חבל שדווקא שני סמלי ההגינות וההדר הבית"רי הישן בליכוד, בני בגין ודן מרידור, שטפו את הארץ בגלי היסטריה בלתי מבוקרים, שעניינם העיסוק התקשורתי בכוונתה של הממשלה לתקוף מדינה אחרת החברה באו"ם ולסבך את אזרחי ישראל בשורה ארוכה של אסונות עתירי קורבנות. כיוון שגם שני הליכודניקים האלה מבינים שראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון שלו אהוד ברק הם נחושי החלטה לתקוף מבלי להביא בחשבון גורמים מדיניים, אסטרטגיים וצבאיים מכריעים בחשיבותם, אין מנוס מהמסקנה שהם לא חשבו עד הסוף. עידן הסודיות המוחלטת, ערפל הקרב והעמימות פשוט עובר לו מן העולם נגד עיניהם של כל מחרחרי המלחמה באשר הם, ואין שום דרך למנוע דיון ציבורי בשום מקום, למעט אולי בצפון קוריאה. נזקי הדיון הציבורי מתגמדים, כמובן, לעומת ההערכות המפוכחות של גורמי ביטחון בצבא ובגופים חשאיים אחרים. כל מאמר, הפגנה, ריאיון תקשורתי או עצומה בעיתון, שנועד למנוע את הזוועות ביבי וברק מתכננים לנו, יבורך.

טיל שיהאב איראני – נשק להשמדה, אבל לא המונית

כיוון שאנחנו עוסקים במזימה לתקוף את איראן בטור הזה כבר 15 שנים ויותר, אין לנו אלא לגחך מול תחושת הראשוניות שפקדה כמה פרשנים ממסדיים, שמעזים לפתוח את הפה רק אחרי שקיבלו אור ירוק מאנשים מוסמכים בעיניהם. את המלים האלה כתבתי כאן לפני חמש שנים: "רק לפני שבוע נשטפה הארץ בהיסטריה אנטי-איראנית והתגובות שקראתי ושמעתי בכל מקום הזכירו לי עלון משוכפל של חוסי בית חולים לחולי נפש. רבים גילו גם חוש מעשי מפותח והציעו שישראל תנקוט צעדים דרסטיים נגד המדינה המוסלמית" (כל העיר, 25 במאי 2006). באותם ימים שתקו אנשי המוסד והשב"כ (המדליפים עתה את האזהרות) כי הם היו חלק מהממסד שתיכנן את המתקפה על האיראנים. עתה הם לא סומכים על ממשלת נתניהו ואף איתרו שינויים כביכול במצב האסטרטגי של ישראל. אבל למעשה לא השתנה המצב העקרוני וגם לא יחסי הכוחות בשטח.

המדיניות ההיסטרית שמנסה למנוע בכל מחיר את אובדן הבלעדיות הישראלית על נשק גרעיני במזרח התיכון היתה תמיד חסרת תוחלת לטווח ארוך ואפילו בינוני. הנחת היסוד הגזענית ביסודה, שישראל היא מדינה אחראית ואילו כל שכנותיה ושאר המדינות המוסלמיות הן מדינות פראיות, איננה יכולה להוות בסיס למדיניות שפויה במאה ה-21. לכן הדיון שהתנהל בתקשורת בעקבות החידושים של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" החטיא בדרך כלל את המטרה. אין טעם להתמקד רק בסיכונים המיידיים של מתקפה על איראן אלא בעצם הנואלוּת המוחלטת של הקונספציה בנושאי הגרעין. אם ישראל רוצה לפרז את האזור מנשק גרעיני היא תצטרך להתפרק בעצמה מהנשק הזה; אם היא תמשיך להתעקש על החזקתו ועל פיתוחו המוּאץ יקבלו גם מדינות אחרות לגיטימציה למרוץ חימוש מסוכן. ישראל איננה מעצמה גדולה כמו ארצות הברית, ויכולתה לאכוף את רצונה על מדינות כמו איראן, טורקיה ופקיסטן היא מוגבלת מאוד. לפקיסטן יש כבר נשק גרעיני, ובינתיים ארצות הברית מונעת ממנה לעשות בו שימוש, למעט תִחזוק ההרתעה ההדדית בינה לבין שכנתה העוינת הודו. אבל אם ישראל תתקוף את המתקנים הגרעיניים באיראן יראו בכך הפקיסטנים צעד של התגרות בעולם המוסלמי כולו. הצבת נשק גרעיני פקיסטני על אדמת איראן, במטרה להילחם או להרתיע את ישראל, תהיה אז רק שאלה של זמן.

אהוד ברק מאיים להדביק מדינה שלמה בשגעון הגדלות שלו. כולנו מבינים שהמאמרים שהופיעו השבוע לא ירתיעו את האיש המשונה הזה. הערכת הנזקים בנפש וברכוש מפחידה אמנם את אזרחי המדינה (לפעמים הפחד הוא יועץ מצוין) אבל האפקט שלה הוא זמני וחולף. רק תיאוריה חלופית מבוססת ומשכנעת יכולה להמיר את ההתבססות העכשווית על פעולות צבאיות מטורפות במדיניות נבונה יותר.

הנחות היסוד מצריכות חשיבה חדשה על כל התנהלותה הפוליטית של מדינת ישראל, כדי לפזר את האשליות המשיחיות והמגלומניות של קברניטיה:

1. ישראל לא תוכל לשמור על המונופול של נשק גרעיני באזור לדורות. או שתחליט על התפרקות מהנשק הגרעיני או שתשלים עם פיתוחו גם במדינות אחרות כאן.
2. ידידוּת, או לפחות דו-קיום נאות עם מעצמות אזוריות אחרות, הם נכסים הרבה יותר חשובים מאשר עוד התנחלות ועוד קילומטר שטח בגולן או בגדה. התפייסות עם טורקיה ועם מצרים והפגת המתיחות עם איראן הם היעדים העיקריים של ישראל במזרח התיכון, בדרך להשגת שלום גם עם השכנים הערבים.
3. עד כה דיברנו על שתי החלופות שביניהן עלינו לבחור: שלום או התפשטות טריטוריאלית. רבים רואים בנשק הגרעיני הישראלי אמצעי לשמירת השטחים. אבל הבחירה האמיתית היא בין עצם הקיום לבין השטחים. הקיום כרוך בוויתור על נשק להשמדה המונית. ישראל לא תוכל להישען לנצח על הרתעה גרעינית כיוון שהבלעדיות שלה בנושא הזה הולכת לפוּג בתוך כמה שנים.
4. המתח בין ישראל לבין טורקיה הוא אסון לאומי ולא סתם בעיה חולפת במדיניות החוץ הישראלית. מתקפה ישראלית על איראן תגרום לקרע להיות בלתי הפיך.
5. ישראל תערער לחלוטין את יחסיה עם אירופה, שלא תוכל לעמוד בהשלכותיה של פעולה חד-צדדית נגד איראן וגם לא של התגובות הצבאיות עליה. לכך יש מחיר כלכלי, פוליטי ותרבותי עצום. תומכי האופציה של שמעון פרס על נשק גרעיני חייבים לרענן את השקפת עולמם ולבחון אם הם מוכנים שהם וצאצאיהם ישלמו את המחיר לדורות רבים.
6. קעקוע היחסים עם אירופה יביא להרעה הדרגתית של היחסים עם ארצות הברית ועם החלק הליברלי של יהדות אמריקה. זהו מחיר שישראל פשוט לא יכולה לשלם.
7. ישראל איננה יכולה לעמוד בתוצאות של פתיחת חזית עם כל העולם המוסלמי. ההסתבכות האמיתית שלה היא בתוך החברה הישראלית: הימין הקיצוני צבר עמדות כוח בממסד ובצבא, והוא נחוש להכשיל כל פשרה הוגנת.
8. הדילמה האמיתית איננה כיצד לפעול מול איראן או מול מדינות ערב אלא כיצד לנטרל את ההתנגדות לתהליך שלום רציני בתוך החברה הישראלית.
9. מתקפה על איראן היא מסוכנת מבחינה צבאית, התאבדותית מבחינת התוצאות המדיניות והרת אסון מההיבט התדמיתי. רק אויב החברה שלנו או מגלומן חסר מעצורים יכול אפילו לחשוב על צעד כזה, שיש למנוע אותו בכל מחיר.

אלו הם קווי המתאר ההכרחיים של דיון לאומי אמיתי בנושאים המדיניים-ביטחוניים שעמדו לאחרונה על הפרק. זמנן של האזהרות על סודיות ועל ביטחון שדה עבר מן העולם.

Share on Facebook