המחזאי והמשורר אוסקר ויילד התפאר לקראת סוף המאה ה-19 שהוא תמיד לוקח איתו את יומנו האישי לנסיעות ארוכות ברכבת. ההנמקה שלו הייתה אופיינית לאיש: "אדם חייב תמיד לקחת חומר סנסציוני לקרוא ברכבת", אמר.
לישראלים שכותבים או מפרשנים בכלי התקשורת אודות המצב הביטחוני, הכלכלי, החברתי בארצנו אין יומרה כזאת. פתוחות בפניהם שתי דרכים שונות לחלוטין זו מזו: או שיכתבו ויאמרו דברים נוקבים שמפחידים אפילו אותם, או שיעשו עבודה יחצנית נלוזה למען הממסד המסוכן והמושחת שמאיים לא רק על רווחתנו אלא גם על עצם קיומנו.
נכון שגם אנשים כמו ארי שביט, דן מרגלית ובן-דרור ימיני השייכים לאותה קטגוריה מפקפקת משתמשים לעתים בהפחדה ובנבואות שחורות, אבל הם מוכרים לנו את תרופות האליל של בנימין נתניהו ושל אהוד ברק. בעיניהם, קיים פתרון צבאי לבעיות קיומיות סבוכות, וניתן לשנות תהליכים שנמשכים שנים באִבחת חרב אחת. יש הרבה קונים לסחורה שלהם. הם רכשו לעצמם פופולריות זולה, שיבוא היום ויתביישו בה. הם לא רק מצדיקים את הממסד אלא גם תוקפים בחריפות רבה את מבקריו, המתמעטים והולכים.
אישית, אין לי נטייה להיכנע לדמגוגיה של דוברי המרכז הלאומני בעיתונות הכתובה ולעתים גם בתקשורת האלקטרונית. ימיני מ"מעריב" מנהל כבר שנים מסע צלב נבזי (לדעתי) נגד מתנגדי הדוקטרינות השמרניות-לאומניות, ובעיקר מציג כל ביקורת נגד מדיניות ישראל בחוץ לארץ כמעט כבגידה במדינה. אין לנו אלא לבוז למקרתיזם זול מן הסוג הזה. כתבתי כאן בחודש האחרון בהקשרים אחרים מדוע גיוס דעת הקהל בעולם נגד המזימה של נתניהו-ברק לתקוף את איראן היא מעשה פטריוטי ואחראי כלפי תושבי ישראל. בשבוע שעבר כתבתי את הדברים גם באנגלית, לפרסום אמריקאי שמאלי יוקרתי באינטרנט שזוכה לתפוצה עצומה. שׂוּמה עלינו למנוע את המלחמה בכל דרך דמוקרטית, ופובליציסטיקה למען השלום היא אמצעי להשגת מטרה נעלה.
אוסקר ווילד
הדברים הנוקבים והמפחידים שאותם אנחנו שוטחים בפני תושבי המדינה אינם קלים או פשוטים גם לנו. קריאה חוזרת במאמרים שאני עצמי כותב בעברית ובאנגלית נוסכת בי עצבות רבה. חבר מאנגליה, שהיה העורך שלי בתקופתון "מידל איסט אינטרנשיונל", כתב לי שהוא לא היה מודע לכך שהמצב בין איראן וישראל הוא כה קריטי. לעומתו טלפן אלי ידיד ישראלי שאני מעריך בהחלט את דעתו, וטען שהכתיבה שלי היא אופטימית מדי. היא עלולה לעורר אשליות שיש מוצא מן המצב, כך הדגיש, ובכך חיזק את דעתי שאנשי שמאל רבים עוטפים את עצמם במזוכיזם מעוּבֶּה וכמעט נהנים מהסבל שנגרם להם. אני לא יכול להזדהות עם נקודת מוצא כזו גם אם היא מובנת לי מבחינה פסיכולוגית. אנחנו לא נביאי זעם מקצועיים, ותפקידנו אינו מסתכם בתחזיות קודרות ומרפות ידיים. אחרי ניתוח קר של המצב חייב לבוא גם בסיס לתוכנית פעולה כלשהי, שעצם קיומה מהווה פתח תקווה. יש לנו בני ברית רבים, גם בארץ וגם מחוצה לה. אסור לנו להזניח את מלאכת ההסברה. יש לאתר את ידידינו, להמריץ אותם להשמיע קול בכל מקום בישראל ובחוץ לארץ. גם אם הניתוח המדיני והחברתי מניב תוצאות קשות אין טעם בייאוש וברחמים עצמיים. אופטימיות אינה החצנה של עמדה פוליטית אלא הלוך רוח, מידה של אופי ולדעתי גם מבחן של אומץ לב. כמו בספורט תחרותי צריך לעתים להשקיע מאמץ עליון כדי להפוך תוצאה שלילית, להביא את המערכה לשטחו של היריב ולהביס אותו.
הנתונים בשטח אינם מבשרים טובות, עלינו להודות באמת הקשה הזאת כדי שנוכל להתמודד עִמה בכלים הדרושים לכך. רוב כתבי המפלגות עוסקים, מעצם הגדרת תפקידם, בהבדלים האמיתיים ובעיקר המדומים בין המפלגות השונות ולעתים גם בין העסקנים הפועלים באותה מפלגה עצמה. לכאורה, הגישה הזו היא דווקא אופטימית. אם "קדימה" או מפלגת העבודה הימנית של שלי יחימוביץ' מציגים בפנינו עמדות חלופית לאלה של ממשלת נתניהו-ברק, ייתכן שחיזוקן יעמיד אותנו בפני מציאות חדשה. אני יכול לדמיין את החיוך שמצטייר על פני הקוראים: שמענו כבר על כל התקוות, ראינו בעיני רוחנו את כל החזיונות ונפרדנו מכל נביאי השקר, שחזרו מיד לזירה עם שמות אחרים אבל עם מצע זהה. המכנה המשותף העיקרי בזירה הפוליטית הישראלית הוא השמרנות, שלעתים מכנים אותו גם בשם "ציונות". תחת המטרייה הזו מקננות לא רק מפלגות השלטון, אלא גם הסיעות שהן מועמדות למכור את נשמתן לממסד בכל רגע נתון. בשעת משבר נעלמים לגמרי ההבדלים לכאורה בין הימין הדתי והחילוני מצד אחד לבין המרכז הלאומני מהצד השני. את שתי המלחמות האחרונות, בלבנון ובעזה, יזמו ממשלות בראשות "קדימה" כשביבי נתניהו ואנשיו שימשו רק כמקהלת מעודדות. מרצ של חיים אורון נאלמה דום בתקופות הקשות של שלטון קדימה, ואיבדה את בסיס התמיכה שלה בקרב הציבור הליברלי-שמאלי שבתוך ההסכמה הלאומית. המפנה שמאלה בהנהגת זהבה גלאון הוא מבורך, אבל גם היא יודעת שאין די בכך.
לכן משחק הכיסאות המוסיקליים בין המפלגות הפוליטיות, שממשיכות לציית לתכתיבים פנימיים שמרניים בשם הציונות, אינו רלבנטי לישראלים שרואים בפוליטיקה מקפצה לשינוי ולא קרקע נוחה לשימור המצב הקיים, בתקווה שהעניינים יסתדרו איכשהו. אין טעם לאתרג מושחת תורן מהמרכז הלאומני כאשר הוא משמיע רחשים יוניים, בעיקר אחרי שאיבד כל עמדת השפעה על מנגנוני קבלת ההחלטות. אבני הבניין לצורך שינוי נמצאות על אדמת ארצנו, לא בווילות של אנשי השלטון הנהנים מתמיכת ההון. ברגע שנצליח לאחד את השמאל היהודי, האזרחים הערבים וחלק מהציבור המזרחי ואפילו הרוסי (שיש לו אינטרסים אובייקטיביים מנוגדים לאלה של הדתיים הלאומנים והכהניסטים) אפילו לפעילות מוגבלת בשלב הראשון, תתחיל האש לבעור מתחת לכיסאותיהם של עסקני הממסד.
יש לצלוח את הרוביקון הקונספטואלי שמשתק אותנו מאז קום המדינה ולהבין שהימין דוחק את כל האזרחים הערבים לפינה ולא מאפשר להם להיות חלק מהחברה הישראלית. זוהי, למעשה, המורשת האמיתית שהותיר אחריו דוד בן-גוריון. הנושא "הציוני" מונע מליברלים יהודים וגם מאנשי שמאל מתונים לחבור עם תושבי נצרת וסכנין לפעולה עקבית משותפת נגד הקיפוח החברתי-כלכלי ונגד המלחמות. השמאל לא ייוושע מעוד "הידברות" עם אנשי הרשות הפלסטינית בחסות ה-CIA. התקווה שלנו נעוצה בפעילות פוליטית חלופית, שתתקן את הנזק ההיסטורי שחולל אהוד ברק בנושא הפלסטיני וביחסים עם האזרחים הערבים. את זה יכולים לבצע רק אנשים שרואים באנשי טייבה, אשדוד, דימונה ובאר-שבע את בני הברית הטבעיים שלהם.
- פורסם בכל העיר, 10 אוגוסט 2012
המחבר טוען שחוסר שיתוף הפעולה בין השמאל הציוני (כפי שהוא מכנה אותו) לבין החברה הערבית והנהגתה הוא תוצאה של העדפת ערכים לאומיים-שמרניים מצד אותו מחנה שמאל ציוני על פני ערכים ליברלים-אוניברסאליים קלאסיים. אך כאשר אני בוחנים את החברה הערבית והנהגתה, דווקא היא זו שמייצגת ומבטאת ערכים אולטרה שמרניים (ורגרסיבים במונחי סוציאליזם), ערכים שבאים לידי ביטוי בכל אספקט של החברה הערבית לרבות היחס לדת, מעמד האישה, הסובלנות כלפי השונה, חופש הבעת הדעה וכו'. על כן שיתוף הפעולה בין השמאל אותו מיצג הכותב לבין האזרחים הערביים ומנהיגיהים, נשען בעצם על לא יותרמ אימוץ תפישה לאומית אחרת, התפישה הלאומית הפלסטינית. הדבר בהחלט מקובל אך יש לקרוא לו בשמו – אימוץ תפישה לאומית שונה, ולא נסיון להתלות בשיח ליברלי-אוניברסלי "אמיתי" או מתקדם יותר כביכול. אם המחבר סבור שדבקות בתפישות לאומיות לא תקדם את סיום הסכסוך, הוא צריך לתת את הדעת על מהות אותו שיתוף פעולה שהוא מנסה לקדם.
ברעם מוכיח שאפשר לכתוב יפה ועדין לחיות בלה לה לנד. בן דרור ימיני הוא דובר הממסד? הוא מכסח את נתניהו והימין בכל כתבה שלו. נכון שהוא מכסח גם את השמאל החום אבל זה לא עושה אותו ימני אלא שפוי. הטעונים של ברעם דומים לאלה של הימין המופרע שטוען שידיעות אחרונות הוא עתון השמאל. ההגיון אותו הגיון והתוצאה אותה תוצאה – טוענות שאולי יש מקום לדיון בהן הופכות למערכון סוג ד'.
אין למשטר הנוכחי דובר יותר מובהק ובולט מאשר ימיני.
אתה לא חייב לקבל שכר מלשכת ראש הממשלה בשביל זה.
קרא היום איך הוא תוקף את הסופר דוד גרוסמן ומאשים אותו כמעט באנטישמיות רק בגלל דבריו של האחרון כנגד המשיחיות שמניעה את יחסו של נתניהו לאיראן.
שים לב שהוא לא תוקף את קובי ריכטר או ראשי השב"כ והמוסד לשעבר שאומרים בדיוק את אותו דבר כמו גרוסמן כי הוא יודע שזה לא יהיה מקובל על ציבור הבוחרים הימני. הרבה יותר קל לתקוף "איש רוח" .
ימיני הוא אכן דובר מובהק של השלטון הנוכחי על האובססיה הפארנויה שגעון הרדיפה והדמגוגיה שממנה הוא סובל.
הנזיפות הקלות שלו פה ושם בימין הקיצוני או תמיכתו בפתרון שתי המדינות( אם הפלשתינאים יכירו בישראל כמדינה היהודית) גם הם מיושרים עם ביבי.
כל ימיני כקול אדוניו
הבעיה לא כה מסובכת והפתרון ברור. צריך רק להיות מעונינים בפתרון!בשלב הראשוני ישראל אינה צריכה לסגת ולו בס"מ אחד. היא רק תשנה את צורת הכבוש מכבוש עם התנחלויות לכבוש צבאי "רגיל". במילים אחרות, בשלב הראשון חוזרים לשנת 1968. צהל בלבד יישאר בגדה. משפחות המתנחלים החוזרות (למעט אולי אלו הקרובים לקו הירוק כמו מודיעין עילית או ביתר עילית שכנראה יוכלו להשאר.) יפוצו בנדיבות.
שאלה: מדובר בסכומים גבוהים מאד. איך תוכל כלכלת ישראל לעמוד בכך? תשובה: מקור הכסף לא יהיה ממשלת ישראל אלא, קרן בינלאומית שכספיה יגיעו ביחוד מסעודיה ושאר הנסכויות. שאלה: ומה הלאה?
מרגע גמר הבצוע של החלפת האוכלוסיה (חיילים אמיתיים במקום משפחות מתנחלים)הסטטוס של הגדה הכבושה יהא דומה מאד לכבוש הלבנוני. להערכתי תהליך דלול הצבא על פי הצרכים הבטחוניים עד לנסיגה הסופית יהיה קצר לאין שעור לעומת המקרה הלבנוני ויימשך כשנתיים.
——————–
ראה המשך
אם מלחמה נכפית על צד מסוים והוא מסרב להלחם אין זה אומר שמצב מלחמתי לא שורר.
המנטליות השלטת במרומי הכוח האימפריאלי היא "דארוויניסטית" לחלוטין. למי שחובר אליהם אין 2 ברירות אלא ברירה אחת (הקוסמת לאנשים המסוממים): הולכים עד הסוף ויהי מה! אז אין כל מקום או זמן לניתוחים מוראליים ואחרים. כששואלים פושע מלחמה מקצועי לפשר מעשיו התשובה שנשלפת היא ש"מבחן התוצאה" הוא זה שיקבע וההיסטוריה "בסופו של דבר" תשפוט אם צדק או לא..בטח זה מוכר. זו היא הודאה מפורשת במנטליות המלחמתית שאני מדבר עליה.
אסטרטגיה 'שליחותית' כזו היא לכן (בפועל) הכרזת מלחמה על הכוחות האנושיים (הלא-מסוממים).
אם המצב הזה מוצא חן בעיני או שלא- זה לא רלוונטי. יש להכיר במציאות הזו רק מסיבה אחת והיא שזוהי המציאות. אם רובו של עם (בסימומו) אינו רוצה לראות את האמת המעשית ופשיעת השלטון- זו זכותו! כך או כך על העם נכפתה מלחמה (לפי שעה מלחמה שבדרכים רכות). אם לעם נוח שלא להאבק על מציאותו- אז לא יהיה מאבק.
למי שיש עוד חשק "להתגנב" מאחורי אנשים (כמו שום בצל ודינו) ולנסות לשכנע אותם…מבלי שירגישו – אגיד בהצלחה. מצידי, שילכו לעזאזל עם משיחיהם.
לשם שינוי אני מסכים עם חלק מדבריך (ונדהם מכך בעצמי) – יש משהו בכיסא ההנהגה שגורם לתחושות שליחות בלתי מרוסנת – ואני מקווה שישראל לא מתכוונת להרפתקה אינפנטילית, ללא הוכחות ממשיות וחד משמעיות.
אבל, מר ק.א., לאחר שהמצאת את עצמך כמשיח חדש יודע אמת וסתר, אדמו"ר חסידות א"צ, כיצד אתה מסביר את כוונות איראן? הם זוממים מדינת כל אזרחיה? דמוקרטיה שוות זכויות? מדינה שפע סוציאליסטית עם שוויון מגדרי מלא?
אתה לא רוצה לעמוד בחדר הבקרה האיראני עם הכפתור האדום?
ישראל תוכננה מתוך ידיעה מקדימה שמלחמה היא דבר גמור ושזו תהיה מנת חלקה לעתיד הנראה לעין. בן גוריון כבר זמם מלחמה עם הערבים (בתוך ומחוץ לפלסטין) זמן רב בטרם קמה המדינה.
לכן את הציונים (המעשיים) ניתן לחלק בגדול ל 2 חלקים:
(א) קבלני המלחמה, שהבינו את המטרות האימפריאליסטיות והתלהבותם מהציונות כנראה באה מהתלהותם מהכוח! לרשעים אלה לא הזיז כלום למרות שידעו. (ב) אלה שהתלהבותם מהציונות ושקריה גרמו להם שלא להבין את התפקיד האימפריאלי-כחלק בלתי נפרד של ההרפתקה. ב.ג. שייך לסוג הראשון. חיילי 48 (למשל) רובם שייכים לסוג השני. החלום הציוני היה כה גדול שאפילו הסבל שגרמו, הטיהורים האתניים – כל זה הודחק ופשוט לא ניקלט להם במחשבה ובחושים. הם לא היו ערוכים לקליטת שום מידע!
האיראנים מבינים את הכוונות האימפריאליות ויודעים שללא כוח עתידם ועתיד מדינתם, כלכלתה ואוצרות הטבע שלהם, עצמאותם בקביעת גורלם – כל זה נמצא תחת איום ממשי ביותר (ולא מדומיין). האימפריה על בסיסיה הצבאיים בכל מקום ועצמה צבאית האדירה בתבל כבר מקיפים אותה ופועלים בשטחה והמלחמה הפוליטית כבר ממזמן החלה. אז מה היו עושים בן גוריון ושימון במקומם?
בקיצור שום בצל, אתה מבין מזה שוד מזויין ומאורגן?
בסופו של דבר זה רק הכסף (והכוח) …לא ציונות ולא בטיח.
MONEY THATS PRETTY MUCH IT
סליחה שאני מקלקל לך את החלום הרטוב (הציוני).
נכון, כבר בשנות ה 20 המוקדמות, היה ברור שלא תהיה הסכמה ערבית להתיישבות היהודית. אפילו הסכם סייקס פיקו, ושאר החלטות חבר הלאומים והאו"ם, נדחו באופן קטגורי, מתלהם ולוחמני.
אבל כיצד דווקא המפעל הציוני, מופיע לך כלוחמני ואימפריאליסטי , לא פחות (!)
(אפילו לכנותו קלוניאליסטי נשמע עדין יותר).
קבלני מלחמה רוצים מלחמה? ואם הישוב הערבי היה מקבל את ההחלטות, גם אז הייתה מלחמה? הוא סרב להכיר קטגורית בציונות וסרב לקבל את היהודים כאן.
הסרוב הוא מהותי, והלחימה שנעשתה בשם הסירוב היא קשה – אבל אתה דן את הצד המנצח בלבד, מכיוון שאתה מצדיק את הצד הערבי (כי הציונות היא שקרית…) ואת כל זוועותיו, ואינך מביט על השתלשלות העניינים והסלמתם, משנות ה-20. בוודאי אינך יכול לומר שהציונות בעלייה השנייה הייתה מלחמתית?
לגבי איראן, נו באמת, יפסיקו ליצר נשק גרעיני והנה, עוד עשרות שנים של נפט וכסף לכלכלה האיסלאמית, בלי מלחמה, הפגזה, עם שריעה. מה רע? איפה האימפריאליזם בדיוק? אבל איראן רוצה להיות האימפריה, ואיזו דרך יפה מ"לשחרר" את אל-קודס?
נראה לי שהפנטזיה הא"צ שלך הרבה יותר רטובה.
בחייאת שום… אם היה סירוב אז היו צריכים לנסות באופן אחר. אבל היה נחוץ להם שישראל תהיה אופציה צבאית (שתוצג כאופציה לאומית). כך האינטרס הצבאי הפך להיות הסיבה המכוונת והציונות הפכה בהתאם למסיכה שעל גבי האלימות הכיבושית. פאסט פורוורד 70 שנה קדימה ואנו נמצאים באותו התרגיל: (למשל) מה שעשו לקדאפי (אופציה "הומאניטרית") – קדאפי סירב לפנות את השלטון בארצו ונדון לחיסול ע"י האימפריה. ראית איך קלינטון קרנה מאושר כשהוצא להורג? לצערי זו אינה פנטזיה – אפשר להציץ ביוטיוב ולראות את המכשפה.
משהו ברצינות יכול לצפות (למשל) שעיתון "הארץ" לא יצדיע ויתייצב לצידו של מישטר ביבי-ברק אם וכאשר תבער מלחמת פשע נרחבת אותה הם יציתו? מישהו מצפה ש"הארץ" יקרא אז להעמדתם לדין? התשובה היא לא! קריאה כזו, אם תבוא בכלל, יכולה לבוא רק מחו"ל.
לו המצב היה אכן שונה זה היה חייב להראות אחרת. במצב כזה היה "הארץ" היה דורש מ-מ-ז-מ-ן את היסתלקותם לאלתר ולא מגמגם (במקרה הטוב). אינני נטפל כאן בכוונה ל"הארץ". אני רק משתמש ב"הארץ" כשם כולל לפלח אוכלוסיה מסוים. זה שפלח זה מסומם פחות מן המתנחלים אינו אומר שאינו נהנה גם הוא משימוש כייפי באותו הסם.
(אין לי ספק שביבי ו"הארץ" מתואמים יפה מאד בנושא הזה…)
ברעם שבע רצון מעצמו. ובצדק. כמה אזרחים הוא יכול לגייס היום לתוכניתו? גם הוא יודע לספור את אצבעות ידיו. אם גם מרצ פסולה בעיניו אז מהו המחנה הרחב שיצליח לאחד שורות בון נצרת ואשקלון.
באשקלון מספר המתייצבים לדגל, אם להוציא את מרצ, אינו כה עצום ורב. אולי עובדה מסויימת תאיר את עיניו. יוסי שריד בכהנו כשר החינוך זכה לתמיכה נלהבת גם מישובים שאחוז תומכי הליכוד בהם היה גדול. האם אחרי שראו והודו באופן נלהב לנציג מרצ גדל מספר התומכים בה?
אם ראשי הישובים הערביים שהכריזו מעל כל במה, כי יוסי שריד שינה את היחס מן היסוד, האם הדבר שינה את אחוזי התמיכה במפלגות הערביות הלאומניות? התשובה לשתי השלות ידועה.
כך ההתקפה על כולם, פרט למי שנשקף במראה עוזרת להרגשה הטובה, אך אינה מקדמת שום נושא.
כל מי שרק מתנגד לנושא כלשהו במדיניות הממשלה, הן בצד הכלכלי והן בפוליטי הוא בן ברית באותו נושא. נכון, אך ורק באותו נושא. אין קיצורים בדרך הארוכה.
חיים, אפשר שאחד הדברים שמאפיינים את השמאל הרדיקלי הוא חסך (מבורך מבחינתי) בתכונה אנושית מסויימת: מדובר ביכולת מוקטנת מהרגיל להפיק סיפוק, ריגוש והתלהבות כאשר אדם חש שהוא חלק שזורם עם ההמון. כלומר מבחינה לוגית אני מודע לזה שאני בוודאי חלק מן ההמון אך עובדה זו אינו משרה עלי התרגשות מיוחדת. להיפך. הימצאות בסיטואציה כזו גורמת לי לחוש שבמידה פסיכולוגית מסויימת אני אינני אני יותר. הישראלים (והבריטים, האמריקאים והגרמנים וכו') הליברלים, טובי הלב (במובן היומיומי של המילה), הם אנשים מצויינים. אבל רק מיעוט מהם (10%?) אינם מקבלים אורגזמה מהדגל שלהם (סמרטוט צבעונית – עפ"י ליבוביץ). מנקודת מבט פסיכולוגית זו מאמץ שמאלי רדיקלי (בכל מקום בעולם) להשיג הצלחה אלקטורלית נראה כבלתי אפשרי פר-הגדרה! בפועל כל המלל השמאלי, גם המוצלח ביותר, נדחק הצידה כלא היה בהעלות השלטון מישדר הפקה לאומי בינוני מינוס. יוצא מכך שהתשובה לשאלה שבכותרת היא כן, ישנו מוצא! (בזה שאין מוצא). לא שזו צריכה חלילה להיות סיבה לייאוש 🙂
בן דרור ימיני תוקף את תעשיית השקרים שמציגה את ישראל כמקום חשוך כמו צפון קוריאה או אירן
וטיעונים שלו כוללים סיפורים , עובדות ושמות של אישיים. כולל פרסום תגובות שלהם.
מי שקורה יכול לשפוט.
הטור שלך ברעם זה סתם ססמאות – זה איש ממסד , זה שמלאני טוב , וכו׳
אגב , אני לא זוכר שבן ימיני אי פעם כתב משהו עליך. כנראה זה קצת מדגדג לך
אלעזר שמעוני,
לא פסלתי חלילה את מרצ אלא ציינתי לטובה את השיפור שחל בה מאז שזהבה גלאון החליפה את חיים אורון. השאלה היא האם מרצ תעמוד שוב דום כאשר ברק יתקוף את האיראנים. אשר לימיני, חבל על כל מלה.
האמת העצובה היא שאותן תופעות של לאומנות, רדיקליזם דתי-משיחי, וקנאות קיימות בציבור הפלסטיני-ערבי-ישראלי לא פחות ואולי יותר מאשר בציבור היהודי. צריך להודות באמת הזו, אם כי חלק מדובריו של ציבור זה יודע להשתמש ברטוריקה הנכונה של זכויות אדם.