סער וליברמן נאחזים בשולי אדרתו של נתניהו בדרך למהפכה הימנית
בימין הקיצוני הישראלי (לאו דווקא בהגדרתו הרגילה) מקננים שני פוליטיקאים שמבינים באמת בפוליטיקה פנימית. לאיש מהם אין רעיונות מרתקים במיוחד בנושא המדיני או החברתי-כלכלי, אבל שניהם למדו היטב את דרכי פעולתם של הליברלים ושל אנשי השמאל, ועבדו במשך שנים כדי לעצב את תוכניותיהם לכיבוש השלטון ולהתבססות ארוכת טווח בכל שלוחותיו. הם קלטו היטב שלא ניתן לקדם את מטרותיהם מבלי להתקרב לבנימין נתניהו, להשתמש ביתרונותיו היחסיים ולנצל את חולשותיו. המכנה המשותף הכי מעניין בין השניים הוא הבוז שהם רוחשים לראש הממשלה. זה כמעט גלוי אצל שר החוץ אביגדור ליברמן והרבה יותר מופנם אצל שר החינוך גדעון סער, אבל לא ניתן להכחיש את קיומה של התסמונת הזאת.
ליברמן היה יד ימינו של נתניהו בליכוד במשך זמן רב, ונחשב לעסקן מפלגתי מיומן וקשוח, פיקח ואגרסיבי. כבר אז חישל את עיקרי האסטרטגיה שלו וחיפש לעצמו שותפים להגשמתה, כשהוא מסתתר תחת שולי גלימתו של ביבי. הוא למד היטב את תולדות היישוב, ומעולם לא הסתיר את זיקתו הרגשית למחתרות הימניות מלפני קום המדינה, אבל גם את הערצתו מלאת הטינה למשטר מפא"י ולדרך שבה הפעיל את הכלכלה ואת הביטחון לביסוס שליטתו הפוליטית. ליברמן הבין את חשיבותו הסמלית של המהפך שחולל מנחם בגין בשנת 1977, בעיקר בשילובם של פוליטיקאים חדשים מעיירות הפיתוח כמו דוד לוי, מאיר שטרית, משה קצב ואחרים ברשות המבצעת. הוא גם הִפנים היטב שבגין סלד מפני השלטון בדיוק באותה מידה שחמד אותו כל ימיו. בגין העסיק פוליטיקאים מהאליטות האשכנזיות השליטות כמו עזר וייצמן ובעיקר משה דיין, כיבד מאוד את בתי המשפט ("יש שופטים בירושלים"), לא התבטא כלל נגד האזרחים הערבים ואחרי שהתנדב לחיות בנאות סיני הכבושה החזיר את השטח למצרים במסגרת הסכמי השלום בקמפ דיוויד. מדיניותו החברתית-כלכלית של בגין לא הייתה יציבה וברורה די הצורך, אפילו לא לבגין עצמו. הוא לא היה ניאו-ליברל כמו נתניהו וכמו ליברמן עצמו והשאיר את הכלכלה לשרים מהמפלגה הליברלית לשעבר, שהרסו אותה עד תום.
עם זאת, בגין היה אבי אסכולת החֶמְלָה בליכוד, ולצד איבתו לאיגוד המקצועי קינן בו רגש אמיתי כלפי העניים ותושבי עיירות הפיתוח והשכונות. ליברמן קלט בחושיו המפותחים שיש הבדל עצום בין ניהול הממשלה לבין שלטון חזק ובר-קיימא וכך בישל את המזימה להרוס את האליטות, לפגוע בתקשורת, באזרחים הערבים ובמערכת המשפטית. הוא חדר להיכלו של נתניהו כמו תולעת לתפוח עץ בָּשֵׁל לאכילה. אבל חולשתו של ביבי, כניעתו (אמנם למראית עין בלבד) להסכמי אוסלו עם הרשות הפלסטינית בחסות ארצות הברית, כל אלה הרתיעו את ליברמן.
בצד האידיאולוגיה קיימת גם הדמוגרפיה והאתניות. ליברמן קלט עד מהרה שעולה מרוסיה יתקשה להשתלט על הליכוד בדרך לביצוע משימותיו, כלומר, להרס האליטות האשכנזיות-צבריות, בעיקר אלה שצמחו בתנועת העבודה ז"ל. דווקא ליברמן, שהיה מאוהב בישראליוּת (אבל לא בישראלים) חש דחוי, במידה רבה של צדק. הוא אמנם הסית בגלוי נגד האזרחים הערבים כדי לצבור פופולריות (מנהיגי הליכוד המסורתיים היו הרבה יותר אנינים ומאופקים בנושא הזה לפני עידן האלקינים) אבל יחסו האמביוולנטי לדת הרתיע תומכים פוטנציאלים רבים בקרב הציבור המסורתי, שנטה לליכוד או לש"ס. גם הערצתו הגלויה למרגרט תאצ'ר ולניאו-ליברליזם השמרני ביותר (שמשותפת לו ולביבי) הרחיקה ממנו אנשי ליכוד שדבקו בגרסה הבגיניסטית של הסדר הכלכלי-חברתי. לכן הגיע למסקנה שעליו לחסל את נתן שרנסקי החלש ושואף הכבוד, שהפך בהדרגה מלוחם כביכול לזכויות האדם באשר הן ללאומן צר ושמרני. עולי ברית המועצות לשעבר היו אמנם זקוקים למדינת רווחה מסודרת, אבל הדמגוגיה הלאומנית של ליברמן קסמה להם. כך מצא לו האיש המוכשר הזה ציבור תומכים כמעט מוכן. שרנסקי כבר הכשיר אותם למענו, וליברמן פשוט דחק אותו ממרכז הבמה לעיסוקים אזוטריים ב"עולם היהודי". כך הפך שר החוץ חלק מהימין הכהניסטי, אבל בלי יכולת להתגבר על הסתירה שנובעת מעמדתם האנטי-דתית של בוחריו, שרבים מהם מוּדרים על ידי הרבנים האורתודוקסים ומושפלים בעטיים.
ליברמן יצר ראש חץ מסוכן של הסתה לא רק נגד הפלסטינים בישראל ובשטחים אלא גם נגד כל העולם המוסלמי, וחבר בהצלחה לאגף הימני-קיצוני בתוך הליכוד לחקיקה אנטי-ערבית, אנטי-שמאלית ואנטי-דמוקרטית. אבל יש לו שתי מגבלות בסיסיות, שעוצרות את ריצת האמוק שלו לעמדות הכרעה במדינה: ההאשמות הכבדות נגדו בשחיתות אישית (שגם מלחמתו בבתי המשפט לא הפחיתה את האיום הכרוך בהן) והעובדה שהוא נתפס כ"רוסי", כזר. נושא הישראליוּת פגע גם ברב מאיר כהנא, ולכן שני הפוליטיקאים בחרו בציבור שיש לו מובהקות משלו: ליברמן בעולי רוסיה, כהנא בחרדים ובדתיים הלאומנים.
סער הוא איש מסוכן לא פחות מליברמן. הוא לא סוחב על גבו את מעמסת החקירות המתמשכות בנושאי שחיתות שמבעתת את ליברמן ומבטאו הוא ישראלי-צברי למהדרין. למרבה הצער, גם העולים מרוסיה סובלים מגזענות ארסית. שר החינוך נולד בתל-אביב, בן לאם מורה ולאב רופא, עולה מארגנטינה. הוא היה רכז נוער "התחייה" הימנית (1984), עיתונאי ומשפטן. כיהן כמזכיר הממשלה (תחת נתניהו ואריאל שרון) והיה חלק מהאופוזיציה הימנית לשרון, בעיקר בנושא ההתנתקות מרצועת עזה. כמו ליברמן גם סער ידע להיצמד לנתניהו, וכך זכה למשרת שר החינוך. התבטאויותיו הימניות זיכו אותו באהדת מרכז הליכוד (74% הצביעו בעדו לרשימה לכנסת בסוף 2008) ובתחילת דרכו הוא עוד ניסה לרַצות את האליטות, שאותן הוא שונא בדיוק כמו ליברמן, בהצהרות מתונות יחסית בנושאי שלטון החוק. בהדרגה צבר הרבה יותר ביטחון עצמי ודובריו הרבו לטפטף לעיתונאים שיש לו חילוקי דעות עם נתניהו בנושאים מדיניים שונים. סער הוא פוליטיקאי משופשף, וכמו ליברמן מרבה לקרוא סקרים ולעקוב אחרי המתרחש במרכז הליכוד. שר החינוך מבין שהמרכז עבר ימינה בהרכבו הפרסונאלי ומשקף את התזוזה הכללית בדעת הקהל הישראלית. מכאן שורת המחוות שהוא נקט כלפי הימין באמצעות שליטתו במערכת החינוך הענקית. הסיורים בלב חברון הפשיסטית והַדָרַת קבוצות שמאליות וליברליות מההסברה המתלווה לטיולים הפגאניים האלה, אינם אלא חלק ממסעו הארוך של סער להנהגת המדינה. אם נתניהו ואהוד ברק יובילו אתנו לאסון ולאלפי פיגועים אחרי המתקפה על איראן, סער ילקט את השברים. ייתכן שליברמן יגיע לכלא וסער ללשכת ראש הממשלה; התחזית הזאת איננה בהכרח טובה במיוחד.
- פורסם ב"כל העיר"
תוכל להקדיש את אחד הטורים הבאים שלך לתופעה בלב העיתונות בארץ העונה לשם בן דרור ימיני?אני בטוח שיש לך הרבה מה להגיד על הרעל שהוא מטפטף בשיטתיות בטורים שלו נגד מוסדות הדמוקרטיה במסווה של איש מרכז.
הוא כבר עשה זאת. יתרה, הוא אף "המליץ" לראשי מעריב להעביר אותו מתפקידו בעיתון. סוג של תגובה דמוקרטית למי שכביכול מטפטף רעל נגד המוסדות הדמוקרטיים, כדבריך. למען האמת, לא ממש ברור לי נגד איזה מוסד דמוקרטי הוא מטפטף רעל יותר ממה שמטפטפים כאן.
האנליזה הכמו פסיכולוגיסטית של שני הפוליטיקאים, בין שהיא מדוייקת ואמיתית ובין שהיא ביטוי לחרדה מפני החורבן ששני אלה מנבאים בהכרח, איננה מועילה הרבה. נכון, ה"מרכז" נע ימינה ללא הכרה בתנועה טקטונית ושני אלה, כמו לא מעטים בימין הקיצוני, מוליכים לכאורה את תנועת היבשת האבודה (והמתאבדת) הזאת. העניין הוא שליברמן וסער הם רק כאילו קברניטים. הם נישאים על גבי גל ניאו-ליבראלי-פשיסטי, ולא מנווטים . הפוליטיקה תקועה כעת בעמדת אל-חזור ואל-שלום והשנים רק מציגים עמדת אין מוצא כאילו היא מוצא. (המשך)
האמירה -התפוח לא נופל רחוק מהעץ- נכונה, אלא כשבחוץ יש סערה חזקה… מתרבים התפוחים הרקובים (והימין הציוני הביא לנו כבר כמה וכמה סערות כאלה). רק נגד לבנון היו כבר שלוש סערות וכשלים שכל אחד מהם החמיר את מצבנו: מ"מבצע ליטני", מיד לאחר ש'חירות' עלתה לשלטון (1978), דרך "מלחמת שלום הגליל" (1982) והטבח בסברא ושתילא, עד ל"לבנון השנייה" (שהיא בעצם השלישית). המשך גזל הכיבוש והקמת עוד ועוד התנחבלויות ו'מאחזים' הביא להתגברות ההתנגדות הפלסטינית, ולפיחות במעמד ישראל. ל"עופרת יצוקה" לדו"ח גולדסטון…וזה נמשך ע
חכם,חכם כל כך. ..ומה ש"גרוע" יותר…גם נכון. כותבת שימבורסקה (מן הזכרון). ברגע בו אתה מתחיל לכתוב את המילה "עתיד", האות הראשונה כבר מצויה בעבר. באיזו אות אנחנו,כבר?
שמעון,
קשה לי כמובן לשפוט את מידת חוכמתי, אבל אני יכול להעיד, שלא הבנתי אפילו הברה אחת מהמסר שלך
תנו למילר להמשיך. הסירו את הגבלת 500 תוים. על תהיו סטליניסטים במסווה של דמוקרטים.
שלחתי גם המשך, שמשום מה לא פורסם. אני מניח שהבחור הזעצר חשב שמדובר באותה תגובה ולא בהמשכה. מכל מקום מגבלת 500 התווים קשה מדיי, וראוי להגדיל את המכסה.
מר ברעם היקר, אני מגיב למאמריך השנונים למעלה משנתיים, ואני כול הזמן חוזר על מנטרה קבועה, הם עולים כי אתם מגזימים, אני מסכים איתך על כול כך הרבה דברים בנושאים הסוציאלים , מדיניות הרווחה ואפילו בעיית הפליטים, אבל אני בשום פנים ואופן לא ישתף פעולה בין אדם שמכנה את חיילנו נאצים ומלכלך כול שני וחמישי על המדינה{שלמרות שהיא רעה היא שלנו וכד…} אני מאמין כי אתה ציוני {לא במובן המכוער כמו שבוודאי היית קופץ ומציין } אלא באהבתך לעמך, לתרבותך, לשפתו, ולדברים הטובים שמאפיינים אותנו כישראלים,תחשוב על זה
מר הנרי היקר!
זו תקופה ארוכה איני מגיב כיון שלא מדפיסים את הערותי ולא משום שהם גסות או לא תרבותיות אלא "חוזרות על עצמם". מצאתי לנכון להעיר לאדוני הנכבד שלא חייבים להיות ציוניים בכדי לאהוב את העם הזה ואת תרבותו שנוצרה ואובדת כיום . ואני ממשיך כמו קאטו הזקן ,מבלי התארגנות הינכם מברברים ולו דבריכם קושט אמת
אמנון