באחד משיטוטיי הרבים באינטרנט גיליתי התכתבות ערה ומרתקת אודות נושא חביב עלי במיוחד: טיבם של אוהדי הכדורגל בכלל, וההבדלים בין אוהדי ברצלונה וריאל מדריד בפרט. זירת ההתגוששות בין המגיבים הייתה במדור הספורט, אבל לנושא לא היה שום הקשר ספורטיבי. ניטש שם ויכוח מר, ספק תיאולוגי ספק פוליטי, שעניינו זיקתם של האוהדים בספרד לדת ולשאלת קיומו של אלוהים. סקר שנערך בשנה שעברה העלה, שרוב אוהדי ברצלונה אינם מאמינים באלוהים, ולעומתם רוב אוהדי ריאל הם מאמינים מושבעים.

כנסיית סגרדו קורזון  בברצלונה (צילום: Canaan)

נחמד, ודי משתלב עם מה שחשבתי ממילא על הנושא, ועם הספרות הענפה על מלחמת האזרחים בספרד (1939-1936), שתמיד תיארה את הפעילות האתיאיסטית בקטלוניה, מבצרם של אוהדי ברצלונה, לעומת השפעת הכנסייה בבירה מדריד. בברצלונה תמכו בדרך כלל ברפובליקה, ולא בהפיכה הצבאית של הגנרל פרנסיסקו פרנקו נגד הדמוקרטיה שהייתה כרוכה בכינון משטר אוטוקרטי עם סממנים וסמלים פשיסטיים מובהקים, כולל ברית צבאית ופוליטית עם גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית בזמן המלחמה ואחריה. היו לשנאה לכנסייה בקטלוניה גם היבטים כלכליים. הליברלים החילונים, הסוציאליסטים, הקומוניסטים והאנרכיסטים ראו בכנסייה אויב מר גם בשל תמיכת רוב הכמרים הבכירים בפרנקו (היו גם אחרים) ובדיכוי הלאומיות והתרבות של קטלוניה, אבל בעיקר בגלל השתלטותה על אדמות רבות, וחלקה המכריע בניצול הפועלים והאיכרים הזעירים בכל ספרד. לצד הצבא, הבורגנות ובעלי האדמות נחשבה הכנסייה לעושקת עניים מובהקת ואכזרית. תהליך התרחקותם של המוני פועלים, מובטלים ועובדי אדמה מרוששים מהדת היה איטי. המובילים בהתנערות לא רק מהכנסייה כמוסד, אלא מעצם האמונה באלוהים, היו אינטלקטואלים מהשמאל ומהאגף הליברלי של הבורגנות. האיבה לקלריקליזם (הדת הממוסדת והמנגנונים המסועפים שלה) אִפיינה את המעבר מחברה חקלאית לחברה תעשייתית יותר, ואת עליית המעמד השלישי, כפי שהדבר בא לביטוי במהפכה הצרפתית בשנת 1789.

במשך מלחמת האזרחים עצמה, שגבתה את חייהם של מאות אלפי ספרדים, בוצעו מעשי זוועה על ידי כל הצדדים הלוחמים. השנאה ההדדית הייתה איומה וכמרים רבים שילמו בחייהם על הזדהותה של הכנסייה עם המתקוממים נגד הרפובליקה הדמוקרטית. המיעוט בקרבם, כמרים עממיים שצידדו בחלק העני באוכלוסייה הספרדית והקטלונית ותמכו ברפובליקה, נרדפו עד צוואר אחרי שהפשיסטים נחלו את ניצחונם הסופי (בעזרת חיל האוויר הנאצי של הרמן גרינג). בנושא זה היה הבדל עקרוני בין אדולף היטלר ותנועתו לבין אנשי פרנקו: היחס לדת בגרמניה הנאצית היה עוין ברובו, והיטלר שאף לשליטה מוחלטת גם במה שנותר מהכנסייה; בספרד הפגין פרנקו יראת כבוד כלפי הבישופים, והבין שהכמרים הם נכס לביסוס שליטתו באומה. האתיאיזם נחשב לפשע בספרד, אבל לא בגרמניה. היטלר לא היה זקוק לאל מתחרה ואילו פרנקו ראה בישות המופשטת ששמה אלוהים כלי יעיל נגד הדמוקרטיה, וייתכן שבאמת האמין. הכנסייה המשיכה להיות חלק בלתי נפרד מהסדר הפשיסטי-רודני-שמרני שהוא הנהיג בספרד אחרי ניצחונו, וזה איפשר למרצח ולקלגסיו להוציא להורג עשרות אלפי אנשי שמאל וסתם דמוקרטים, מבלי שהדבר יעורר מחאה ממשית מצד הכמרים החסוּדים.

בסוף שרשרת התגובות באינטרנט כתבה אישה בשם מלי ש"חיים ברעם בוודאי שמח לקרוא את הסקר, וזו גם הסיבה שאני אוהדת את הבלאנקוס (הלבנים, כינוּיָם של אנשי ריאל מדריד)". זה רק עזר להמחיש לי, שחילוקי הדעות ההיסטוריים הפכו לאחרונה לאקטואליים מאוד בארץ, ולא ניתן עוד להתעלם משום היבט שלהם. חשבתי על כך שלאורך 27 השנים האחרונות כתבתי כאן מאות טורים, אבל לא עסקתי הרבה בנושאים דתיים טהורים, שלא לדבר על אתיאיזם. האם זה נבע מהסתייגות מהאנטישמיות של חלק מהשמאל הציוני ומרצון להיבדל ממנו? זה די ברור והגיע לשיא בעקבות ההחלטה המחפירה של מרצ לתמוך בלאומן מסוכן כמו ניר ברקת לראשות העיר, רק בשל עמדתה המסורתית האנטי-דתית.

הדת בספרד, על רקע נחישותו של הרוב הקסטיליאני לדכא את השאיפות של העם הקטלוני והעם הבאסקי, נרתמה ליעדים השמרניים של הלאומנות הספרדית, גם כדי לשמר את שליטתה על אחוז ניכר מהאדמות במדינה. הלאומנים הספרדים, שלא היו חלק מהכנסייה אבל השתתפו בתפילות בחגים ובימי ראשון, הפנימו ערכים דתיים לתוך המסכת הרעיונית שלהם, והשתמשו בהם נגד יריביהם האתיאיסטים מהשמאל. אבל גם ללאומנים הפחות דתיים הייתה מִשנה סדורה של איבה לדמוקרטיה, לשחרור הנשים, לאיגודים המקצועיים, לסולידאריות בינלאומית על בסיס מעמדי, וגם שנאה איומה כלפי מיעוטים מיניים (רצח המשורר הדגול פדריקו גארסיה לורקה נבע לא רק מאהדתו לרפובליקה, אלא גם מזהותו המינית ההומואית). הם טיפחו גם אסטרטגיה לשליטה במערכת החינוך, ולדיכוי החירויות הדמוקרטיות וחופש הביטוי. נדמה לי שהאישה הקרויה "מלי" יודעת בדיוק לאן היא שייכת ומי הם אויביה האמיתיים. המרצע יצא מהשק, יחד עם חישולה של הברית בין הדתיים לבין הלאומנים שונאי השמאל בארצנו.

שר הפנים אלי ישי השלים את התהליך הארוך שנגדו התרענו במשך שנים, וש"ס שלו, שהיו בה הרבה היבטים ואישים שמשכו את לבנו לפני עשרים שנה, הפכה לתנועה כהניסטית מובהקת. מהמפד"ל של משה אונא ומשה שפירא לא נשאר כמעט דבר, חרף כיווני החן "המתונים" של ח"כ זבולון אורלב. כשהייתי כתב "העולם הזה" בכנסת אמר לי פעם עסקן מצעירי המפד"ל (אחרי שקוננתי על התקרנפותו של המנהיג המנוח זבולון המר, שר החינוך לשעבר): "אתה עוד תתגעגע להמר…" חשבתי שהוא מתלוצץ. המר הצטייר כאויב אידיאולוגי מר, שמשך את מפלגתו ימינה ושבר את השותפות ההיסטורית שלה עם תנועת העבודה לטובת עבודת האלילים של ארץ ישראל השלמה. זה היה רק בתחילת הופעתה של החרד"ליות המפחידה בקרב הציונות הדתית ואין טעם להתגעגע להמר בעטיו של אורלב: הראשון חנך את התהליך, והיה האב המיילד שלו; השני כבר משתף פעולה עם הגרועים שבקרב הכהניסטים והוא בעצם אחד מקברניה של התנועה המפוארת לתורה ועבודה, של בני עקיבא ושל הקיבוץ הדתית כפי שהִכרנו בעבר הלא רחוק.

בחודשים האחרונים הותרה הרצועה. גזענים דתיים התחרו עם עמיתיהם החילונים בהתבטאויות מחפירות שכמוהן לא נשמעו בתכיפות כה גדולה בחלל הציבורי שלנו. ההומופוביות הדתית התחרתה עם שנאת השונה בקרב החילונים הלאומנים, ואפילו איש כוחני כמו אביגדור ליברמן איבד שליטה על המטורפים בסיעת "ישראל ביתנו". נראה ששעתם של הוויכוחים התיאולוגיים המסורתיים טרם הגיעה. השאלה איננה האם אנחנו מאמינים באלוהים, אלא האם אנחנו מוכנים להירתם למלחמה בגזענות חילונית ודתית כאחת. זהו המבחן ואין כרגע בלתו.

• פורסם בכל העיר, 20 יוני 2012

Share on Facebook