחזיקים באקדח טעון. ברגע שהם יאתרו במחאה בדל של עמדות שמאליות בתחום המדיני, או הצעות לקצץ בהוצאות הכיבוש לטובת הבריאות והחינוך, יחל מסע מקרתיסטי של דה-לגיטימציה בנוסח "שמאלנים עליך ישראל". הם יצווחו מעל כל גג כי המחאה מובלת על ידי שמאלנים אנטי ציונים אויבי המדינה, אוהבי ערבים, שונאי דתיים, וכשזה יקרה, חלק כלשהו מהתמיכה במחאה, שאת גודלו קשה להעריך, יישמט ויעבור לצד השני. בתקשורת ההמונית יש לא מעט עיתונאים ימניים שישתפו פעולה עם המתנחלים והימין בכנסת.
הכלכלה , הטייקונים והכיבוש קשורים אהדדי, כמעט אחים תאומים. תרבות השוד והגזילה מהעם הפלסטיני שמונחת ביסוד הכיבוש, חודרת גם לתחומי הקו הירוק. שלטון שמאפשר לגנוב, לשדוד ולגזול מהעם הפלסטיני, סופו שמאפשר לטייקונים לשדוד את נכסי הציבור של העם בישראל. כאשר דייר משכבת מצוקה מתקשה לעמוד בתשלום המשכנתא, הוא מפונה עם משפחתו מהדירה והיא עוברת לרשות הבנק. כאשר טייקון נקלע לקשיים, הבנק בא לקראתו ומוותר לו על חלק מהחוב. האזרחים שקנו ממנו אגרות חוב יוצאים בשן ועין. הטייקון אינו מפונה מטירתו ורמת חייו לא נפגעת. הכוחנות הבוטה והלא מוסרית, פועלת משני צדי הקו הירוק. את הלקח הזה יש להעביר לציבור, אולי במנות קטנות, להקל על העיכול.
המחאה יצרה בין השאר מתקתקות סכרינית בנוסח "אנחנו עם אחד, לא ימין ולא שמאל". הסופר דוד גרוסמן נשאב לרוח זו כאשר כתב בעיתון הנפוץ "ידיעות אחרונות" על ההזדמנות שנוצרה לזיהוי המשותף בין חלקים שונים בציבור הישראלי, בין השאר גם בין הימין והשמאל. הוא מקווה שהשמאל יצא מאדישותו ויגלה "אמפתיה כלפי המתנחלים שנעקרו מגוש קטיף, הפצע הפתוח של המתנחלים". (גרוסמן, 5 באוגוסט 2011) .
סולידריות חברתית וערבות הדדית הם עקרונות נעלים, אבל לא בכל מחיר ולא עם כל אחד. איש שמאל לא יגלה סולידריות עם גזענים, עם ניאו נאצים, עם מדכאי עמים אחרים, עם סרסורי מלחמה, עם סוחרי נשק, עם טייקונים שעשו כספם משוד עמם, עם שודדי אדמות העם השכן ועוד. מעולם לא חשתי סולידריות עם מתנחלי עזה שבנו את הוילות שלהם על אדמה ששדדו מהפלסטינים, ניצלו את כוח העבודה הפלסטיני בתנאים מבישים וגנבו את מימי עזה מתושביה. צריך היה לגרשם (לא כאקט חד צדדי ללא הסכם עם הפלסטינים, כפי שעשה שרון) ולא היה צריך לרפדם במיליארדי שקלים. הסולידריות שלי היא גם עם עניי עזה שסבלו וסובלים מידם של הכובש הישראלי ושלטון החמאס. הסולידריות של איש שמאל חוצה גבולות לאומיים וגיאוגרפיים. מי שמחפש דוגמה לכך, מוזמן לבקר בשדרת חסידי אומות העולם במוסד יד ושם.
אי אפשר בישראל בלי עבודת האלילים לצבא. דן שילון, שדרן טלוויזיה ועיתונאי הנהנה ממעמד על בתקשורת הישראלית, מפרסם טור בעמוד הדעות של העיתון "מעריב". בטורו מ-14 באוגוסט 2011 קרא לדפני ליף, שממנה החלה המחאה, לסגת מעמדת ההובלה של המחאה לעבר השורות האחוריות, משום שלא שירתה בצבא. לדידי, אי שירות בצבא בנתונים של היום הוא בבחינת יתרון. דפני קיבלה פטור מסיבות רפואיות, כך שגם מבחינה ממסדית היא כשרה. תמיד יימצא אותו פטריוט בגרוש שיפסול אדם לכל חייו משום שלא שירת במכונת ההרג והרצח.
המחאה הרשימה עד כה בעוצמתה והיקפה. אני מקווה שהיא תגלה עמדה מוסרית גם בתחומים שעד כה נמנעה מאזכורם, ולו יהיה זה במחיר עימות עם תומכי הכיבוש. כי צדק חברתי ראוי לשמו לא נועד ליהודים בלבד.
יום הירושימה
6 באוגוסט הוא היום בו הוטלה פצצת האטום על הירושימה. ביום זה מתקיימת בישראל מדי שנה משמרת מחאה צנועה נגד הנשק הגרעיני. כחבר הוועד למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי אני נמנה עם משתתפי המשמרת.
השנה הנתונים היו נגדנו. ב-6 באוגוסט התקיימה הפגנת ה-300 אלף של המחאה החברתית, כנראה ההפגנה הגדולה בתולדות ישראל. מי היה שם לב לכמה מפגינים נגד נשק גרעיני, תימהונים בעיני רבים, במדינה בה קיים פולחן נשק השמדה המונית. אז מה עושים? באים להפגנת ה-300 אלף עם חולצה נגד נשק גרעיני. כך עשיתי כפי שתראו בתמונה למעלה.
העם רוצה נציונל-סוציליזם, וזה מדאיג אותי. בבחירות הבאות יכולה לקום מפלגה ימנית קיצונית אבל עם אג'נדה חברתית פופוליסטית מבית המדרש של השמאל, ולטרוף את הקלפים. השילוב של ימין לאומי ושמאל חברתי הוא אפשרי, אבל היסטורית מוכח שהוא לא שילוב מוצלח במיוחד. יהיה מעניין, בכל מקרה.
לשים סוף לכיבוש המזויע בשטחים הכבושים ולגלות סולידריות וצדק חברתי בין כל חלקי העם בישראל ובין שכנינו הפלסטינים, בגדה וברצועת עזה, לאלתר – צו השעה!!!
חייה ותן לחיות!!!
גם הנואמים בהפגנות,גם השלטים,וגם מרבית המפגינים הכריזו באופן חד וברור,שאין להפריד בין לאום,דת,מגדר,ואף האוכלוסיה הערבית בכללותה הוזמנה להצטרף,לכן אין צורך לבוא בדרישות לראשי המפגינים.רצוי לשוב ולהזמין את האוכלוסיה הערבית,כולל בשטחים,להצטרף למאבק שעשוי לאחד את ההמונים מכל העמים מעבר לאלה שרוצים להפריד כדי למשול ,ולא חשוב מאיזה צד מדובר.
הסוציאליזם הבורגני הופך "ספר פתוח" אצל גדעון ספירו. וזה כי הוא בכלל לא חושש לגלות את שאיפותיו התמימות. יותר מזה, ספירו מתגאה באמונה שהשאיפות הן המנוע של התפתחויותיהן של החברות האנושיות (ההיסטוריה). זוהי הטעות הקלסית של הסוציאליזם הבורגני בשורות השמאל. לעומתן, בקרב השורות המנהיגות, טעות זו צומחת לרמאות של ממש.
היום, לאחרי שסיים את התחשבנותו עם הסוציאליזם האוטופי, הסוציאליזם ללא שם תואר הוא חומרני בעצם התנערותו מכל אמונה שהי. נכון שהסוציאליסט המצוי מאמין שהמהפכה היא כורח, אבל גם מתנה את האמונה הזו. אחד התנאים מתגלם במאמציו למנוע שואה גרעינית. אצל ספירו, מאמצים אלה נגעו את הפסגה של הרוחניות של האנושות. אצל הסוציאליסט זה עניין חומרני: רק המהפכה מסוגלת להרחיק את האיום הגרעיני בהתנגשות בין המעצמות האימפריאליסטיות – בכדי לדכא את המהפכות, נאלצו ותאלצנה להתפשר ביניהן.
מן הצד השני, המהפכות, בכדי לחמוק מהדיכוי האימפריאליסטי, נאלצות ל-"צדק חברתי". וזה כי אין דרך אחרת שתיישם את התבססותן בתנאי עימות זה. רק התגייסות מרוצה חומרית של המוני המעמדות העממיים, אשר התרוששו בזמן השלטון העריץ של הדמוקרטיה הצנטרליסטית הבורגנית, מהווה מנוף להצלחות המהפכה. האחרונות הן אלה שמגנות על העקרונות הנעלים, ולא להיפך: הן אלה שהופכות את המוסר המתקדם למנהג חברתי, למקובל, השכיח, ולא להיפך, למרות יחסי הגומלין וההשפעות ההדדיות שבין שני הגורמים הללו.
לכן, הסוציאליזם הוא דמוקרטיה של עריצות אחרת – זו שנאלצת ליישם לאורך זמן את הדרישות ("ויש עוד") החומריות שגדעון פרס בהתחלת המאמר, בעוד שהעריצות הדמוקרטית הבורגנית נאלצת לכך חלקית וזמנית רק בזמן התעוררות המונית. אצלנו, כמו בארצות הערביות, התעוררות זו היא בורגנית לאומנית (או לאומית, אם תרצו), או בעלת הון יצרני, מול ונגד הבורגנות הר-לאומית או פיננסית (מיזוג של ההון הבנקאי עם ההון היצרני). על פועלים לתמוך בהתעוררות מכוח דמוקרטי וצנטרליסטי חיוניים למשימות ללא סיום-נראה-לעין המצפות להם.
תיקונים:
רהב-לאומית, ולא הר-לאומית
חיוני, ולא חיוניים
הבהרה: בסוריה ובלוב, "ההתעוררות" היא פיננסית
אבחנה חשובה ומעניינת
השאלה שצריכה עוד להישאל – מהו שמאל?
אם לוקחים את מגוון הדעות של תושבי ישראל ושמים אותם על סוג של "סקלה", אפשר להגדיר את העבודה, מרץ וקדימה כשמאל מדיני.
אני יודע שבעיני רוב כותבי האתר הזה זה ייראה מגוחך, מה גם שמבחינה חברתית-כלכלית אין הדבר חופף.
אבל – רבים מתושבי ישראל מסכימים למדינה פלסטינית, לנסיגה מרוב השטחים, לחלוקת ירושלים ולפירוק רבות מההתנחלויות.
סביר שכמעט כל תושבי המאהל (רוטשילד, לא הייתי ברבים אחרים) יסכימו לכך תמורת שלום (שלא יכלול החזרת פליטים ויהיה מותנה בחילופי שטחים).
עמדה זו אולי לא תתאים לדעותיך, אך בעיני רבים היא שמאל, וכרגע מי שנראה כמי שלא מוכן לקבל עמדה זו – זה הצד השני.
העובדה הזו מאפשרת לאנשים למחות ולדרוש שוויון מבלי להכניס את נושא הכיבוש כפרמטר, כי בעיניהם הוא לא רלוונטי כל עוד האחריות לכיבוש לא נתפסת כ"אשמת" ישראל.
העבודה וקדימה הוכיחו ללא ספק את השתיישותן הברורה לימין. מרץ, למרות התנדנדויותיה, הוכיחה שהיא מרכז פוליטי.
ה-"עמדה" (ות) שציינת כוללת מגמות אופייניות לגישה יונית. גישה זו מתקיימת הן בימין, הן במרכז והן בשמאל.
"מהו שמאל?" שמאל הוא מחנה פוליטי בעל תפקיד ברור. בניגוד לימין שמתפקידו לקדם את האינטרס של בעלי ההון הגדול ביותר, ובניגוד למרכז שמקדם את האינטרס של הבורגנות הפחות-גדולה, תפקידו של השמאל הוא לקדם את האינטרס של כל השאר.
זה לא ברור? נכון! וזה בגלל עודף מבולבלים שבשמאל.
אורי !אין עם המשוחרר מהיסחפות אחרי סיסמאות לאומניות פופוליסטיות וכאשר מתוסף להם תוכן דתי מיסטי מטורף זה שלוב של פצצת אטום שיביא הרס על כל הציבור כפי שקרא בגרמניה ובאיטליה אך אלה שני עמים שיכלו להתגבר על זאת . אנחנו לא נתגבר על מכה כזאת ,האם יש לך דרך נגדית או פתרון?
אשר!צדקת יש למצוא את הדרך לשלב את הערבים במחאה אך איך עושים זאת הם כל כך שקועים בסבלם הלאומי שבמקרים רבים הופך לאישי ושביאושם מכלל הצבור היהודי אינם רואים צורך לשתף פעולה גם עם הטובים שביננו המזדהיים אתם הכל לבם . היש דרך לשנות זאת ?
זהו זה חברים המהפכה ברוך השם הסתיימה.
בעזרת אללה הרחום והחנון ואל קעידה סניף סיני שליחיו עלי אדמות סוף סוף חוזרים למלחמות,לכיבוש
ולסדר החברתי הישן והטוב .
איזה מזל שיש כמה טיפשים שאפשר לסמוך עליהם שיצילנו ממהפכת השלום והצדק רחמנה ליצלן.
ואיזה מזל שהההוא בבית הלבן חלש מכדי למנוע מהביברק לחזור לסדר היום החביב עליהם.
והמתנחלים אומרים -עוצו עצה ותופר .
לאורי: חבל לעסוק בתוויות וקיטלוגים כגון "ימין לאומי" ו"שמאל חברתי".המסר של ההפגנות הוא במיוחד אנושי ,כללי וחיובי.השילוב המרכזי של המפגינים הוא באחדות כל החלשים והמנוצלים והמדוכאים נגד אלה הגורמים לכך,וזה הישג מרשים.חבל לקלקל אותו.
דוד גרוסמן איבד את בנו אורי ב"לבנון השנייה". כמה ילדים הוא מוכן להקריב ל"אמפתיה כלפי המתנחלים"? מתי האינטלקטואלים שלנו ילמדו מנסיונם? מתי יבין הסופר גרוסמן שה"אמפתיה כלפי המתנחלים" – היא אחת הבעיות המרכזיות שעוצרות בעד השלום, ובעד הצדק החברתי?
כמו "אמפתיה כלפי המתנחלים" ישנה גם "אמפתיה כלפי מחבלים" כפי שבאה לידי ביטוי לא פעם בגדה השמאלית. לא ברור איזו אמפטיה גרועה יותר, מה גם שאדם שאיבד את ביתו בדרך כלל ראוי לאמפטיה כלשהי. ישנם מספיק פלסטינים שאיבדו את ביתם ב-48 ומספיק ישראלים אשר לא חשים כלפיהם שום אמפטיה, מה תאמר להם?
ומלבד זה האמירה שלך כלפי גרוסמן "כמה ילדים הוא מוכן להקריב וכו'" היא פשוט דוחה.
אתה דמגוג שיורה לצד השמאלי במקום הימני, תתבייש לך, איך אתה מדבר על אדם שאיבד את בנו? אתה ממש צאצא של ה"מוירה", חישבת לבד והגעת למסקנה הלוגית שזה קרה רק בגלל המתנחלים? כל הכבוד לך, הופעמתי מ"חוכמתך האדירה".
על מה ולמה ההתנפלות שלכם על הבחור "לדוד גרוסמן" ?
כל מה שהוא כתב (להבנתי) היא שהמונח "שלום-בית" אינו קדוש בכלל, ובפרט לא במקרה של המתנחלים.
נכון שהניסוח לא יצא הכי מוצלח אולי אבל לא צריך דוקטורט בפיזיקה תיאורטית כדי להבין למה הוא התכוון.
ברמת העיקרון אינני מצליח להבדיל בין "דת" המתנחלים לבין "דתם" של הציונים (שאינם מתנחלים).
הראשונים מטורפים מהזייה משיחית והשניים מטורפים מגזענות. ושניהם גם יחד מתלהבים מאד מצבאיות.
זהו הלך רוח מגונה ומזיק באותה המידה. הלאומן – שהוא גם דתי – קל לו מאד להפוך למתנחל – אם לא בגוף ממש אז במנטליות. בדיוק באופן שלחילוני הגזען קל מאד לאמץ את הציונות. הדבר המצחיק לכן היא השנאה שרוחשים בחלקים של הציונות כלפי המתנחלים. מהבחינה הזו דווקא צודק גרוסמן בראייתו את המתנחל והציוני כאחים לאותו העם ולאותה הדיעה. ה ש א ל ה היא רק איזה עם זה? ישנם שיראו ספק בהיות עם חדש ומלאכותי זה – העם היהודי.
גילית הבנה רבה והפגנת יכולת מרשימה של ירידה לדקויות לגבי תגובתו של "לדוד גרוסמן", כל אלו גורמים לי לחשוב שהמגיב הוא לא אחר מאשר אתה.
בכל מקרה חבל שהמגיב הנסתר לא גילה את אותה הבנה ורגישות לגבי דוד גרוסמן,
תאר לך כיצד היה חש גרוסמן אילו היה קורא את דברי הבלע הללו הקשורים לבנו.
אני מודה לך מאוד על כך ש"שנאת המתנחלים" בציבור הציוני מצחיקה אותך,
הומור מוזר משהו.
אתה לוקה לחלוטין בניתוח המצב: קודם כל, הציבור הציוני הוא דווקא הציבור השפוי כאן ועובדה היא שמדובר ברוב הציבור היהודי, ואתה הרי יודע מה אומרים על מי שחושב ש"כולם משוגעים" כפי שאתה עושה.
כדאי שתנטוש את הגישה השגויה הזו, אני ציוני גמור ואם לשפוט לפי הסטוריית התגובות כאן – אני יותר שפוי ממך. ידוע שחוסר שפיות מתבטא בראייה קיצונית של המציאות, בצבעים של שחור ולבן, והנה אתה איבדת לחלוטין את המוגש "לאומי" ובלקסיקון שלך מופיע אך ורק המוגש "לאומן"… מה זה אומר?
מלבד השמצות ושקרים לא הצלחת אף פעם להדביק טירוף או גזענות אינהרנטית לציונות.
אבקשך לא לספר לי עד כמה אני קרוב אצל המתנחלים, למרות ששוב, בעולמך השחור והלבן קיימת או שנאת מתנחלים או קבלתם. כרגיל , ה"אפור" לא קיים.
אני לא שונא ולא מקבל את המתנחלים, בדיוק כמו שאני לא מקבל וגם לא שונא את השמאל האנטי-ציוני. האם קשה לך לקבל אפשרות כזו? מעניין מדוע…
"מלבד השמצות ושקרים לא הצלחת אף פעם להדביק טירוף או גזענות אינהרנטית לציונות"
> אבל אתם מדביקים לעצמכם את הטירוף. אתם הרי מעוניינים בתדמית של המשוגע – כדי להבהיל את מי שצריך להבהיל, השכנים בעיקר. אולם יש לחשוש שכבר אין מדובר רק בתדמית.
האם ביזמות של 63 (!) שנות מלחמת שוד וגזל (ללא שום תאריך סיום באופק) והפיכתה של פשיעה זו לת ח ב י ב הלאומי, ולספר לילדים שככה מקיימים מדינה נורמלית או שזה הגורל היהודי ושכל העולם מלא באנטישמים שרק שונאים את ישראל, זה שפוי אצלך?
וכי אני היחידי שרואה את הטירוף שבכך?
נ.ב.
הרמיזה שלך, בפתיח, לגבי זהותו של המגיב סובלת גם כן מטירוף.
איזו עסקה נרקמה בין ביבי לראשי החמאס שהמחאה הולכת ומתמוססת בגלל מתקפות הטרור שפתאום צצו כפטריות לא צפויות לפני הגשם? והכי חשוב, למה חמאס משתף פעולה עם זה? האם אנחנו עמים ואזרחים שכל תפקידינו הפוליטי הוא לסבסד את בעלי ההון-שלטון ולהיות בשר תותחים לשכרון שלטון שלהם?
אז אם גם שלטון החלשים הוא שלטון רע, עלינו לצאת גם מהיקף המחאה המצומצמת של "קפיטליזם-סוציאלים, ולדרוש פירוק השיטה הפוליטית כמו שהיא עכשיו ויצירת התאגדויות פוליטיות אחרות (שלא חוזרות על השיטה הכושלת של מדינה-צבא-כלכלה קפיטליסטית).
אבל, כמו שאנחנו יודעים, אין שום סיכוי שהמחאה תתרחב עד כדי כך, הנה היא כבר מסתירה את פניה האמיתיות, כשביום הפיגוע על האוטובוס תמר גוז'נסקי ביטלה את ההרצאה בשדרה (ואילו גולדשטיין אחד והמאהלים של המתנחלים באיזור שינקין, שקקו משיחות ודיונים על "צריך לאחד את העם ועדיין יש לי זכות להתיישב ביהודה ושומרון").
ועדיין, אני אישית מעדיפה מחאה פופולרית, שתחוקק חוקים סוציאליים (או טיפה יותר סוציאליים) כמו דיור ציבורי, סבסוד גני ילדים, שכ"ל לאוניברסיטה ועידוד ארגונים מקצועיים ולא לדבר על הפלסטינים והכיבוש וכך להשאר עם 2 ציפורים על העץ. אני מעדיפה את מה שיש לו סיכוי להצליח. גם אם הוא לא מקיף את הבעיה מבחינה פוליטית.
שירה,
הרבה מחאות אוהלים הלכו והתמוססו בשלושים שנה האחרונות. כולן נרתמו לדרישות סביב "חוקים סוציאליים (או טיפה יותר סוציאליים)". המחאה האחרונה שונה מהקודמות בכמות, בשכבות חברתיות, בצורת התארגנות, אבל ברתימתה. הייתי בכולן, ומזהה את הצעקות המשותפות להן. אחת מהצעקות האלה טוענת של-"בשר תותחים לשכרון שלטון" מגיע תמורה. למרות זאת ועוד, ראיתי פעילי השמאל תומכים מעשית, ולא רק מילולית, בכל פעם.
מה שאת מבקשת הוא שנסתום את הפה ושהפלסטינים יפסיקו להילחם רק רק בגלל שהמחאות ממשיכות להאמין במה "שיש לו סיכוי להצליח. גם אם הוא לא מקיף את הבעיה מבחינה פוליטית."
האמונה הזאת היא השלייה! ומה שאנחנו עושים מעבר לתמיכה במחאה עצמה הוא לא יותר מאשר לגלות את המציאות המשתקפת אצל שובעי אמונות.
לאמנום נוימן:
נכון שאין לתת עצות לעם כבוש ומדוכא.אבל מצד שני,זו אחריותו של אותו עם לגלות מי מוביל אותם באף
ומי האויב האמיתי.
העם בישראל הוא לא אויב של הפלסטינאים כמו שהפלסטינאים הם לא האויבים של העם בישראל.באחריות כל אחד להלחם נגד המנהיגות הלאומנית שמובילה אותם לאסון אחרי אסון.במקרה שלנו,המפגינים בישראל הגדירו ברורות מי האויב.הגיע הזמן שהעם הפלסטינאי יעשה אותו דבר ולא יתן יותר לנבלות הפאנטיים לבלבל אותם , איכן נמצא האויב האמיתי שלהם:במנהיגות בעזה,בסוריה,בחיזבאלה ,באירן בשכם ברמלה, ובמסגדים רבויי השינאה בכל העולם.
לאנג'לו איידן:
כתבת באחת התגובות הקודמות ש"בסוריה ובלוב, "ההתעוררות" היא פיננסית".
ובכן, אצל האדם הסביר (אני למשל) מתעוררות כמה תהיות לגבי האמירה הנ"ל:
– מהי התעוררות פיננסית?
– תהה "התעוררות פיננסית" אשר תהה, כיצד אתה יודע שבסוריה ובלוב זהו סוג ההתעוררות
ולא למשל התעוררות על רקע תחושת מיאוס קשה מהדיכוי והשחיתות של אסד וקדאפי?
– האם יש הבדל לדעתך בין סוג ההתעוררות בסוריה ובלוב לעומת ההתעוררות במצרים ובתוניס?
האם במצרים ובתוניס ההתעוררות אינה "פיננסית"?
יש התקדמות: אתה מתחיל להבחין שאתה "אדם הסביר", כלומר, אדם שנמנע ממנו לשקול בקפדנות את מה שהחושים שלו קלטו מתוך התפתחויותיה של המציאות הממשית. ויש סיבה טובה לכך. לבעלי ההון הפיננסי הגדול קופה צדדית שמנה. בכוח הגנבות שלהם, הם מסוגלים להרשות לעצם מימון משוחדים למען פרסומים כוזבים, אבל עתירי פיתיונות. בנוסף למפרסמים כאלה, מסתובבים בקרבנו אין ספור מבולבלים מכל מיני סיבות. למשל, בחלקם של האחרונים, ישנם רבים שלא מתאמצים להבחין בין מלחמת אזרחים לבין מלחמה על פת לחם.
רישא נאה כתבת, אך חבל שלא המשכת ולא ענית על השאלות שלי.
אני מתנצל מראש, אך חשוב לי להבין על מה אנשים מדברים.
אז בסדר, יש "מלחמת אזרחים" מחד ו"מלחמה על פת לחם" מאידך.
ועכשיו – האם תוכל לומר לי איזה סוג של מלחמה מתנהלת (או התנהלה) לדעתך במקומות הבאים:
מצרים, תוניס, סוריה, לוב.
וגם: האם "ההתעוררות הפיננסית" בסוריה ובלוב היא "מלחמת אזרחים", "מלחמה על פת לחם", או אולי סוג אחר?
בדיוק בגלל שחשוב לך "להבין על מה אנשים מדברים", תוכל לחולל באופן עצמאי התקדמויות נוספות אצלך באמצעות מאמצים לפתור את השאלות האלה ואחרות.
אתה יודע, אנג'לו, ברק מהשמיים לא יכה בך ושום אסון אחר לא יקרה
אם תסביר את עצמך באופן מובן וקוהרנטי. חבל שאינך עושה זאת.
אבל כן ישנו עניין אחד המתחיל להתבהר:
אתה יודע היטב שאם תטיל דופי באופן מובהק בהפיכות בלוב ובסוריה (שכנראה גורמות לך לאיזשהו אולקוס) לעומת ההפיכה במצרים למשל, אזי תעמוד מול שוקת שבורה שמשמעותה "ניתן להקריב ולרמוס זכויות אדם על מזבח האנטי-אימפריאליזם", ושליטים איומים זוכים לתמיכתך רק בגלל שלצבאם הרצחני יש קלצ'ניקוב ולא m-16 .
והרי את זה הרי אינך יכול לומר, זה הרי לא מסתדר עם ערכי השמאל.
כיוון שאתה מבין זאת היטב, אזי בעניין לוב וסוריה אתה מטיל דופי "בקטנה", כמו למשל באמירה: "בסוריה ובלוב, ההתעוררות היא פיננסית"… אתה מבין? – "פיננסית"… כאילו מדובר בחבורת בורגנים שנמאס להם מעליית מחירי הצימרים באזור הנופש חומס.
כמובן שלא הכנסת את ההפיכה במצרים לקטגוריית "ההתעוררות הפיננסית" כי שם הרי שלט מנהיג פרו-אמריקאי. שם בוודאי ההתקוממות היתה "לא פיננסית", אלא כנראה היה "מלחמה על פת לחם" (בניגוד לבורגנים הסורים שמפגינים על ביטול מס הבורסה?) .
העניין הוא שכאשר אתה נדרש לומר דברים מפורשים שחור על גבי לבן – אז אתה שולח אותי "לחולל באופן עצמאי התקדמויות נוספות" שכן פרסומים כוזבים גרמו לי להיות מבולבל, או משהו כזה.
על זה נאמר: דיבורים כמו חול ואין מה לאכול.
לא רע, לא רע! התקדמות מפתיעה, אפילו. יש מקום לתקוות בהמשך.
(על מה שדינו כתב ב-31 באוגוסט)
לק.א:
אין לי מושג למי בדיוק אתה מתכוון באומרך "אתם" במשפט: "אבל אתם מדביקים לעצמכם את הטירוף. אתם הרי מעוניינים בתדמית של המשוגע", אני רק מניח שאתה מתכוון ל"אתם הציונים", כנראה.
ובכן, אתה מוזמן להשוות את ההנהגות הציוניות של ישראל לדורותיהן להנהגות מסביב, ולהיוכח מי יותר משוגע. החל משושלת אסד המהוללת עם האב טובח עשרות-האלפים ובנו טובח (רק) האלפים, תוך דיכוי נוראי של עשרות שנים, דרך אחמדיניג'אד שליח האיסלם הקיצוני המאיים בחיסול מדינת ישראל (מאוד שפוי) וקיום משטר דיכוי והתעללות בנשים, רפורמיסטים והומוסקסואלים (הכי שפוי בעולם, נכון?).
דרך סדאם חוסיין בעיראק וקדאפי בלוב , עם הסיפור הרגיל: טירוף, עושק, דיכוי , עינויים, אלימות וטרור פנימי וחיצוני (למשל הפלת מטוסים וירי טילים).
נ.ב. על מלחמת איראן-עיראק שמעת?
כל אלו הם שיא השפיות ורק "אתם" (המשטר הציוני כמדומני, תקן אותי עם אני טועה) מהווים את הטירוף האזורי… אבקשך לעלעל המילון ולרענן את המושג "טירוף" בלקסיקון שלך.
חלק לא מבוטל מן הברדק האיזורי הוא תוצאה ישירה של התערבות אימפריאלסטית-ציונית גסה.
אותם הרודנים הומלכו בסיוע הכוחות הזרים, חומשו בנשק ושתו לחיים בארמונותיהם עם הפושעים "שלנו". העמים הערביים והעם היהודי נפלו קרבן לחונטה קרימנלית. לו סירב אותו רודן להצעותיהם הקרימינליות היו מחסלים אותו או מארגנים לו הפיכה. וכעת המטרה היא (כרגיל) זריעת חורבן בכמה שיותר מדינות ערביות.
הציונות עדיין מוצעת לכל קונה אך לא קיימת אצלם ממש, אלא כמקור אנרגיה לברדק האזורי הרצוי להם. הדחייה שלי לציונות היא כפולה: 1) אינני מעוניין בה מהבחינה העקרונית אבל חשוב מכך 2) יש לדחות אותה מחמת הפונקציה האימפריאלסטית שהיא הגרעין האמיתי של העיסה הזו.
מסקנה: יהודים תמימים מקצוות תבל קנו את הציונות כהבטחה גדולה. מנהיגי הציונות צוידו, למטרת הלוחמה אשר לשמה טופחה, בכלי משחית שמטרתם זריעת תוהו ובוהו מתמשך ל 100 השנים הבאות (ויותר?). עמי ערב והאסלם הוצגו, בכוונת זדון, כאויב הציוילזציה – ועם זרם כלי המשחית והתעמולה שמחו היהודים (ועדיין שמחים הם) לנקום בגוי המוסלמי.
זה הדלי הציוני וזוהי תכולת הדשן האורגני המהביל שבו.
וזוהי בדיוק הסיבה מדוע לא הגיע השלום לאזורינו!
השלום פשוט איננו בתוכנית הקרימינלית (הקרימנליות נוצקה אל הציונות במקומם שך תכנים לאומיים יהודיים).
הדבר התאפשר בגלל היות "העם היהודי" מפורק כבר מתכנים (של ממש) אחרים והיה בבחינת "פנוי להובלה".
הציונות הבטיחה להפוך את היהודי לאדם חדש, בפלסטין, והוא היה מוכן להרתם כמעט לכל משימה.
אך לצערינו היה קאטצ' קטן בעיסקה הזו, והוא להילחם במוסלמים "המסוכנים".
המהיגים היהודים חשבו בהתחלה שהם עושים דיל טוב ושזה יגמר תוך פרק זמן קצר אבל כדור השלג נוצר ואי אפשר היה לעצור אותו. יצחק רבין התחרט וניסה (אולי) אבל עצרו אותו ושמו אותו בארגז.
ק.א – הסיבה שהשלום לא מגיע לאזורינו היא אנשים כמוך. אנשים שרואים את הכול בשחור או לבן, או שאתה צדיק-גמור-אשר-חי-תחת-הכיבוש-הכי-נורא-קרימינלי-וציוני-ביקום או שאתה חייל-ציוני-קלגס-פשיסט-שטוף-מוח. או שאתה שייך לעם הפלסטיני האציל או שייך לעם המפורק מתכנים של ממש המשמש ככלי ליצירת כאוס באזור כבר 100 שנה.
אנשים כמוך וחוסר היכולת המוחלט שלהם להתגמש הם אלו שמונעים את השלום. בעוד שצריך להגיד: אנחנו לא מושלמים בהתנהגות שלנו, הפלסטינים בטח ובטח (ובטח) לא מושלמים בהתנהגות שלהם אבל צריך להגיע לאיזשהו פתרון. אנשים כמוך אומרים – הציונים הם מקור הרוע והקרימינליות בעולם, הפלסטינים הם מדוכאים מסכנים שללא הכיבוש היו כולם חיים בקומונות משותפות ונהיים צמחוניים ולכן הפתרון היחיד הוא השמדתה של מדינת ישראל.
ניכר שהשנאה שלך לתנועה הציונות משבשת את דעתך. הגישה לפיה הציונות היא מקור הרשע והרוע בעולם – היא גישה ילדותית במקרה הטוב ולא שפויה במקרה הפחות טוב (זה בנוגע לדיון השפיות שניהלנו קודם).
מה הדבר הבא? הציונות אשמה בטבח בדארפור? הציונות המליכה את קים-ז'ונג-איל בצפון קוריאה? (אה, שכחתי שמבחינתך הוא יופי של שליט) הציונות שלחה את הסופות לחופי ארה"ב?
בוא נדבר עובדות לגבי המדינות שהזכרתי, שהטירוף של מנהיגיהן חגג:
להזכירך: גם חאפז אל-אסד וגם קדאפי עלו לשלטון בהפיכות צבאיות בסביבות שנת 70, לארה"ב ולציונות לא היו לא יד ולא רגל בעניין. יתר על כן: אסד זכה מיד לתמיכה צבאית סובייטית ועידוד סובייטי לשיתוף פעולה צבאי עם מצרים של נאצר וסאדת (עוד "בובות" או "קורבנות" של הציונות?).
יש לציין שבריה"מ החלה לחמש את מצרים וסוריה כבר בשנות החמישים, ועד כמה שידוע לי בריה"מ לא נכללת בקטגוריה של "התערבות אימפריאלסטית-ציונית גסה".
קדאפי לא היה שונה בהרבה ביחסיו עם המערב והציונות בפרט: עם ביסוס שלטונו הוא העיף את כל כוחות ארה"ב מלוב והחל בתמיכה מאסיבית בטרור כולל מימון ואימון ארגונים. בניגוד לדעתך היה קדאפי מסית ראשי נגד ישראל ואיים על מדינות כמו מצרים שקיימו עימה קשרים.
לגבי עיראק: בתחילת שנות השבעים ניתקה עיראק את קשריה עם ארה"ב וחתמה הסכם שת"פ ל-20 שנה עם…. תחזיק טוב…. בריה"מ (שוב האימפריאליזם הציוני?).
ב- 79 הכניסו האמריקאים את עיראק לרשימת המדינות התומכות בטרור.
באיראן הופל המנהיג שהיה פרו מערבי ע"י מהפיכה אנטי מערבית מובהקת שבוודאי שלא הייתה מקובלת על האימפריאליזם-הציוני. האג'נדות האולטרה-דתיות של שלטון האייטולות הוא באחריותן בלבד ונמשך עד היום למרות מחאות ועויינות אמריקאית.
בקיצור, אתה רואה שקל מאוד להזים את השמועות שאתה מעלה, ואין שום בסיס ל"קשר" כביכול בין הצינות לבין רצחנותם וטירופם של מנהיגי האזור. בטח כשמדובר בקדאפי, אסד וסדאם.
אם כבר, אז תאשים את בריה"מ אותה אתה נוטה למחוק מספרי ההסטוריה, מעניין מדוע.
אתה מגדיל לעשות כאשר ישנו נסיון מהפיכה במדינות הללו (לוב, סוריה, איראן):
אז אתה יוצא נגד המהפיכה וטוען שהיא ממומנת ומאורגנת ע"י האימפריאליזם הציוני,
וכך טוען דבר והיפוכו: המנהיגים המטורפים מומלכו ומומנו ע"י הציונות, אבל יש לשמר את משטרם האנטי ציוני (או פרו ציוני? קשה לדעת) מפני מהפכנים הממומנים ע"י הציונות….
התמונה ברורה: אתה תאמר הכל בגנות הציונות, לא משנה מה. ללא קשר למציאות או לאמת.
השאלה היא: האם אתה גם חושב ומאמין בדברים הללו, או פשוט בונה על "שיטת מצליח" ומקווה שאין לנו מושג לגבי המציאות ואולי נקנה את הלוקשים האלה?
תגובתי למעלה מכוונת לק.א. כמובן
כל הכבוד על האנרגיות הפדגוגיות שאתה משקיע בק.א! אבל יש לו הפרעה\קיבעון אישית (חויה קשה מבי"ס,מהשכונה) והוא משליך זאת על כל המדינה,עובדות לא ישנו את תפיסתו.
אבל כיף לקרוא אותך בכל זאת.
חן חן.
אסור להתייאש, גם ק.א. יבין בסוף שהמציאות אינה צבועה בשחור ולבן בלבד.
http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=107345_memri&act=show2&dbid=articles&dataid=2984#.Tl5hW8SQVRA.facebook