על ספרה של יעל ברדה: "הביורוקרטיה של הכיבוש – משטר היתרי התנועה בגדה המערבית 2000 – 2006" (הוצאת מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד).

לספריית מדע הכיבוש התוסף באחרונה ספרה החשוב של יעל ברדה החושף מתוך תצפיות, עדויות וניתוח  מסמכים את המודל הביורוקרטי של הכיבוש. הספר מציע תובנות מעניינות לא רק ביחס לפיתוח הישראלי בתחום האדמיניסטרציה של הכיבוש, אלא גם באשר לשלטון החוק בנסיבות הכיבוש ואופי הדמוקרטיה במדינת ישראל. ברדה, עורכת דין המתמחה בזכויות אדם, ייצגה מאות פלסטינים שסווגו בידי המערכת הביטחונית כ"מנועים ביטחוניים" או משטרתיים. ניסיונה המשפטי עורר בה רצון להבין לעומקה את מערכת הארגונים הביטחוניים והאזרחיים המרכיבים את "הביורוקרטיה של הכיבוש" השולטת בחיי הפלסטינים באמצעות משטר של היתרי תנועה. לשם כך היא השתלמה בלימודי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ובספרה היא משלבת את הדיסציפלינות המשפטית והסוציולוגית לבחינת מרכיבי המערכת הביורוקרטית "מבעד לכתפו של הפקיד".

ואיזה פקיד! חישבו על הביורוקרטיה המוכרת לנו, אזרחים או תושבים, הנזקקים לשירותיה מלידה עד מוות. זוהי מערכת שכולנו אוהבים להשמיץ. כשהיא יעילה היא מואשמת באדישות למצוקות הפרט, אם לא בהתעמרות מרושעת בבני אדם; וכשהיא בלתי יעילה מאשימים את פקידיה בטמטום ובעצלות. ואולם ביורוקרטים נאמנים מתייחסים לעצמם כאל שליחים מטעם השלטון המופקדים על שימור היציבות והביטחון האזרחי באמצעים אדמיניסטרטיביים. במודל האידאלי ביורוקרטים פועלים לפי כללים ברורים וכתובים, שנוסחו בידי מומחים, במסגרת סמכותית, הייררכית ומובנית, ונוהגים בציבור באופן אוניברסלי ובלתי אישי. ואמנם אלה הם העקרונות העיקריים של מודל הביורוקרטיה הקלאסית המערבית שפותח בידי מקס ובר, מאבות הסוציולוגיה המודרנית. ברדה משתמשת במודל הוובריאני כאמת מידה לבחינת המודל הארגוני של הכיבוש, ומה שמתגלה לפניה היא תמונת מראה כאוטית של המודל הקלאסי. בניגוד למודל הרציונלי של ובר, המקובל בדמוקרטיות הליברליות, הביורוקרטיה של הכיבוש נוסדה על עקרונות של אי יציבות ואי שקיפות, ועל גמישות מינהלית שכלליה אינם ברורים ואינם מופיעים בכתב. במערכת הזאת "כל ממזר מלך" שכוחו נשען על איום באלימות צבאית, ניהול המרחב ושליטה על זמנם של הפלסטינים, על תנועתם ועל המידע המושג מחלקם.

כאוס ביורוקרטי מאורגן להפליא

ברדה מצביעה על חיבור ישיר בין הביורוקרטיה הקולוניאלית האימפריאלית הבריטית של שנות המנדט בפלשתינה-א"י ובין הביורוקרטיה של הכיבוש. כמו הביורוקרטיה הקולוניאלית כך גם זו של הכיבוש נשענת על הפרדה גזעית (אתנית ולאומית) ברורה בין השליטים ובין הנתינים, ועל העיקרון שאין מחילים את החוק על בסיס טריטוריאלי אלא על בסיסן של זהויות הפרטים הנעים בתוך הטריטוריה. את הגיבוי לביורוקרטיה של הכיבוש מספקות התקנות לשעת חרום העומדות הכן לשירותה. מקום המדינה עד 1966 נעשה שימוש בעקרונות האדמיניסטרציה הקולוניאלית להקמת ממשל צבאי על אזרחי המדינה הערבים, ובשנות הכיבוש שוכלל המודל תוך מיסוד המערכת.

האם משתמע מכך שהביורוקרטיה של הכיבוש היא מין ברדק קפקאי בלתי רציונלי? מובן שלא. מאחורי הכאוס הביורוקרטי המלאכותי הזה, המאמלל מאות אלפי פלסטינים שזקוקים נואשות להיתרי מעבר ולאישורי עבודה בישראל המותנים בהיתרי המעבר, מסתתר סדר ישראלי מיוחד במינו. מי ששותפים בו הם הצבא – באמצעות המינהל האזרחי, המשטרה, מתאם הפעולות בשטחים, שירות התעסוקה ושירות הביטחון הכללי. משטר ההיתרים, המהווה את פסגת היצירה של הביורוקרטיה של הכיבוש, הוא דוגמה קיצונית, כותבת ברדה, למערכת של סיווג ומיון לשם ניהול אוכלוסיה בתנאים של סכסוך וכאשר הכלכלה הפוליטית של שוק העבודה עומדת לשירותה של מערכת הביטחון.

מנקודת ראות ארגונית משטר הכיבוש השתנה בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 ממערכת שהוקמה לשם ניהול אוכלוסייה לכלי שליטה על אוכלוסייה הנתפסת כעויינת. האינתיפאדה השניה חיזקה את התפיסה הזאת, ועם השלמת חומת ההפרדה ב-2006 נעשה הסֶגֶר כלי אפקטיבי לעצירת התנועה ולמניעתה, תוך יצירת מערך שלם של היתרים מיוחדים למרחבים השונים. עוד ב-2003 עמירה הס קראה לתופעה "טופס לכל תזוזה". דובר אז על כ-16 סוגים שונים של מסמכים רשמיים והיתרי מעבר. בשנים האחרונות קלטה המערכת פיתוחים חדשניים, ובכללם טכנולוגיות ביומטריות, ותוכנות המחשב של הרשויות השונות אוחדו בתוכנה אחת המכונה "אבן מתגלגלת" (כל גלגול מוסיף טופס לאבן הנגף). מסלול המיסוד של המערכת עדיין לא הושלם ונראה שהוא אינו ברור גם לסוכנים הפועלים מטעמה, והסיבה ברורה: מעצם טבעה עליה להשאיר חורים ברשת כדי להתעדכן לפי דרישות המערכת הביטחונית ולאפשר לה "גמישות ניהולית" באופן הסמוי מעיני הציבור.

הסכמי אוסלו לא הפחיתו את השליטה הישראלית בחיי הפלסטינים והרשות הפלסטינית נדרשה לשתף פעולה עם השלטון הישראלי. צורת השליטה השתנתה מנוכחות פיסית לשליטה ביורוקרטית במבנה ארגוני הדומה לאפרטהייד הדרום אפריקאי לשעבר שבו התקיימה הפרדה מרחבית בין אוכלוסיות. תשע מינהלות התיאום והקישור (מת"קים) שהוקמו בגדה המערבית מספקות לפלסטינים את הכרטיסים המגנטיים (היתרי מעבר) המהווים תנאי לקבלת אישורי עבודה בישראל (המועסקים בהתנחלויות זוכים למשטר היתרים חמור פחות).

הגורם המאפשר את משטר היתרי התנועה הוא המצב המשפטי בגדה המערבית שלפיו היא נמצאת תמיד תחת סגר. אולם ההגבלות על התנועה חלות רק על הפלסטינים. משטר ההיתרים נתפס כמשטר של פריווילגיות ומשמש נשק רב עוצמה לשיבוש חיי הפלסטינים. הוא מאפשר איסוף מודיעין וגיוס של משתפי פעולה מקרב המנועים הביטחוניים תמורת הסרת המניעה, דבר המנוגד לאמנת ז'נבה האוסרת על כוח כובש לגייס מרגלים מתוך האוכלוסיה המוגנת.

שירות הביטחון הכללי הוא הגורם הדומיננטי בעיצוב מדיניות המערכת האדמיניסטרטיבית השולטת במרחב הפלסטיני בגדה המערבית והוא הקובע מי לשבט ומי לחסד במתן היתרי המעבר, עד שנוצרה סביבו כעין "תיאולוגיה ביטחונית". פעילותו של השב"כ בשטחים הכבושים, כותבת ברדה, מזכירה פעילות של ארגונים חשאיים במשטרים טוטליטריים אף יותר מאלה שפעלו במשטרי הקולוניות.

מי הבוס, מהי המטרה ?

את מערכת הקורים הסבוכים הללו מנהל מי שברדה מכנה "ריבון נעלם". כלומר, אין דמות אנושית מסויימת שאפשר להצביע עליה כנושאת באחריות לניהול הביורוקרטיה של הכיבוש. כוחו השלטוני של הריבון הנעלם נוכח בכל מקום במרחב ובכל זמן, אך הוא אינו ניתן לאיתור ותהליך קבלת החלטותיו בנוגע למתן היתרים נסתר כמוהו. כך מושגת שליטה מוחלטת בחיי הפלסטינים, תחת מעטה חשאיות ובחסות מצב חרום תמידי המאפשרים להשעות חוקים ולהקים מנגנונים משפטיים ומינהליים אד-הוק. במקרים רבים שבהם הגישו פלסטינים מנועי ביטחון עתירות לבג"ץ בדרישה לחשוף את נימוקי ההחלטה בעניינם, בחרה המדינה להסיר את המניעה הביטחונית מן העותר עוד קודם לדיון בבית הדין רק כדי להימנע מחשיפתם של שיקולי המערכת בפני בג"ץ.

הספר מחזק את הסברה, שגם אני מחזיקה בה, שמטרתה האמיתית של הביורוקרטיה של הכיבוש היא פירוק הקולקטיב הלאומי הפלסטיני והפרטתו, עד הכנעתה המוחלטת של ההתנגדות לכיבוש. הבניית הביורוקרטיה של הכיבוש כחלק ממשטר ההפרדה משרתת היטב את מפעל ההתנחלויות היכול להתרחב ולהתפתח בתנאים נוחים בזכות ההפרדה בין שתי האוכלוסיות. הכול מצביע על כך שהכיבוש אינו מתכוון להיות זמני וכי ישראל אינה מאמינה בשלום או בהסדר מדיני בינה לבין הפלסטינים. וכך יכול גם שופט עליון בדימוס כמו אדמונד לוי להתעלם מן המציאות ולקבוע, בלי למצמץ, כי הגדה המערבית אינה שטח כבוש וכי ההתנחלויות כשרות למהדרין.

הביורוקרטיה של הכיבוש היא מקרה קיצון המאפשר לנו להתבונן בתופעות אדמיניסטרטיביות שרובן הגדול סמוי מן העין. אין לשכוח כי המודל הביורוקרטי המתואר בספרה של ברדה מהווה חלק בלתי נפרד מן המערכת הביורוקרטית המדינתית של ישראל, וחשיפתו חשובה לנו בשל השפעת הביורוקרטיה של הכיבוש על אפשרות קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית. ישראל, כבעלת ניסיון מוכח ב"מלחמה בטרור", מייצאת כיום את מערכות המיון והסיווג האדמיניסטרטיביות שלה לממסדים ביטחוניים שונים בעולם, ומשתמשת בהן למטרות שליטה ומישטור המרחב הציבורי בתוך גבולותיה. ואין מחסור באיומים על ביטחון המדינה: מבקשי מקלט, מהגרים לא יהודים, פעילים נגד הכיבוש, פעילות במחאה החברתית ובעד זכויות אדם כולם מוגדרים כסיכון של "הגירה, פשע וטרור". הצוו שפורסם החודש מטעם אלוף פיקוד המרכז המסמיך את פקחי יחידת עוז של רשות ההגירה לסלק משטחי הגדה המערבית "כל מי שנמצא בהם ללא היתר", בדגש על פעילים בינלאומיים וישראלים נגד הכיבוש, משלים את התמונה.

הקריאה בספר מייאשת. לא רק בשל ההזדהות עם הפלסטינים והפלסטיניות שחייהם נשלטים מקרוב ומרחוק בידי מערכת עלומה ורבת עוצמה, ולא רק בגלל האימה המתעוררת למקרא המארג הביורוקרטי של הכיבוש, אלא גם בשל התחושה שהוא כאן כדי להישאר. בניסיון לשמור על שמץ האופטימיות שעדיין נותרה בי העליתי בזכרוני חומות הפרדה רחבות מזו שבגדה המערבית שקרסו במאה העשרים, ומערכות ביורוקרטיות טוטליטריות שנבלעו יחד אתן בחור השחור שהן כרו לעצמן. התנחמתי בידיעה שמטבעה של ביורוקרטיה מפלצתית לגדל בתוכה גם את זרע חורבנה המביא אותה עד אותה נקודת אל חזור שבה היא מסתבכת בתוך עצמה, מתפרקת וקורסת.

ספרה המומלץ של יעל ברדה אינו חוזה את העתיד המיוחל, אלא עוסק במציאות הקשה הנוכחת-נסתרת, ומוסיף ידע חשוב ביותר למדע הכיבוש. ויתרה מזאת, הספר לוקח חלק במאבק נגד הכיבוש בעצם תביעתו מאיתנו להיות עדים לאלימותם המואפלת של מנגנוני הכיבוש, ולו רק בעצם מעשה הקריאה.

Share on Facebook