דורון סקר את המושבים הריקים הרבים באוטובוס לתל-אביב, והתקשה לבחור לעצמו מקום. תמיד שנא להחליט, ולכן העדיף אוטובוסים מלאים, שיתעלו אותו למושב פנוי בודד, וכך ייחסך ממנו הכורח לבחור מקום. לבסוף התיישב דווקא ליד החלון המוצף באור שמש עז, והבין שייאלץ לסבול כל הדרך. משום מה זה נראה לו אנוכי מדי לשבת בצד המוּצל. שוב ויתר על רצונותיו למען אנשים אחרים, שאותם אפילו לא חיבב במיוחד.
תל אביב (צילום: אילנה שקולניק)
דורון הציץ למושב הנגדי, והגבר המזוקן לבוש השחורים שישב שם התבונן בו במבט די נזעם. לעתים התקשה דורון להבין מדוע אנשים זרים נועצים עיניים כה קשות בנוסעים אחרים, כאילו הם מתעבים את עצם קיומם עלי אדמות. כל המחשבות האלה נסכו בו עייפות קשה. "אתה מתעייף מהר, כאילו הגעת מיום עבודה במִכרוֹת," היה אומר לו אביו. תמיד תהה על הדיבור הכמעט-קבוע של אביו על מכרות פחם כמשל לעבודה קשה ואפילו לתודעה מעמדית. שיחות רבות ששמע בבית בילדותו עסקו במציאות הבריטית כאילו היתה חלק מההוויה שלו והוא נתקל בתופעה הזו בימי בגרותו רק כאשר קרא יצירות של סופרים מהודו או מפקיסטן, שחשפו הזדהות עזה, גם אם ביקורתית, של יוצרים מהמושבות לשעבר עם המטרופולין הבריטי. מכל מקום, ברור שדורון לא הגיח זה עתה, שחור כולו מאבק הפחם, ממכרה וֶלשי או אנגלי, ואת "מה יפית עמק נווי" זכר איכשהו רק מהשנים הרבות שבמהלכן שאל ספרים נפלאים מספריית הפועלים ברחוב ההסתדרות.
הוא כתב קצת במהלך הבוקר, החליט לנסוע לתל-אביב בלי סיבה מיוחדת ובלי יעד מוגדר, וכעת התחרט קצת על ההחלטה הנמהרת הזו. הוא מתעייף בקלות בשנים האחרונות, וכל נסיעה, אפילו לתל-אביב, היא גם מעשה של מרד נגד היגיעה שאוחזת בו כמעט כל הזמן. ליד מבשרת ציון עצר האוטובוס לרגע, ואישה צעירה התיישבה לידו, נעצה בו מבט ביקורתי כאילו הוא עצמו הופיע זה עתה וצמצם את מרחב המִחיה שלה. דורון נאנח, אבל האישה הוציאה ספר מתיקהּ, ביוגרפיה חדשה של לאה גולדברג, וקראה בו בשקיקה. מפעם לפעם נאנחה, או צחקקה, ואף דיברה קצת אל עצמה, הגיבה על קטעים בספר שדיברו אל לבה. דורון הציץ בספר בחשאי, אבל שכנתו הגיבה מיד, הרחיקה את העמוד שבו קראה משדה ראייתו. אנחנו יושבים פחות מחצי שעה ביחד, זרועי מתחככת קצת בזרועה, וכבר נוצרת בינינו מערכת יחסים שלמה, חשב לעצמו. יש כאן ניכור רוחני שנובע דווקא מהקִרבה הפיזית, הגדיר את התמונה בבהירות החושפנית שבה התגאה תמיד. בעבר הקרוב כבר מצא את עצמו שקוע בשיחה אינטימית למדי עם זרים באוטובוס, אבל הפעם הוא מוּדר בצורה כמעט בוטה, ולא הצליח לאתר אפילו אשנב קטן שדרכו יוכל לשנות באחת את האווירה ולתרגם את הריגוש הפיזי הכבוי למחצה שאחז בו לאיזו התחלה חדשה.
תל-אביב ממש בהקה בשעת צהריים מהבילה של חודש אוגוסט, דורון הסתנוור קצת ואגלי הזיעה הראשונים החלו כבר לטרוד את מנוחתו. האישה כבר נעלמה לה, חמקה בזריזות מהאוטובוס כאשר דורון עדיין התנהל בכבדות לדלת היציאה. כדרכו הודה לנהג אבל הפעם לא נענה. הנהג נעץ מבט ריק ברחבה שבין רחוב ארלוזורוב לרחוב נמיר, וידו כבר גיששה לתא הקטן ליד ההגה, שבו הטמין את החינמון שקיבל בירושלים. דורון יצא, הפיל בדרך את תיקו וכאשר התכופף להרים אותו אחזה בו סחרחורת קשה. תחושת הפגרה שהציפה אותו כאשר החליט לנסוע לתל-אביב כבר נטשה אותו, והתחלפה בלאות איומה. השעות הקרובות איימו עליו, ועד שיחזור לביתו בירושלים עוד יעבור תלאות רבות. הוא עלה לאוטובוס 18 למוזיאון תל-אביב, והלך לראות איזה סרט הונגרי בקולנוע החביב עליו שם. הסביבה המוגנת, ההקרנה המושלמת, חבורת הזקנים והזקנות שמאכלסת את האולם, כל אלה קסמו לו מאוד.
הוא לא התאכזב. אפילו הקומוניסט הקשיש שבא לצפות בסרט לבדו, הבין שדורון איננו מעוניין בשיחה פוליטית שלא לדבר על ניתוחים רעיוניים עמוקים, והסתפק בשלום חטוף. הסרט היה קשוח, היו בו אפילו קטעים אלימים ומזוויעים, אבל כל אלה לא עכרו את שלוותו הסטואית של דורון. הוא הציץ בתמונות מרחוק, לא הזדהה כלל עם מצוקתם של האומללים ואפילו שכח לתעב את הרשעים. המסך הדקיק שחצץ בינו לבין המציאות המדומה שבסרט הגן עליו. האולם היה צונן, החום והלחות לא חדרו אליו, ואפילו הקשישה, שהקדישה דקות ארוכות להתעסקות קצת רעשנית עם הממתקים שהביאה עימה, לא שינתה את התמונה. תמיד ניתן לעבור ולשבת במקום אחר, חשב דורון לעצמו, אם כי ידע שלא יעשה כן. ברגע שהתקבע על מושבו לא העלה על דעתו ברצינות את האפשרות לזוז. תמיד העדיף סבל שקט על שינוי, שסופו אינו ידוע.
דורון יצא, החליט להתעכב לכמה שעות בבית אריאלה הסמוך, ואז הבחין בהמולה גדולה ברחוב שאול המלך. היו שם כמה אמבולנסים, כוחות משטרה, צעקות אבל גם תחילת השגרה של סוף האירוע. במדרכה הציתה שוטרת סיגריה, וסיפרה שנערה צעירה נהרגה כאשר חצתה את הכביש לכיוון מחנה רבין. עוברים ושבים צקצקו בלשונם, הביעו צער קצת מלאכותי ואפילו מתחו ביקורת על המנוֹחה, שלא נזהרה במעבר החצייה. דורון נסוג לספרייה בבית אריאלה, ובחדר הקריאה לעיתונים לא היה זכר לטרגדיה שאירעה ברחוב, במרחק מטרים ספורים מקהל הקוראים המבוגר. דורון בחר בכרך של גיליונות ישנים של "העולם הזה", וממרחק היסטורי גדול קרא שוב בצמא על שערוריות שנות השבעים ובחן באירוניה את התמונות הנאיביות של נערות בלבוש חלקי, שהִקנו פעם לשבועון המסוים את התואר עיתון פורנוגרפי, על לא עוול בכפו.
כאשר יצא לבסוף לרחוב עומעם קצת אורה של השמש, החום היה פחות מאיים ולא היה זכר לתאונה שהחרידה אותו לפני שעות אחדות. דורון שתה קפה קצת דלוח בתחנת ארלוזורוב, וישב לבדו באוטובוס לירושלים. רוב הנוסעים חבשו כיפות, דיברו ביניהם באנגלית אמריקאית ויצרו מעין מועדון חברים סגור. האברכים בשורות הקדמיות חזרו מחתונה, מצב רוחם היה מרומם והם הדיפו ניחוח קל של אלכוהול. דורון שלף את "הארץ" מהבוקר בפעם הראשונה באותו יום. העייפות כבר לא הציקה לו במיוחד, ודורון העדיף שלא לבחון את סיבותיה של הנינוחות שהתאכלסה אצלו פתאום. הוא סיכם את יום הקיץ הזה בקורת רוח מתונה, ושכנע את עצמו שהוא באמת נהנה מאוד. הוא ידע שמדובר בתחושה זמנית, חמקמקה. בקרוב ישוב הסתיו, עוד שנה תחלוף לה, הוא לא נעשה יותר צעיר והדברים יגעים. המחשבה על הסתיו הפיקה ממנו אנחה כבדה, שגרמה לנוסעים להתבונן בו ארוכות. הוא התעלם מהם והמשיך להביט מבעד לחלון. הנהג הפעיל את הרדיו. שדר נרגש דיבר על ההתפתחויות המרעישות בבורסה, אבל דורון לא בדיוק הקשיב. בעבורו, היום כבר תם, והמסך הדקיק שנשא עימו לכל מקום התעבה והלך.
עברתי את זה בשלום, אמר לעצמו, כאילו מדובר באיזה יום אימונים מפרך בצבא ולא בבילוי קליל של קיץ בתל-אביב, שאותה אהב לאחרונה יותר ויותר. עד שהגיע הביתה ירד כבר הערב, רוח ירושלמית קלילה השיבה את נפשו ואפשרה לו לשלוח חיוך קלוש לבאי הבית, מבלי להתחייב לשום דבר מיוחד. הוא לא אמר דבר על התאונה בתל-אביב, ישב כל הערב מול המרקע וראה דרמות בריטיות. השלווה שאפפה אותו ליוותה בנחת את קִצו של יום נוסף, והוא התפלל בלבו שלא יהיה יותר גרוע.

חיים, איזה כיף לקרוא אותך. הפרוזה שלך מעולה ומעוררת השראה. גם אני כותב לפעמים, למגירה, ואני חב לך הרבה בתחום הזה. כן, אני מעין אפיגון (אנונימי) שלך, אבל אם זה עוזר לי לבטא את מחשבתיי ולהבין את עצמי בצורה צלולה ובהירה יותר, אז מדוע לא? והעיקר, המשך לכתוב!
מעולה! מציאות ישראלית יומיומית של כל אלו שכבר לא שייכים לכאן.
חשוב לזכור, יש מציאות אחרת. נולדנו כאן אבל אנחנו לא חייבים להשאר כאן.
אהבתי במיוחד את הקטע עם האשה שקראה לאה גולדברג. מזכיר לי את תקופת האוניברסיטה. מרצים "אינטלקטואליים" עם התנהגות אנושית ירודה. מתרגשים מכתבי יד ישנים ומדמויות היסטוריות אבל עוינים את כל מה שסביבם.
מסכים אתך !
מה שמעניין מדוע אנשים מתלהבים מכתיבה אנושית ומצפונית ?
וכשזה מגיע למעשה, אותם אנשים הופכים את עורם,
ומתנהגים בצורה מאד (בלשון-המעטה)לא ידידותית .
מה טוב לחזור מארצות הניכור ולחוש בבריזה ספרותית זו, כבמגע מלטף ומוכר כל כך.
קשה, כול כך מדויק. תיאורה של ההוויה הזו שלנו. מציאות של בנאליות מעיקה והעדרו של קשר, אפילו עם הבודד הזה שבקולנוע של המוזיאון. את הבדידות של אולם הקריאה של בית אריאלה (ארכיון העיתונית וכרכי "העולם הזה" של שנות ה 70,את הקדומים יותר, צריך להזמין)אני מכיר,ואפילו את הנערה הקוראת בלאה גולדברג… וכול תחת המועקה הישראלית ,היויומית של "יש לי כול כך הרבה פנאי…ואין לי זמן". כי פנאי הוא כאן ועכשיו, וזמן הוא מחר. המחר שלנו, הכול כך לא וודאי. תודה ,חיים.
כתיבה יפה ומרגשת,הבנליות של הבנליות…עלה והצלח חיים…