רק מתי מעט משרידי השמאל הישראלי הישן נותרו בהנהגה הראשית של מועצת הפליטים, שהתכנסה בדצמבר 2017 בעיר החוף לרנקה באי קפריסין. הקִרבה הגדולה לישראל קצת הקלה על שלוש מאות אלף הפליטים, אבל המנהיגים הכריזמטיים מהעבר, שנוכחותם באי הסמוך לישראל התפרשה אצל המשקיפים הבינלאומיים הרבים שהגיעו להתכנסות  כ"סימבולית", היו כבר מבוגרים מאוד ועייפים.

לרנקה

כמה מהם נפטרו מאז הכריזה הממשלה, בראשות גדעון סער, שכל אנשי השמאל שיעזבו את ישראל מרצונם יקבלו חנינה מיידית ולא יועמדו לדין. החלטת הממשלה לא נבעה רק מהלחץ הבינלאומי, אלא גם מהתלונות הרבות על התנאים במחנות המעצר של העצירים הפוליטיים, שגרמו למותם בלא עת של כמה אנשי רוח חשובים. שר הפנים צחי הנגבי התנגד לחנינה וגם ליציאה ההמונית לקפריסין וסבר שריכוז כה גדול של פוליטיקאים, אקדמאים, אמנים ואנשי רוח ישראלים במדינה שכנה במזרח התיכון תזין את ההסתה נגד המדינה היהודית. הנגבי, שכבר השתחרר מתלותו באליטות ומהבוז האדיר שרחש לעצמו עקב ההתרפסות שלו בפני המערכת המשפטית בעבר הלא רחוק, ראה בעבודתו במשרד הפנים משום שליחות היסטורית גדולה. אִמו הישישה, גאולה כהן, שכנעה אותו שעליו לכפר על חטאו כלפי ארץ ישראל השלֵמה וכלפי המתנחלים, בעיקר אנשי גוש קטיף לשעבר, ולשנות את המציאות הדמוגרפית בתוך המדינה במהירות עצומה, לפני שיתערבו שונאי ישראל מהאו"ם.

השדולה הציונית בכנסת הצליחה להעביר בשלוש קריאות את הצעת החוק של ח"כ יריב לוין מהליכוד, לשלול מכל האזרחים הערבים את האזרחות הישראלית אלא אם כן יישבעו אמונים ל"מדינה יהודית המושתתת על אדני הציונות". רק 17000 אזרחים ערבים הסכימו להגיע לבית משפט השלום הסמוך למקום מגוריהם ולחתום שם על ההצהרה בפני שופט. בכך סוכלה סופית השתתפותם של רוב הערבים בתהליכים הפוליטיים בתוך מדינת ישראל. אלה שהסכימו להישבע נחשבו ל"יהודים של כבוד" (HONOURARY JEWS) וקולותיהם התפזרו בין המפלגות הציוניות. ניטרול יותר ממיליון ערבים מהמשחק הדמוקרטי הקֵל מאוד על השלטונות לבודד את אנשי השמאל, עד שוועדה לזכויות האדם של האו"ם גיבשה את הרעיון להגירתם לקפריסין. בתוך שנתיים יצאו לקפריסין יותר מרבע מיליון אזרחים יהודים, שנקלטו באי הקטן בסיוע בינלאומי מסיבי. הסיוע הזה הציל את כלכלת קפריסין מתלאות המשבר הכלכלי העולמי ומאתיים אלף המהגרים מיוון הבטיחו שהאופי המדיני והתרבותי של האי לא ישתנה כתוצאה מהנוכחות הישראלית הגדולה שם.

השגשוג בקפריסין נוכח המתרחש בכל המדינות השכנות גרם לאזרחים לקבל את הישראלים מבלי להתלונן. היו אמנם גילויים בודדים של שנאת זרים, אבל החשש ההולך וגובר מהתהליכים הפנימיים בטורקיה ובעיקר מעליית כוחות איסלמיים קיצוניים שקראו בגלוי לכיבושו של כל האי קפריסין ולהשתלטות על המים הטריטוריאליים שלו, גרמו לחוגים רבים באליטות שם להזדהות עם הישראלים. הצעירים מקרב המהגרים מישראל למדו במהירות את השפה היוונית והשתלבותם בכלכלת האי הייתה די מהירה; הוותיקים יותר הקשיבו בעיניים לחות לשירו של אריק איינשטיין, "יושב בסן-פרנסיסקו על המים", צפו בטלוויזיה הישראלית ועדיין ניהלו ויכוחים סוערים על הדרך לתיקון המצב בישראל. ביום העצמאות הפילוג הדוֹרי בקרב קהילת המהגרים היה גלוי: הצעירים סירבו לחגוג, וכמה מוותיקי תעיו"ש, שהיו עדיין מתחת לגיל 35, אף שרפו בפומבי את דגל ישראל. אחרים חלמו על שיבת ציון חדשה, שתחזיר לישראל את הכוחות הנאורים האנטי-פשיסטים, ותגיע לשלום מלא עם הפלסטינים ועם שאר מדינות ערב.

כל הפלגים ליקקו עדיין את הפצעים מאירועי 2014. שנה אחרי שישראל הרסה את מתקני הגרעין באיראן וגרמה שם לאבידות כבדות מאוד החל גל פיגועים גדול, שהפעם זכה לתמיכתם של אזרחים ערבים רבים שהגיעו למסקנה שמדינת ישראל איבדה את הלגיטימיות שלה ברחבי העולם, ושאין להם שום סיבה להיות נאמנים ל"יישות בוגדנית ורצחנית כזו". התזוזה הזו בעמדתם פגעה מאוד בחד"ש, אבל הממשלה החלה בצעדים נקמניים נגד יהודים שרצו על אף הכול בהמשך שיתוף הפעולה היהודי-ערבי. באוגוסט 2014 סגרה הממשלה את "הארץ" לעשרה ימים, וקנסות כבדים אילצו את ההנהלה להחליף חלק מן העורכים. העורך גדעון לוי פרש, ולהפתעתו של ראש הממשלה סער סירבו ותיקי העיתון להחליף אותו בתפקידו. בצו מיוחד של משרד הפנים נסגרו כל אתרי החדשות באינטרנט, ונפתחו מחדש בפיקוח ממשלתי צמוד. שר ההסברה אריה אלדד ושר-העל לנושאי ביטחון חוץ ופנים אביגדור ליברמן הקימו פלוגות עזר להחזרת הסדר על כנו, שריסנו בכוח כל ניסיון להפגין נגד סתימת הפיות. אהוד ברק, שאחרי התפטרותו של בנימין נתניהו קיבל על עצמו את תפקיד יו"ר הכנסת, רתם את בית המחוקקים לתפקיד הסייען של הרשות המבצעת.

בתחילת 2015 התקיימה ועידת הליכוד בבנייני האומה בירושלים, ולקול תשואות הקהל נגרר דן מרידור במסדרונות האולם הגדול, אחרי שסולק בכוח מבימת הנואמים. לימור לבנת שניסתה להגן עליו הושתקה, והשר אופיר אקוניס נזף בה בפרהסיה. "הליכוד למד לשלוט, למרות אנשים כמוך ולא בזכותם", אמר אקוניס וזכה למחיאות כפיים סוערות, "אם סילקנו מהתנועה את בני בגין, שלמשפחתו יש זכויות עצומות במחנה הלאומי, לא נהסס להוציא גם אותך". שבועיים קודם לתקרית זכה אקוניס למאמר מחמיא של ארי נוגה ב"הארץ", אחרי שסיכל את מועמדותו של ברוך מרזל לרשימת הליכוד לכנסת. "אקוניס הוכיח שאפשר להיות איש לאומי אפילו קיצוני, ובכל זאת להילחם בפשיזם", כתב נוגה. העיתונאי והשר נפגשו למחרת פרסום המאמר במזנון הכנסת לשיחה מבודחת, שבמהלכה טען אקוניס שהשבחים של נוגה מקעקעים את מעמדו במרכז הליכוד.

נוגה לא יצא לקפריסין עם רוב חבריו בעיתון, והבעלים עמוס שוקן הִפקיד בידיו, בידיים רועדות, את תפקיד העורך. מהדורה שבועית של "הארץ" יצאה גם בניקוסיה, והופצה בישראל בתנאים מחתרתיים. ראש הממשלה רמז לשב"כ להניח למפיצי העיתון. "העם איתנו בכל מקרה", כך אמר, "וצריך לאפשר לליברלים להוציא קצת קיטוֹר". הוא סיפר לנוגה, בשיחה השבועית שקיים עם עורכי העיתונים, שהנשיא האמריקאי החדש אמר לו, שהלוואי שהיה יכול להגלות את הליברלים שלו לאי כלשהו. נוגה לא חייך, אלא החמיץ פנים וטען שהגיע הזמן להחזיר לארץ לפחות מחצית מכלל הגולים, כי עזיבתם החלישה את החלק היצרני בקרב הציבור הישראלי. סער הבטיח לשוחח על הנושא הזה עם הנשיא דוד ליבאי, שהצטרפותו לליכוד בשנת 2013 הסעירה את דעת הקהל הליברלית בישראל.

הישיבה בלרנקה הסתיימה מבלי לקבל החלטות, אבל חלק מחברי ההנהגה החליטו לשאת ולתת עם ראש הממשלה סער, "לפני שגרועים ממנו יעלו לשלטון".

• פורסם ב"כל העיר"

Share on Facebook