בסוף השבוע האחרון, במסגרת מדור ’תמונה בשבוע‘ של TheMarker, הופיעה תמונה של  הגברת האמריקאית הראשונה, מישל אובמה, עושה סיור בבית הלבן לנשות הגברברים, סליחה המנהיגים של מדינות ה-G8. אין לי מושג אם הגבר הגרמני הראשון – כלומר בעלה, כלומר בן זוגה, של גברת מרקל הגיע לוועידה. יש לשער שלגבר, ועוד פרופסור לפיזיקה גרעינית, אין מקום בפוטואופים מסוג זה ומן הסתם מותר לו שיהיה עסוק בענייניו.

מפגינים נגד "חוק המסתננים" בתל אביב, 10/1/12 (צילום: אקטיבסטילס)

’אז מה?‘ אתם אומרים, ’נשים כבר הגיעו רחוק מאז ימי חמורבי‘, או משהו בסגנון זה. אכן, קיבלנו את זכות הבחירה ואף את הזכות להיבחר (אם כי זה היה כרוך במאבק נוסף). אבל לפי הניו-יורק טיימס אנחנו מנצלות את זכות הבחירה שלנו להישאר בבית ולגדל ילדים; לפחות המיעוט מביננו שיכולות להרשות לעצמן, האחרות – מרביתנו, איננו נחשבות מובילות טרנד ובכל מקרה איננו מעניינות את קהל הקוראים באיזה שהוא אופן.מזה כמה שנים שהחברה האמריקאית, נושאת משואת הדמוקרטיה והנאורות, מחזירה את הנשים למקומן המסורתי.  רק בשבוע שעבר הגישו 40 מוסדות קאתוליים עתירה נגד ממשל אובמה בשל התנגדותם לחוק הבריאות החדשהמחייב כל מוסד המממן ביטוח רפואי לעובדיו לכסות גם אמצעי מניעה לנשים. בשנתיים האחרונות, למעלה מ-50% מהצעות החוק שהועלו בכל 49 המדינות בארה“ב הכילו גרסאות שונות של חוקים המגבילים את הגישה של נשים להפלות; החל מדרישה מרופאים להקריא לנשים טקסט חסר ביסוס מדעי המונה את ההשלכות השליליות של הפלה, וכלה באילוץ נשים לעבור אולטרה-סאונד תוך-וגינלי כדי שתוכלנה לראות את הולד הפוטנציאלי פנים אל פנים לפני שהן "רוצחות"אותו.

סוזן פלודי, עיתונאית וסופרת פמיניסטית, מאשימה את הפמיניסטיות באובדן כוחן הפוליטי, או באופן מדויק יותר את הנתק הבין דורי בין הפמיניזם האסנציאלי של ”הגל השני“ לבין ה-girl power של ”הגל השלישי“.  למרות שהיעדר לכידות אידאולוגית בתנועה הפמיניסטית לא תורמת מן הסתם לכוחה, אין בו די כדי לספק הסבר כולל להידרדרות באופני הייצוג (ובהדרה) של נשים בתקשורת ובזירה הפוליטית, ולסטגנציה ביכולת ההשתכרות שלנו. וכעת, בארה“ב, ניסיונות – עם לא מעט הצלחות – לצמצם את הגישה להפלות. 

למעשה החרפת הדיכוי של נשים הוא רק היבטבוטה אחד של תהליך התפוררות הדמוקרטיות המערביות. ככלות הכול, מיליוני האנשים שצעדו בבירות העולם במחאה על המלחמה בעירק ב-2001 לא מנעו מבוש-צ‘ייני, בלייר ושאר מלחכי פנכה לבצע את זממם. מחאות ההמון ברחבי אירופה נגד מדיניות הצנע שמשליטה גרמניה על יוון, ספרד, אירלנד, ועוד, גם בהם אין כדי לשנות את הגזרות של האיחוד האירופי.  את מקום מפגש ה-G8 הזיזו ברגע האחרון לקמפ דיויד, וזאת כדי להימנע מאי הנעימות של מעימותים עם המפגינים הרבים שהגיעו לשיקגו – מקום המפגש המקורי. ובישראל, המחאה החברתית, שנמנעה מלגעת בפיל הכיבוש הזרחני המוטל באמצע הסלון, נוכסה לפוליטיקה המיינסטרימיתוטבעה בכוס מים של ועדות טרכטנברג למיניהןושאר טריויליזציות. כנ“ל Occupy Wall Street, שהודרו בכח מכל מקום ציבורי בד בבד עם טריוליזציה וניכוס  מסריהם ע“י הימין הקיצוני, כגון ניוטגינגריץ‘ ושדרני Fox.

גם היחס למהגרים על סוגיהם השונים משקף, אפילו משרת, לא פחות את הפירוק של ממשל דמוקרטי תקין. הגלובליזציה של שוק העבודה, בשילוב עם העלייה בצריכה בעולם המערבי וצמצום המשאבים הכלכליים במדינות מתפתחות, הביא לגל הגירה של מהגרי עבודה או פליטים כלכליים למדינות בהן אין להם זכויות אזרח.  על פי הערכות ישנם כ-175 מיליון איש, ובעיקר אישה, החיים במדינות לכאורה דמוקרטיות ומפותחות כגון ארה“ב, צרפת, גרמניה, ואוסטרליה – ללא הזכות להתארגן או להשתתף בשיח הפוליטי.

נוכחות זרים, בין אם פועלים או פליטים, מעוררת אלימות קשה כלפיהם.  דו“ח שהוציאו לאחרונה Human Rights Watch  מצא אלפי מקרים של אלימות מינית נגד מהגרות נשים במקומות העבודה בארה“ב, החל מהטרדה ועד אונס. בגרמניה, ניאו-נאצים שרפו למוות מהגרים טורקים, ובמדינת ישראללאחרונה נזרקו בקבוקי תבערה לבתיהם של עובדים זרים בדרום תל-אביב.  האלימות הפיזית מלווה גם באלימות מילולית מצד מנהיגי ימין קיצוני, כגון בצרפת, שם מארין לה-פן שהתמודדה לאחרונה לנשיאות (וזכתה ב-18% מהקולות!), השוותה את הנוכחות של מוסלמים בצרפת לכיבוש הנאצי. ובל נשכך את חברת הכנסת כחול-לבן, מירי רגב, שהשוותה את הפליטים מסודן ואריתריאה לסרטן.

אמנםהאלימות של הרחוב מעוררת צקצוקי לשון ונדנודי אצבע מורה מצד המנהיגים. אך הם מנצלים להצדקת אלימות ממסדית נגדם, בצורת הרחבה וחקיקה של חוקים המצמצמים עוד יותר את מעט הזכויות שעוד נותרו להם.  זה קורה בארה"ב, שם חלה עלייה בגירוש של עובדים – תוך כדי הפרדת ילדים מהוריהם– ובישראל, שבה נבנים ”מתקני שהייה“ ל“מסתננים“ ולעובדים ללא אשרה .  מה שבטוח הוא, שלאנשים הנושאים בנטל גזרות אלה אין ייצוג פוליטי, אין כוח אלקטורלי, ואין שום אמצעי השפעה חלופיים–כגון תרומות כספיות של מיליוני דולרים למועמדים מועדפים.

דוגמה נוספת. מסתננים, עובדים ללא אשרה, מלחמות בלתי פוסקות, הכיבוש, מפגינים מתפרעים, כולם משמשים להצדקה של הגברת מנגנוני השיטור והמעקב אחר אזרחים במדינות מערביות-דמוקרטיות לעילא ולעילא, תוך כדי החמרה של גזירות ”ביטחוניות“. הסנגורים של הגברת השיטור שזה טוב לביטחון, וממילא לא אכפת לנו מהפרטיות שלנו,ולראיה אנחנו מוכנים לשים תמונות שלנו בתחתונים בפייסבוק. זה כמובן לא מונע מאף אחד מלהזדעזע מטקטיקות שיטור האינטרנט כשהן מופעלות באירן, סוריה, או סין. אך לא רק שאמצעי השיטור מורחבים ללא הסכמה או ליתר דיוק ללא הבנה של הציבור, הם גם מופרטים.  וכפי שכתבה אריאלה שדמי (מדינת ההפרטה, הארץ 28/2/2010), הפרטת השיטור מאיימת על עקרון השוויון ועל הריבונות האזרחית. 

בשנות ה-70 המאוחרות, העולם המערבי צפה בדאגה ב“איסלמיזציה“ של מדינות המזרח התיכוןואסיה.  השילוב בין דת לאידאולוגיה רדיקלית השואף להביא תיקון ע“י מיגור התרבות המערבית נתפס כמאיים יותר מאשר סתם קומוניסטים רדיקלים או אנרכיסטים.  אולי כי את אותם האחרונים כבר ”ניצחנו“ (כשב-'אחנו' אני מתכוונת כוונתי לניאו-הליברלים על גווניהם השונים). אך סביר יותר להניח שהדבר נובע מהאתנוצנטריות שלנו המכוונת אותנו לראות באסלאם דת חשוכה וברברית. לעומת זאת, כל הצעת חוק, כל הפרטה, כל דה-רגולציה – מושחתת או אווילית ככל שתהיה –אנו תופסים כתוצר לגיטימי של ההליך הדמוקרטי במערב.

נראה כי עינינו סומות כשמדובר בעלייה של פונדמנטליזם נוצרי או יהודי-ציוני, בד בבד עם התפוררות מנגנוני דמוקרטיה תקינים. עקרון היסוד, לפיו תפקידה של מדינה הדמוקרטית להגן על החלשים, להגן על המיעוטים מפני עריצות הרוב, עיקרון זה נשכח לחלוטין. יתכן שפלודי מגזימה בחשיבות הפיצול הבין דורי בתנועה הפמיניסטית האמריקאית. עם זאת את הביקורת שלה על הגל השלישי של הפמיניזם ניתן להרחיב לשיח הפוסט-סטרוקטורלי בגרוש המאפיין את התקשורת והפוליטיקה הפופוליסטית. אין מציאות, יש רק דעות.  ולדעות הציבור מתייחסים רק כשהן מתיישבות עם האינטרסים של בעלי ההון והשלטון.

בישראל לא מתקיים דיון ציבורי אמתי במצב הדמוקרטיה, ולמעשה לא קיימת מודעות, לא כל שכן התנגדות, לתהליכים המתרחשים בחברה. אנחנו עסוקים בעצים – ריכוזיות במשק, מלחמה/לא מלחמה עם אירן, גירוש פליטים – אבל את היער בכללותו, שבו כוחנו האזרחי הולך ונמוג, איננו רואים.  להערכתי חוסר מודעות זו נובעת מכך שהתהליך מתרחש בו זמנית גם בארה“ב ובאירופה.  אם תהליך הפונדמנטליזציה ופירוק מערכות השלטון האזרחי היה מתרחש רקבמדינות אסלאמיות הייתה נוצרת פאניקה גדולה בקרב הממסד השמאלי-ציוני.  היות וזה קורה גם בארה“ב וגם באירופה, אנחנו חיים באשליה של נורמליות.

אבל הדמוקרטיה שלנו היא אשליה

Share on Facebook