כמה ימים לפני המתקפה המשולבת המצרית-סורית בשנת 1973 ערכה ראש הממשלה גולדה מאיר ביקור עגום אבל מתוקשר היטב אצל עמיתה האוסטרי, ברונו קרייסקי. במושגים של 2012 היה קרייסקי נחשב למדינאי אירופי פרו-ישראלי. הוא לא רק הכיר בישראל, אלא גם רצה בטובתה אבל האמין שגולדה עלולה להמיט אסון על המדינה בשל סרבנותה גם בנושא הפלסטיני וגם בשאלת כיבוש השטחים של סוריה ומצרים. הוא היה פוליטיקאי יהודי במדינה קשה לבני עמנו, אבל גם סוציאל-דמוקרט מתון בעידן שבו רבים מחבריו באינטרנציונל הסוציאליסטי זנחו את כל הרעיונות האוניברסאליים של אחווה ושוויון. עמיתיו פנו ברובם ללאומנות צרה ושִעבדו את האידיאולוגיה שלהם לאינטרסים של ושינגטון.

שעשועים של חורף

כאשר הסורים והמצרים ערכו את ההכנות האחרונות למלחמה וזרועות הביטחון בישראל ניסו לפרש את האתרעות החמורות שהגיעו אליהם ממקורות שונים, כולל מקור בכיר מאוד במצרים, הקדישו העיתונים והרדיו (הטלוויזיה טרם כבשה לעצמה מקום כה בכיר בתודעה) את העמודים הראשונים ואת כל הכותרות השמנות לביקור הממלכתי הכושל בווינה. גולדה אפילו התלוננה, בסגנון הנעלב אך תקיף שהקנה לה הרבה מעריצים, שקרייסקי "לא הגיש לי אפילו כוס מים".

ייתכן שהיה מקום להצטער על כך שהקאנצלר האוסטרי בזבז את זמנו ואת רצונו הטוב על העסקנית האטומה הזו, שלא הבינה כלל שהאדמה רועדת מתחת לרגליה. אבל מי שניסה אז לשכנע את אזרחי מדינתנו שהם נשלטים בידי אנשים בורים ושחצנים שחושבים שכל מלחמה תהיה, כלשונם "פיקניק כמו מלחמת ששת הימים" (שגם היא גבתה מחיר של קורבנות יקרים רבים) זכה למבט של בוז ולמשיכת כתפיים. תאמינו לי שאני מדבר גם מניסיון אישי. באותו שבוע הרה גורל, שבו ראש הממשלה לא זכתה לכוס המים שלה, חיו בתוכנו אלפי צעירים בריאים ושלמים שלא היו מודעים לכך שתוחלת חייהם תהיה קצרה מאוד, ושגולדה, משה דיין, ישראל גלילי ושאר קברניטי המדיניות קִצרת הראוּת והמופקרת ("טוב שארם א' שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א שייח'", גרס אז שר הביטחון דיין) מובילים אותנו לאסון בלתי הפיך. עד היום אוכלת מדינת ישראל את פירות אסון אוקטובר 1973, אבל מי שיעבור על כותרות העיתונים מהימים שקדמו למלחמה יקרא בעיקר על קרייסקי ועל גולדה.

בשבוע שעבר הקדישה התקשורת את המקום ואת הזמן לפקיד אפור ומהוּה ששמו נתן אשל, שחרף כינויו "נתן החכם" (רמז לפילוסוף היהודי-גרמני משה מנדלסון, שבהשראתו כתב המחזאי הגרמני גוטהולד אפרים לסינג את "נתן החכם") מצטייר בעיקר כאיש תככים קטן וכמשׁרת החצר של הגברת שרה נתניהו. עמיתיו בלשכת ראש הממשלה התלוננו על כך שהוא נטפל לאחת הפקידות "באורח אובססיבי", ויפה עשו. למרבה הצער, איבדו כולם חוש של פרופורציה בנושא הזה. זהו סיפור חשוב, אבל לא מרכזי, שאנשי הלשכה (שאף אחד מהם איננו גיבור חלומותיי) טיפלו בו בצורה נאותה. במקרה הכי קיצוני יחליפו את הפקיד או לחלופין את המתלוננים עליו ויביאו במקומם מלחכי פנכה חדשים שיסתגלו עד מהרה לחצר הביזנטינית של ביבי נתניהו. אם זה כל כך מסקרן ומרתק מוטב לשבץ את הסיפור בעמוד 17 ליד שאר ה"אייטמים" הצהובים ולהניח לנו. טוב מאוד ששומרים על זכויות האישה העובדת, ואם אשל אשם הוא ייאלץ לעזוב ואולי אפילו לעמוד למשפט, אבל בזה מתמצה העניין.

אלא שהתקשורת העדיפה את הסיפור הזה ואת פרשת ההורים שככל הנראה התעללו או הזניחו את התאומים הפעוטים שלהם. זהו סיפור קורע לב, ברור לגמרי שצריך להקדיש מקום ותשומת לב גם לפרשיות כאלה, אבל אסור לראות בהן את חזות הכול. ביום שישי שעבר לא רק הכותרות אלא גם מיטב הפרשנים המדיניים עסקו במר אשל, קשיש שבמבט שטחי נראה בלתי-מזיק, ובחולשותיו האמיתיות או המדומות. כולם ניסו לבעוט באמצעותו בנתניהו בצורה כאילו עקיפה ומתוחכמת. אין לנו שום סיבה מיוחדת לטפס על המתרסים למען ראש הממשלה השמרן והלאומני הזה, אבל בשל העיסוק הקדחתני בפרשיות זניחות יחסית חמקו מאיתנו כל הנושאים האמיתיים והחשובים שהגיעו לאחרונה להַבְשָׁלָה קריטית ממש. במקום לספר לקוראים, לצופים ולמאזינים שנתניהו סוחט את ארצות הברית ואת אירופה באיומים שאם לא ייכנעו לתכתיביו הוא יתקוף מיד את איראן, קיבלנו את הטלפון הנייד של אשל שצילם או לא צילם את מה שמתחרש מתחת לחצאיתה של הפקידה; במקום להבין מדוע גורם ביבי בזדון להפסקת תהליך השלום עם הפלסטינים, קיבלנו מפה שלמה של מי-שונא-את-מי בלשכת ראש הממשלה; במקום לנתח כיצד מתעלמת הממשלה מכל לקחי המחאה החברתית בקיץ 2011, טחנו בלי הרף את פרשת התאומים. צרכני התקשורת הישראלים הצטיירו שלא בטובתם כאובייקטים רפי שכל של מדורי הבידור ומדורי הפלילים, שכבשו את הכותרות והציפו בדברי הבל את הפרשנויות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית.

לפני אוקטובר 1973 סמכו רוב האזרחים בעיניים עצומות על הממשלה, על המודיעין הישראלי ועל הצבא. אירועי המלחמה קעקעו את הביטחון העצמי המופרז שׁשׂרר כאן. אבל לאחרונה דומה שהזיכרון הקולקטיבי שלנו קצת נחלש. דורות שלמים של צעירים הגיעו לצבא הסדיר ולמילואים מבלי להפנים עד תום את לקחי מלחמת יום הכיפורים. היו אמנם פאשלות מביכות בפעילות המוסד והשב"כ, ואנשים קיפדו את חייהם לשווא גם אחרי שנת 1973, במלחמות ובמבצעים שדיפלומטיה נכונה הייתה יכולה למנוע אותם, אבל הטראומה המטלטלת של יום הכיפורים היא עתה עמומה ורחוקה. שכחנו הרבה מדי ולמדנו מעט מדי.

אשל פסול בעינינו משום שאולי הטריד את הפקידה, וזוהי האשמה חמורה. אבל יש לייחס חומרה כפולה ומכופלת לסיוע הנלהב שהגיש להתנחלויות הממאירות שמרחיקות מאיתנו כל סיכוי לשלום, ולתככים של נתניהו שמסבכים את ישראל בסכסוכים עם העולם המערבי, המוסלמי והערבי. ייתכן שיש לפרשיות בלשכה פוטנציאל מסוים לפגיעה בממשלת נתניהו, וזה חשוב מאוד בעיקר לאנשים שמאמינים שבזירה הפוליטית שלנו קיימת התפתחות כלשהי בדרך לשלום ולצדק חברתי, לפחות יחסי. אבל לצד הליכוד מתפקדות איכשהו רק מפלגות שאין להן שום בשורה בשום נושא. ציפי לבני היא מנהיגת שליש עד חצי מסיעת "קדימה"; יאיר לפיד אינו מציע דבר למעט מרד של הבורגנות הלבנה נגד עניי הארץ (יהודים וערבים כאחד) ואין מי שינצל את המשבר בלשכת ראש הממשלה כדי ליצור חלופה ממשית לדרכו של נתניהו. לכן אין לנו אלא להציע לפרשנים המדיניים לעסוק בענייני המדינה; את מדורי הרכילות תשאירו למביני דבר.

• פורסם בכל העיר, 3 פברואר 2012

Share on Facebook