לאחר שלב ההפגנות הגדולות באתרים רבים ובמדינות רבות, הופצו שמועות שהמחאה נגמרה. אמרו שהיא מיצתה עצמה, שהיא השיגה את הישגיה בהחדרת מושגים סוציאל-דמוקרטיים לאוצר המילים הפופולרי הציבורי ויצרה איום מסוים על המנהיגים הפוליטיים ובזה סיימה את תפקידה, שהיא לא הייתה ממוקדת ולכן דעכה, שהיא לא ידעה בעצמה מהן מטרותיה ושהייתה מורכבת בעיקר מצעירים משועממים ולכן פתיל חייה נגמר עם תום הקיץ. אבל המחאה נמשכת בכל מקום.

פוסטר מ"אקיופיי אוקלנד" מאת ריץ' בלק

השלב הראשון הסתיים בפינוי מאהלים אלים, בגז פלפל, במעצרים ובכפיית ממשל טכנוקרטי ביוון ובאיטליה. ואז החל השלב השני. שינויים מסוימים מתחילים להיות מורגשים. באקטיביזם: בירושלים החלו לזווג בין בתים ללא דיירים לדיירים ללא בתים, וכעת גם בארה"ב, וכמו כן להגן על אלה שמאיימים לפנותם. בבחירה של אזרחים: באוהיו הצביעו האזרחים בעד זכויות עובדים. בהחלטות של פוליטיקאים: בניו יורק הוחלט להעלות מסים לעשירים. בוויתורים של בעלי הון: בישראל עשתה עפרה שטראוס מעשה חשוב בכיוון ראוי.

אולם התשובות הללו של הפוליטיקאים ושל בעלי ההון הן עדיין חלקיות, מתונות וצנועות מדי. המחאה אינה מסתיימת ולא תסתיים, שכן המצוקות הן אמִתיות ומקיפות כול. הן מקיפות את כל היבטי חיינו ומקיפות כמעט את כולנו – 99%.

עמנואל ולרשטיין *, סוציולוג חשוב, כותב על שינוי בעמדותיו של לורנס סמרס, איש מרכזי בהשתלטות הפיננסים על חיינו, ועל דאגותיו של סמרס לנוכח המחאה הגלובלית. הדאגה הזו מביאה אותו, עם גורמים ניאו-ליברליים אחרים, להתייחס למחאה ברצינות ובמידה מסוימת אף להכיר בצדקתה. אין מדובר בתמיכה במחאה אלא בניסיון למצוא את הדרכים שבהן אפשר יהיה להיענות לדרישותיה במידה הפחותה ביותר האפשרית, כדי לא לוותר על שליטת בעלי ההון, וגם כדי להימנע מהנזקים הפוליטיים שהיא עלולה לגרום להם. לאחר מכן הוא כותב על המעבר לשלב השני במחאה הגלובאלית לצדק חברתי.

הסיבוב השני בתנועה העולמית לצדק חברתי

עמנואל וולרסטיין

במהלך ההפגנות בכיכר תחריר בנובמבר 2011, ענה מוחמד עלי (20) לשאלת עיתונאי לסיבת היותו במקום: “אנחנו רוצים צדק חברתי. לא יותר. זה המעט שאנו ראויים לו”.

הסיבוב הראשון של התנועות קיבל צורות מגוונות ברחבי העולם – האביב הערבי לכאורה, תנועות הכיבוש שהחלו בארה"ב והתפשטו למספר רב של מדינות, ליוון, ל"זועמים" (ה"אינדיגנדוס") בספרד, והיו הפגנות הסטודנטים בצ'ילה ועוד רבות אחרות.

הן היו הצלחה פנטסטית. את מידת ההצלחה אפשר לחוש מקריאת מאמר יוצא דופן של לורנס סמרס ב"פיננשייל טיימס" מ-21 בנובמבר תחת הכותרת "הרעיונות הרגילים אינם מספיקים כדי להמעיט מחשיבות אי-השוויון”. עבור סמרס זהו רעיון חדש.

סמרס הוא אחד האדריכלים של המדיניות הכלכלית בעולם בעשרים השנים האחרונות, מדיניות אשר יצרה את המשבר העכשווי החמור. הוא מעלה במאמר שתי נקודות ראויות לציון. הנקודה הראשונה היא שהיו שינויים יסודיים במבני הכלכלה העולמית. סמרס אומר ש"החשוב ביותר מבין אלה הוא העלייה החדה בהכנסות של מיעוט קטן של אזרחים יחסית להכנסות הזמינות למרבית האזרחים". הנקודה השנייה נוגעת לשני סוגים של תגובות ציבוריות למציאות זו: התגובה של המפגינים, ומולה – התגובה של המתנגדים החזקים למפגינים.

סמרס אומר שהוא נגד "קיטוב". המפגינים, לשיטתו, מביאים לקיטוב. אולם הוא מוסיף ואומר: “בו בזמן, אלה שממהרים לסמן כל ביטוי של דאגה מפני עלייה באי השוויון כמוטעית או כתוצר של מלחמת מעמדות – מנותקים מהמציאות עוד יותר”. המאמר של סמרס אינו מצביע על כך שהוא הפך לדובר רדיקלי למען שינוי חברתי. ממש לא. המאמר מצביע אך ורק על כך שסמרס מודאג מההשלכות הפוליטיות של התנועה העולמית לצדק חברתי, ובמיוחד בנוגע לחלק העולם שהוא מכנה 'העולם המתועש'. זוהי הצלחה של התנועה הגלובלית לצדק חברתי.

התגובה להצלחה זו הייתה ויתורים קלים פה ושם, שאחריהם בא דיכוי גובר ומתעצם בכל מקום. בארה"ב ובקנדה פינתה המשטרה באופן שיטתי את מאהלי "הכיבושים". העובדה שהפינויים התרחשו בו-זמנית במקומות רבים מרמזת על תיאום בדרג גבוה. במצרים התנגד הצבא לכל ניסיון לצמצם את כוחו. ביוון ובאיטליה נכפתה מדיניות של צנע בפקודת גרמניה וצרפת.

אולם אין זה תום הסיפור. התנועות נכנסו לסיבוב השני. המפגינים כבשו מחדש את כיכר תחריר ומתייחסים לפילדמרשל טנטאווי בבוז הדומה לזה שזכה לו חוסני מובארק. הקריאה בפורטוגל לשביתה של יום השביתה את מערכת התחבורה כולה. שביתה שהוכרזה בבריטניה במחאה על הקיצוץ בפנסיה צפויה להקטין בחצי את נפח תנועת המטוסים בשדה התעופה היתרו. בגלל מרכזיותו של היתרו בתחבורה העולמית אפשר לצפות להשלכות גלובליות של השביתה. המיסוי שהטילה ממשלת יוון על צריכת החשמל של פנסיונרים תוך איום בניתוק החשמל אם המס לא ישולם, עורר התנגדות מאורגנת. חשמלאים מקומיים מחברים מחדש באופן לא חוקי את החשמל וסומכים על חוסר היכולת של הממשל המקומי לפקח בגלל צמצום מספר העובדים בו. טקטיקה דומה שימשה בהצלחה בעשור האחרון בסווטו, פרבר (מדויק יותר לומר טאונשיפ שחור) ליד יוהנסבורג.

בארה"ב ובקנדה התפשטה תנועת "הכיבושים" ממרכזי הערים לקמפוסים, ו"הכובשים" דנים במקומות חלופיים לכבוש בחודשי החורף. מרד הסטודנטים בצ'ילה התפשט לבתי ספר תיכוניים.

אציין שתי נקודות בנוגע למצב העכשווי. ראשית, ארגוני העובדים — כחלק ממה שקורה וכתוצאה של מה שקורה — הפכו למיליטנטיים יותר ונפתחו לרעיון שהם צריכים לקחת חלק אקטיבי יותר בתנועה החובקת עולם למען צדק חברתי. זה נכון בעולם הערבי, באירופה, בצפון אמריקה, בדרום אפריקה ואפילו בסין. הנקודה השנייה הראויה לציון היא המידה שבה הצליחו תנועות אלה לשמר אסטרטגיה אופקית (כלומר לא היררכית). תנועות אלה אינן מבנים ביורוקרטיים אלא קואליציות של קבוצות, של ארגונים ושל מגזרי אוכלוסייה רבים. הן עדיין עובדות קשה ודנות באופן מתמשך בטקטיקות ובסדרי העדיפויות שלהן, ומתנגדות להפוך בעצמן למדירות. האם זה תמיד עובד חלק? ברור שלא. האם זה עדיף על פני בנייה מחדש של תנועה אנכית (קרי היררכית) חדשה עם הנהגה ברורה ומשמעת קולקטיבית? עד כה, זה אכן עבד טוב יותר.

אנו חייבים לחשוב על המאבק העולמי כעל מרוץ למרחקים ארוכים. על האצנים להשתמש בכוחם בתבונה כדי לא להתיש עצמם. בו בזמן הם צריכים לשמור עין פקוחה על המטרה הסופית, שהיא סוג אחר של מערכת עולמית, הרבה יותר דמוקרטית והרבה יותר שוויונית ממה שאנו מכירים היום.

* עמנואל ולרסטיין הוא חוקר בכיר באוניברסיטת ייל ומחבר הספר "השקיעה של הכוח האמריקאי: ארה"ב בעולם כאוטי".

• לפוסט המקורי בבלוג של הכותב
• למאמרו של עמנואל ולרסטיין, "הסיבוב השני בתנועה העולמית לצדק חברתי", באנגלית