יורשה לי הפעם לשחק את תפקידו של השטן ולהגן לכאורה על עמדות הימין הניצי בישראל אל מול עמדות של השמאל הליבראלי. הנה יוצא השמאל הליבראלי בדמותו של גדעון לוי בהתקפה מוחצת על עמדות הימין ומוכיח אותם שפשוט דעתם נטרפה עליהם והם מצליחים להטריף את עם ישראל כולו.
נתניהו כנראה לא התרשם מכל הנאומים הנשיאותיים של אובמה
לוי טוען בעיתון "הארץ", ("מי כאן מטורף" 6.11.11) כמו רבים מן השמאל הליברלי, שמדיניות הימין, כלומר ממשלת ישראל, היא חסרת חוש מציאות לחלוטין. לדבריו, רק חוסר ההיגיון יכול להניע את ישראל להמשיך בהתנחלויות או להלחם ברשות הפלסטינית. חוסר השכל הישר של צעדי ישראל מחזקים את החמאס. אין גם הגיון בהמשך כליאתו של מרוואן ברגותי, אין גם טעם בדרדור יחסים עם טורקיה ולא היה היגיון במבצע "עופרת יצוקה". גם אין הגיון למסע ההפחדה נגד "האביב הערבי". אין טעם להטיל ספק בכוונות הטובות של היונים הליברלים , (ובמקרה זה כוונתו של לוי היא להרתיע ממלחמה באיראן), אך האם הליברלים יותר מציאותיים מניצי הימין? האם הימין באמת מטורף?
נבדוק למשל את נושא הכיבוש וההתנחלויות. לרבים מאיתנו עוד זכורה שמחת הניצחון של מלחמת ששת הימים, ההתלהבות שטפה את הרחובות. הנוסחה שהופצה על ידי דוברי הימין (כגון שמואל תמיר המנוח): "שטח משוחרר לא יוחזר". השמאל של אז לעג לכל אלה. הוא הסביר שאין כל סיכוי שישראל תוכל להחזיק בכיבושים ולהתנחל בהם. "המהלך נוגד את ההיסטוריה המודרנית בה אין כבר כיבושים קולוניאליים מסוג זה", נאמר אז. נשמע גם הנימוק המנצח שהמערב הנאור ובראשו ארה"ב לעולם לא יסכים לכיבושים שכאלה. יש לציין שהמספחים והמתנחלים הראשונים לא ממש התרגשו מאזהרות השמאל והליבראלים והם המשיכו ליישב ולבנות.
מאז עברו 44 שנה וישראל מוסיפה להחזיק את השטחים בגאון. לא מעטים מאזרחי ישראל התעשרו מן השטחים, אחרים רבים בנו שם וילות יפות באוויר הצח ובסיוע הנדיב של הממשלה. מהתנגדות המערב לסיפוח נשארו רק הצהרות של ארה"ב ואירופה לפיהן לא יכירו בכיבוש ולא יכירו בירושלים כבירת ישראל. הצהרות אלה קיימות עדיין על הנייר למרות סיפוח ירושלים ובנייה נמרצת בירושלים המזרחית. כך ש"במבחן התוצאה" בין הימין ושמאל, השמאל יצא בשן ועין. הוא וודאי לא הוכיח חוש מציאות או ראייה למרחוק . להפך, דווקא אנשי ימין (ובעזרת רבים מן השמאל הציוני) הגשימו את מדיניותם בהצלחה מעל ומעבר למה שיכולנו לתאר לעצמנו בימים ההם.
גם בשאר תחומים המצב אינו שונה כל כך. הנה המצור על עזה ומבצע "עופרת יצוקה". המוני הרוגים פלסטינים (רובם אזרחים) ותילי חורבות כיסו את הרצועה. אבל מה קרה לישראל? נכון , נרשמו הרבה גינויים והוקעות. אך האם "המערב הנאור" עצר את ישראל או העניש אותה? ממשלת ישראל מתעקשת לדבוק גם היום בעמדותיה, היא עוצרת שוב ושוב משטים לעזרת הרצועה ויורדת לחייהם של תושבי עזה הפלסטינים. ובאשר לשחרור מרוואן ברגותי איזה הגיון יש מבחינת ישראל הימנית לשחרר אותו? מנהיג שהכריז שהוא יוכל לאחד מחדש את תנועות פת"ח וחמאס? כלומר שיוביל התנגדות מאוחדת לכיבוש.
עוד יותר מוזרה היא הדרישה לתמוך ולהכשיר לציבור הישראלי את האביב הערבי. האם לא ברור שעמים ערביים חופשיים ודמוקרטיים לא יסכימו לראות את הפלסטינים נאנקים תחת כיבוש ישראלי? יש על כן לשאול מהו ההיגיון ומהו השכל הישר המוביל את השמאל הציוני- ליבראלי בכל דרכו לחוסר הצלחה בסופו של עניין לאכזבה וייאוש? מי היו הכוחות הפוליטיים מהם קיווה השמאל הציוני לגרום לשינוי המדיניות למיגור הכיבוש ולהשכנת שלום?
נציין קודם במי השמאל הליברלי והציוני מעולם לא תלה תקוותו: בעם הפלסטיני עצמו. במאבקו של העם הפלסטיני בכיבוש ולשלום, ובוודאי לא בהתנגדות. להיפך, הוא התנגד לכל גילוי של התנגדות פלסטינית ("לשבור להם ידיים ורגליים"). השמאל הציוני התנגד לאינתיפאדות ולבניו קרא להתגייס לצבא כדי לחזק את הנישול ואת הדיכוי. האם יש להזכיר את הצהרתו של יוסי שריד שהודה שטעותו הגדולה הייתה שלא הכיר בעוד מועד בכך שערפאת אינו פרטנר לשלום? שריד, אגב, הופיע אמש בכיכר רבין בעצרת לזכרו של ראש הממשלה שנרצח על ידי שולחיו של הימין הקיצוני ולא הביע כל ערעור או ספק בדרכו של השמאל הליברלי.
ואולי אפשר להצדיק את שמאל הציוני והליברלי בכך: בתקוות שהם תולים בשלום נוסח ארה"ב או האיחוד האירופאי. הם יודעים היטב שיהיה זה שלום הנוטה לצד הישראלי – בלי החזרת כל השטחים כולל ירושלים, בלי פתרון בעיית הפליטים. אבל עם פירוז פלסטין. משהו דומה לנוסחה המקובלת על "שלום עכשיו" או על יוזמת ג'נבה, שתמיד נדחה ע"י הפלסטינים.
מוזר אם כן שאיש כמו גדעון לוי זוקף את חוסר השלום והחזרת השטחים לזכות העקשנות, חוסר ההיגיון, והטמטום של הממשלה. האם הוא ואנשי שלום אמיתי כמוהו לא מבינים שבלי תמיכה אסטרטגית של ארצות הברית אי אפשר לספח קרקעות, ליישב יישובים להתחמש בנשק הכי מודרני, לצפצף על כל העולם?
בכל זאת השמאל הליבראלי המשיך וממשיך להאמין. השיא באמונה העיוורת הזו במערב נרשם עם בחירת ברק אובמה לנשיאות ארה"ב. וכאשר הוא אמר "שיש להפסיק את ההתנחלויות" השמאל הפרו-אמריקאי התמוגג. הנה ההוכחה האולטימטיבית לצדקת השמאל והליבראליזם כנגד מדיניות הימין הוכחו כנכונות. ראש הממשלה בנימין נתניהו חשב כנראה אחרת ולא התרשם כמו השמאל מכל הנאומים הנשיאותיים מפס הייצור של אובמה. לימין ולבורגנות הישראלית לא היה כלל קשה לתפוס שארה"ב מנהלת מדיניות אימפריאליסטית באזור וישראל היא בסיס חשוב במדיניות זו. ובמסגרת זו ארה"ב היא "ידיד נאמן" לישראל המקבלת חלק מהשלל.
חשיבותה של ישראל בעיני ארה"ב משודרגת אפילו בזמן האחרון. לאחרונה התפרסם ב"דיילי גרדיאן" שישראל משפרת טילים לכדי יכולת של טיל בינייבשתי, כלומר למרחק של אלפי קילומטרים. ובדומה לכך משפרים טילי שיוט מצוללות. מאחר שאין לעלות על הדעת שכל זה נעשה בלי ידיעה, עידוד ואף מימון של ארה"ב, יש להניח שארה"ב משדרגת את מעמדה של ישראל כבעלת ברית חשובה באזור המזרח התיכון לבעל ברית גם בזירה המזרח אירופית.
אוי לנו ולילדינו.
האם הימין באמת מטורף? תלוי איך מבינים טירוף. טירוף הוא מצב שתמיד קודם לפעולה (וכמובן גם לתוצאה). לכן לא תמיד יהיה נכון להביא "הצלחות" מן ההווה כעדות לשפיות (ולחליפין כשלונות לטירוף).
לכן אם כבר אז הסנוורים היו קודם ובעקבות כך באה ריצה אחרי המערב.כיום אין מדובר ב 2 ישויות שונות הנאמנות זו לזו (או משתפות פעולה) אלא מבנה על השולט בשתיהן. חילוקי הדעות (המדומים או אף האמיתיים) אשר בין חלקים מסויימים אינם משנים את העובדה שמדובר ביישות אחת המתהדרת בכמה סמלים שונים לפי צורך השעה. המשך: בניסוי המפורסם..
של סטנלי מילגרם אותם אלה שנשמעו לדמות הסמכותית, שהורתה להם להמשיך בניסוי, ולחשמל את ה"נבדק", היו הרוב הגדול של המשתתפים. ואף אחד מהם, כנראה, לא היה מטורף. המטורף באמת אינו מחובר למציאות האובייקטיבית אך מה אם אם המציאות האובייקטיבית היא מציאות מטורפת (כלומר מציאות בלתי טבעית שמקויימת כל הזמן בכוח)? האדם מתרגל די מהר למצב כזה והלא טבעי נהפך לנורמלי בשבילו. אולם ההגיון אומר שאי אפשר יהיה לקיים את זה לנצח ובסוף האקספרימנט יקרוס. אבל עד אז כולם עושים חיים משוגעים (תרתי משמע).
מאחר שהמצב הוא שהפלסטינים והערבים יחסלו את כולנו ברגע שיוכלו, מכאן יוצא שעדיף להיות כלב הבוקסר הנרצע של ארצות הברית ולהישאר בחיים, מלהיות פודל מת.
העניין הוא יוליוס, שבמקרה הזה אתה תהיה עבד נרצע של ארצות הברית. האמונה שהפלסטינים יחסלו אותך אם תהיה להם מדינה, זה בדיוק מה שצריך כדי לגרום לך להקריב את חייך למען הכיבוש (או הביטחון בשפה שלך), למען העשירים שמתעשרים מזה (אם לא תסחור באופן לא חוקי בנשק של צה"ל אין לך שום סיכוי להתעשר מזה) ולבסוף, כשתהיה כאן מלחמה באמת קשה ומסוכנת, נחש מי יסע לחו"ל או יכנס לבונקר מוגן ומי יישאר לחטוף על הראש?
זה נכון שאני מאמין שהפלסטינים רוצים להשמיד את כולנו, אבל מצד שני הם באמת רוצים להשמיד את כולנו. הם רצו להשמיד אותנו הרבה לפני הכיבוש של 67, ובגלל זה אף מדינה ערבית לא הסכימה לעשות שלום עם ישראל לפני 67, כך שכל התיזה שלך על "ביטחון יעני כיבוש" לא נכונה. אגב, כל הסכמי השלום של ישראל עם מדינות ערביות נחתמו דווקא לאחר הכיבוש וההתנחלויות. האם אפשר להסיק מזה שדווקא העובדה שלא היו התנחלויות היתה המכשול לשלום? תיזה מעניינת.
"מדינה פלסטינית" זה עוד בסדר, אבל אם קראת היטב את המאמר בוודאי ראית ששמואל אמיר מדבר על פתרון בעיית הפליטים, ואני לא ממש אטעה אם אומר שהשמאל העיקבי ברובו שואף למדינה דו-לאומית –
וזה באמת יהיה הסוף.
לגבי "עבד נרצע של ארה"ב" – יפה לראות שיש ריבוי דעות בגדה השמאלית:
מחצית מהחברים טוענים שישראל היא עבד נרצע של ארה"ב, והמחצית האחרת טוענים שארה"ב היא עבד נרצע של ישראל והשדולה היהודית.
ולגבי "כשתהיה כאן מלחמה באמת קשה" – יש כזו בסוריה, ממש עכשיו. ותנחשי באיזה צד תומך כותב המאמר?
כל עוד רוב היהודים מחזיקים באידיאולוגיה הציונית הלאומנית של המאה ה-19, לא יהיה פה שלום. הציונות בעד "גאולת" הקרקע, וכל מיני רעיונות של דתיים מטאפיזיים שאפשר לאמר עליהם "קולוניאליזם" קלאסי. אין מה לעשות, הממשלה תשתמש תמיד בשיטת ההפחדה מהאחר, ותבנה כל מיני גדרות וחומות, אבל בסופו של דבר מי שגוזל אדמות של אחרים לא יודע מהי שלווה.
הסוף לציונות קרב.
אז רק שאני אבין
אחרי 44 שנים, עשרות ישובים, עוצמה כלכלית , מדינית , חברתית , צבאית ואנושית שהושגה למרות שישראל הינה יישות כובשת אתה עדיין טוען שהשמאל הציוני או הימין הציוני טועה?
אני לא מבריק במילותיו כמו שאר הכותבים הנאורים באתר אבל וואלה אם זה עובד כנגד הכול וכנגד כולם יכול להיות (ממש בטעות כן) שאתה הוא הטועה?
במבצע עופרת יצוקה היו רוב ההרוגים מחבלים, ולא אזרחים, כפי שכותב אמיר. נא לא להביא עובדות שקריות. שלא לדבר על אחריות החמאס לתגובה הישראלית, בכך שירה אלפי רקטות לעבר ישראל.
כידוע: אלימות ערבית ע"פ השמאל העיקבית תמיד היתה יותר מלגיטימית.
איזכור האביב הערבי מגוחך כאשר זה בא משמואל אמיר שמטיל בעקביות ספק ודופי בהפיכות בלוב ובסוריה.
אמירתו של רבין ז"ל על שבירת איברים, לעומת תפקידו בקידום השלום מייצגים את השינוי שעבר השמאל הציוני. שינוי שאמיר מתעלם ממנו לחלוטין.
בדיוק כך. תקופות היסטוריות שלפני מלחמות, טבח, שואה וכיוב, אחד המאפיינים שלהן הוא שכולם חושבים שזהו. הסבל, הטירוף והאי אנושיות נגמרו. עכשיו למדנו ועכשיו אנחנו אנושיים. ואז פורצת עוד מלחמה מזעזעת, טבח כלשהו, שואה כלשהי שהתגובה עליה מצד ה"עולם הנאור וההמוני" היא בין אדישות לדיבורי סרק.
לפני כמה ימים גם סרקוזי ליקק טוב טוב לנתניהו. ולמה? כי סרקוזי אוהב יהודים? לא. כי לצרפת יש אינטרס לשמור על יחסים טובים עם ארה"ב ואולי גם צרפת מקבלת כמה דגמי נשק שפה עמלים עליהם יומם ולילה עם טובי המדענים. המשך יבוא
המסקנה שאני הבנתי כבר מזמן זה שאין עולם נאור והומני. יש מעט אנשים הומניים וזה הכל. אחוזי הפושעים שיהפכו להיות רוצחים בסגנון: "אני מרגיש מכה קלה בכנף המטוס" או "מילאתי פקודה" הם אותם אחוזים בכל מדינה ובכל תרבות: אחוזים גבוהים מאוד.
חנה ארנדט אמרה שרק בשביל הקצת שלא יהיו רוצחים ופושעים שווה לחיות. אני לא יודעת אם הייתי יכולה לבחור אם להוולד או לא והבחירה הייתה שאכיר בחיים שלי 25000 אנשים שיפגעו בי ושניים שיעזרו לי הייתי בוחרת להיוולד. הבעיה היא שכל אחד יכול ללדת אבל לא כל אחד יוכל לחשוב.