ההדים האיומים לרציחתם של עשרות הכורים על ידי משטרת דרום אפריקה נושאים עימם מסרים חשובים. אחד המסרים עוסק, כמובן, במשמעות עלייתה המסוכנת של ארץ זו על המסלול הניאו-ליברלי וכל הכרוך בו. אכן, דרום אפריקה שלאחר האפרטהייד הרשמי הפכה לארץ אכזרית אפילו עוד יותר לאנשי עמל. אמנם אין זה תפקידנו להתעמק בפרטי הפרטים של ההתפתחויות הכלליות בארץ דוויה זו, אך ישנו לקח אחר של האירועים האמור לעניין אותנו במיוחד.
מפגינה בנתב"ג (צילום: אקטיבסטילס)
כידוע, בארצנו מתקיים במשך שנים דיון נוקב לגבי המודל הדרום אפריקאי כאלטרנטיבה לכיבוש ולמלחמת האין קץ בין הפלסטינים ליהודים הישראלים. מירון בנבנישתי היה בין הראשונים שקבעו כי מסע ההתנחלויות לא הותיר שום ברירה והארץ דינה להפוך לארץ דו-לאומית. כלומר, פיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ייתכן אך ורק במסגרת מדינה דמוקרטית אחת, עם זכויות אזרחיות שוות ליהודים וערבים. מיודענו יוסי שריד הצטרף לאחרונה לדעה זו מרוב ייאוש לנוכח "הצלחותיה" של ממשלת ישראל לחבל סופית בתהליך השלום. הרבה ישראלים ישרים וכנים, בנוסף לזרמים מתקדמים בדעת הקהל הבינלאומית, אימצו מחשבה אסטרטגית המותאמת לחזון זה. ההנמקה הייתה פשוטה: כוחות השלום והתבונה, במקום להטיף להפרדה ופיצול (בשתי מדינות עצמאיות נפרדות) יבחרו במסלול ברור ופשוט: מדינה אחת מבוססת על קול אחד לכל אדם (one man, one vote).
"אם לא שתי מדינות"
עליית הפופולריות של פתרון ה"מדינה אחת" לסכסוך מקורה בקיפאון המייאש בתהליך השלום. הקיפאון הזה איפשר את "ההישגים" המבישים של מסע ההתנחלות והנישול בשטחים הכבושים. לאחר שכל סיכוי למו"מ רציני בין ישראל לפלסטינים הלך ונכחד, נראה המאבק על מדינה אחת כברירת מחדל כמעט טבעית. בדרום אפריקה, כידוע, הניצחון על שיטת האפרטהייד הבטיח בצורה משכנעת משטר של קול אחד לכל אדם. במשטר זה נערכו בחירות שעל פניהם נראו כדמוקרטיות והוקם משטר דמוקרטי על יסודות זכויות האזרח ובהן זכות הקניין והבעלות הפרטית. התוצאה היתה שהמשטר החדש הקדיש את מירב כוחותיו להעשרת שכבה קטנה של שחורים וצירופם לחוגים הלבנים השליטים שהיו ונשארו בעלי העוצמה הקובעים בכלכלה הדרום אפריקאית. האם התפתחות זו מפתיעה במיוחד? ברור שלא. לא נשברה ההשפעה המכרעת של המונופולים והבנקים שנשארו בידי הלבנים על הכלכלה הדרום אפריקאית, היה ברור שחוגי הון רבי כוח יכלו לצרף אליהם חוגים וגורמים מקרב השחורים כשותפים בשלטון ובהצבר הון. בעלי הון לבנים אכן צירפו אליהם מספיק גורמים בקרב בני השחורים כדי להבטיח המשך השלטון המעשי תוך כדי תיקונים מזעריים ובלתי מהותיים.
השיטה הזאת פועלת בהצלחה יתרה. שוטרים בהנהגת קצינת משטרה שחורה, ביצעו את הפשע המחריד באזור מריקאנה במפעל של לונמין, רק עשרות ק"מ מיוהנסבורג. ולמה חושבים שהדברים יהיו שונים בתכלית במדינה אחת שבה משאבי השלטון וההון יהיו ברובם המכריע בידיים ישראליות יהודיות וציוניות. יש גם להביא בחשבון את הקשרים הפוליטיים והכלכליים הבינלאומיים של בעלי ההון היהודים בישראל. האם בנסיבות כלכליות וחברתיות כאלה יהיה קושי לחזות את ההופעה הברורה ומחויבת המציאות של שלטון בעלי הון יהודי שירכשו להם שותפים זוטרים בקרב הפלסטינים. בוודאי שימצאו מספיק פלסטינים כדי להבטיח המשך השליטה המהותית היהודית בארץ הקודש. לכן מסתבר שפיתרון של מדינה אחת אינו כלל פיתרון.
סיכום ביניים
כל האמור לעיל אינו מצביע בשום אופן על כך שפיתרון שתי המדינות חי וקיים. יהיה זה משגה להסיק מסקנות חיוביות על פתרון של "שתי מדינות" מתוך האופי המופרך של הקריאה לתמוך במדינה אחת, כפי שיהיה זה משגה לתמוך במדינה אחת בגלל הקושי שבפתרון של שתי מדינות.
יש מצבים פוליטיים שדרכי המחשבה והכיוונים הפוליטיים שעל פיהם עבדנו ופעלנו שנים רבות נתקלים בחומה בצורה. מן הנקודה הזו אין תחזית ברורה או התייחסות ממשית לדרך קדימה. פעילים ריאליסטיים חייבים להשתחרר ממחשבה שמרנית ומיושנת ולהיפרד מנוסחאות שעבר עליהם הקלח, אפילו אם אין ביכולתם להצביע בבירור על אלטרנטיבות ממשיות הנראות באופק.
המציאות הקודמת באזור (status quo ante) שיצרה בעבר מעין מרחב בו אפשר היה בכלל לדון בפתרון הסכסוך הולכת ונמוגה, והיא לא תחזור. התנאים החדשים שישפיעו על עתיד היהודים הישראלים במזרח הערבי הינם עדיין בהתהוותם. הממסד הישן של השליטים הערבים הפיאודליים והריאקציוניים באזור לא יחזיק מעמד ויעלם במוקדם או במאוחר. יש על כן להתכונן במישור העיוני, בהדרגה ובזהירות לדיון על נוכחות של יהודים ישראליים באזורנו, שלא במסגרת מעצמה מזויינת מכף רגל עד ראש שהפכה לאויב מושבע של עצמאות האזור והעמים שלו. לישראל כזו, אין עתיד במזרח התיכון.
גם בטבח הבלתי נסבל הזה בדרא"פ ישראל אשמה ? גם לכאן אתה מכניס את ישראל ?
ד"א, כפי שניתן לראות, יש בדרא"פ של היום שיוויון מלא: שוטרים שחורים ולבנים מיישרים קו ירי וטובחים בשחורים אחרים. כמו שחלם מנדלה.
מעניין למה "אמנם אין זה תפקידנו להתעמק בפרטי הפרטים של ההתפתחויות הכלליות בארץ דוויה זו"?
דווקא מאיש שמאל נאור,שתמיכת אזרחי מדינות זרות בעמדותיו האנטי ציונית היא הבסיס הכמעט היחידי ליכולת פעולתו בישראל,ניתן היה לצפות להתעניינות ערה בגורלו של ציבור מוכה,דווקא בדרום אפריקה.
אהה.. אולי מר קמינר איננו רוצה להתעמק,כדי לברוח מהמסקנה,,שאולי האפרטהייד היה עדיף לרוב האוכלוסיה השחורה?
ואיזה אירוניה,במדינה שבה הרוב השחור מדוכא ע"י המיעוט השחור,דווקא במדינה כזו יש תנועה אנטי ישראלית ארסית, בגלל "הכיבוש"…
שמחה וששון. קמינר כותב שבגלל הקפאון במו"מ מתפתחות ההתנחלויות ולא שבגלל ההתנחלויות אין שלום. פשוט ראה את האור. והמשטרים הפיאודלים ריאקציונים בארצות ערב אכן יפלו אבל במקומם יבואו משטרים דתים ריאקציונים. מה יותר טוב גם לעמי האזור וגם לשלום אני לא בטוח.
איך בדיוק תתקיים אותה חברה משותפת הומניסטית ללא כל כוחנות בארץ ישראל פוסט ציונית.האם הכוחנות כולה ציונית או קפיטליסטית או פונדמנטליסטית?ונניח שתקום הכימרה המוזרה המדומינת במוחם הקודח והבכייני של מירון את שריד (אם אכן זאת דעתם ולא הסבריו של קמינר),מדוע לחיות באתר הגיאוגרפי הנ"ל כיהודים (אוי ווי-לאומנות צרה!!) ולא בקנדה?צ'ילה,או ניו-זילנד. או בקיצור,למה שלא תמתין מעט בטרם תחליט שאבדה היכולת לקיים מדינה ישראלית ללא כיבוש וללא טייקונים? האם עירק המתפרקת או ברה"מ (אמנו הרוחנית בעבר???) שכבר עשתה זאת אך לא מכבר לא מזמינות לחשיבה בדבר הצורך לנסות ולדבוק במודל סביר שהצליח לבנות ולהציל חלקית אומה במשך כ100 שנה וגם אם הסתאב והתנוון מספר עשרות שנים. אולי תהיה לו עוד תקווה,זה בין השאר תלוי גם בנו.
אני מסכים עם קמינר שהפתרון של שתי מדינות הולך ומתרחק, גם הפתרון של מדינה אחת הוא בעייתי. אבל מכאן ועד הפתרון שלו הדרך ארוכה. הדוגמה הדרום אפריקאית אינה מתאימה לענייננו. שם היה אפרטהייד על בסיס גזעני וככל הנראה שרידים שלו עדיין קיימים. אצלנו האפרטהייד הוא על בסיס לאומי-בטחוני. כל עוד קיים איום בטחוני על מדינת ישראל, שנובע מהרצון הפלשתינאי למדינה משלו, לא ייתכן שוויון לכולם (המצב הזה נכון, במידה מסויימת גם לגבי הערבים הישראלים). פתרון "מדינה אחת" חייב לבוא בכפייה שהרי אין סיכוי שהצד השני יסכים לו. אבל בפועל הוא לא ישנה מהותית את מצבם של הפלשתינאים החיים היום תחת כיבוש. לעומת זאת, הוא נותן סיכוי שלאורך זמן ובהדרגה, גם בלחץ המעצמות, יינתנו להם עוד ועוד זכויות. פתרון כזה הונהג באתיופיה שבה האוכלוסיה נחלקת חצי-חצי בין נוצרים ומוסלמים. המנהיג, שנפטר השבוע, שהיה נוצרי, השכיל לתת זכויות אוטונומיות לאוכלוסייה המוסלמית ובכך לשמור על קיומה של המדינה.
מה שקמינר מציע הוא בעצם חזרה לתקופת הגלות שבה היינו, היהודים, קהילות בתוך עמים אחרים. אין "חיה" כזאת יהודי-ישראלי ללא מדינה. יש רק יהודי.
בדיוק: "אין זה תפקידנו להתעמק בפרטי הפרטים של ההתפתחויות הכלליות" של עם אחר – עלינו לתמוך בבחירתו, או להיפרדות או להתמזגות, למשל. נכון: גם "הממסד הישן" של הציונות "יעלם". ומתפקידנו "להעלים" אותו. בכך עוסקת השאלה הדחופה, ולא בפיתרונות עתידיים, אלא בטקטיקה המעודכנת לתפקיד המוטל עלינו עכשיו על-ידי התנאים המשתנים, דרך משימות בנוגע לתנועת המאהל נגד המשטר, להתנגדות הפלסטינית, למדיניות האנטי-אימפריאליסטית הסורית והאיראנית, ובעיקר, לארגונו של קאדר המסוגל למלא אחרי המשימות האלה, ונוספות, וגם לקביעת פרוגראמה-מינימום, ולהקמת בריתות, או כוחות, רחבים. הכול בלוחמניות עבור האינטרס, של המעמד המהפכני, הפרולטארי בכדי לשרת את אינטרסים עממיים אמיתיים ולטווח של התקופה המיידית (למרות שלא נגד זו הרחוקה, בעלת אופי האסטרטגי, כמו הסוציאליזם) לפנינו.
"מהפכני" אינה מילת קסם, כפי שראינו במהפיכה האיראנית. לא כל מהפיכה או מעמד מהפכני ראויים לתמיכה, וגורלם של הקומוניסטים האיראנים מדבר בעד עצמו.
אגב, המעמדות המהפכניים באיראן ובסוריה היום נטחנים עד דק. האם אתה תומך בהם?
מה עם "לוחמניות עבור האינטרס של המעמד המהפכני"?
ומה זאת אומרת "עלינו לתמוך בבחירתו (של עם אחר) או להיפרדות או להתמזגות"?
מדוע ישראלי חייב לתמוך בבחירה פלסטינית? האם דברי הפלסטינים הם דברי אלוהים חיים?
מדוע צריך להגיד "אמן" לרצונם?
"לא כל מהפיכה או מעמד מהפכני ראויים לתמיכה" אבל המהפכה האירנית שסילקה את השח, את ארה"ב ואת הבחישה הישראלית מאירן ראוייה גם ראויה
העניין הוא שגם "המהפכה" זקוקה למהפכה לאחר שמסתאבת (כמו המהפכה הבולשביקית למשל או הציונית להבדיל)
עינים להם ולא יראו,אזנים להם ולא ישמעו את המראות והקולות באזורנו הקרוב והרחוק !
לאנג'לו, אתה מדבר על המדיניות האנטי-אימפריאליסטית של סוריה ואירן. האם אתה מזדהה עם ההצהרות של מנהיגי אירן על הסרטן הציוני ועל חורבן מדינת ישראל?
This is a fundamental misunderstanding of the South African transition. It was about the abolition of apartheid (a political system that entrenched segregation and inequalities on a racial basis). By giving the vote to all citizens, the road was opened for black people (and all disadvantaged people) to vote for parties that represent their social and economic interests. The majority voted for the front (tripartite alliance) consisting of the ANC, SA Communist Party and the main trade-union federation, Cosatu. Despite campaign promises, the ruling alliance did not embark of a programme of thorough social transformation. The problem, then, is the failure of a left-wing party/front to implement progressive policies. This has NOTHING to do with one state or two states: it is simply a case of a ruling elite that enriches itself at the expense of its poor constituencies. Hardly an unusual political development. constituencies
נכון מאוד, הקשר היחידי בין הכשל השמאלי בדרום אפריקה לבין השאלות הטאקטיות המבלבלות את השמאל באזור שלנו מסתכם בכך שהרמה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית שם גבוהה מזו של המפלגות הקומיניסטיות אצלנו. אבל קשר זה מקיף את המודעות המרקסיסטית-לנינית גם בנוגע לבחירות:
… Engels is most definite in calling universal suffrage an instrument of bourgeois rule. Universal suffrage, he says, … is "the gauge of the maturity of the working class. It cannot and never will be anything more in the present-day state."
The petty-bourgeois democrats, … and also their twin brothers, all the social-chauvinists and opportunists of Western Europe, expect just this "more" from universal suffrage. They themselves share and instill into the minds of the people the false notion that universal suffrage "in the modern state" is really capable of ascertaining the will of the majority of the toilers and of securing its realization.
(page 16 – THE STATE and REVOLUTION – http://www.marx2mao.com/Lenin/SR17.html)
"פתרון" 2 המדינות נכשל במקומות רבים בעולם.באזור שלנו,"פתרון" זה הוא דימיוני וגרוע עוד יותר ממספר סיבות,בין היתר,חוסר רצף טריטוריאלי,שטח קטן ביותר לחלוקה ל"מדינות"(?),פערי פיתוח,תרבות,קשרים בינלאומיים ועוד ועוד.יש להבין ש"פתרון 2 המדינות" והקמת "מדינה" פלסטינאית,אפילו אם הכוונות טובות,זאת תהיה דרך בטוחה לגיהנום.
אם כך,מה הפתרון?.לעם הפלסטינאי הזכות לחופש ועצמאות,אבל הבעייה היא לא מדינית,דתית או תרבותית.הבעייה היא מעמדית:
רק כשהמנהיגות בישראל ואצל הפלסטינאים תהיה בידיים של העובדים,העניים והמובטלים,ולא בידי בעלי ההון,הבורגנות,והמטיפים המשיחים המטורפים,יהיה שלום,דו-קיום וכבוד הדדי.זה אפשרי,אבל לא לפני החלפת המנהיגים הבוחרים במוות או בכוח ולא בחיים.
לאנגלו: אירן בעצמה הנה מדינה אימפריאליסטית,או לפחות שואפת ל"מיני-אימפריה" פונדמנטליסטית
במזרח התיכון ומעבר לכך.המנהיגות האירנות מדכא את עמה,את הסטודנטים,העובדים המאורגנים,הנשים והקומוניסטים ואתה עוד מגן עליה ?.
שהיא מדינת אפרטהייד פאר אקסלאנס שבה המיעוט העלאווי שולט ומדכא את כל הייתר ומשפ' אסד (או מה שנשאר ממנה) מוצצת את לשד העם האומלל הנתון לשלטונה וטובחת בו ללא מצרים?
האם זה בגלל שאחרי שראש ממשלת סוריה וסגן הנשיא ערקו לירדן ו/או לטורקיה, המוהיקנים האחרונים של תומכי משטר אסד הרצחני נשארו בשמאל הקיצוני בישראל ובמערכת 'הגדה השמאלית'?
סוף הציונות יגרור את סופה של ישראל רק עקב חוסר יכולת לשחרר את החיבור ביניהן
לאנגלו
זה החיבור של הילד לאמא שלו,צריך להתבגר אבל צריך גם לכבד
אוקיי, ברור לגמרי, שאם אנחנו רק משנים, המצב המדיני, מבלי לגעת בכלכלי, לא עשינו כלום = בדיוק כשם, שברור ההיפך מכך: אם נוגעים רק בכלכלי, אך לא במדיני (=חלומם של אנשי-רוטשילד, למשל), לא עשינו כלום.
מובן מאליו לכל בר-דעת, שעל השינוי להיות בכל הרמות בו זמנית, באמצעות יצירת קונפדרציה סוציאליסטית.
יחד-עם-זאת, לא ממש ברור לי, מה אתה מציע לעשות *כרגע*. עוד כנסי-ברברת?
היום, סוריה ואיראן הן שתי המדינות היחידות ב-"מזרח התיכון" (עם מדינת סודן, ב-"לבאנט" כולו) השייכות לקבוצה של מדינות מתקדמות בעולם כולו (צפון קוריא, סין, ונצואלה, קונגו ועוד), שמהוות מחסום למדינות המסוכנות (כולל ישראל, ארה"ב, בריטניה, צרפת ועוד) לאנושות כולה, ומשום כך לחלוטין מגיע להן את התמיכה השמאלית – תמיכה נקייה מכל הסתיגות שהי!
לאנג'לו:
סוריה- 40 נטבחים ביום כולל מעשי אונס ושחיטת ילדים כולל עריפת ראשיהם
אירן – הוצאות להורג של הומואים/ גנבים שלא נותרה להם ברירה עקב מצב כלכי קשה
צפון קוריאה – רעב קשה וממית של מאות ילדים
סין – דיכוי מסיבי של הטיבטים כמו גם של העם הסיני עצמו. הוצאות להורג סיטוניות וטיבטים ששורפים עצמם לדעת מול שגרירויות סין
קונגו- מלחמות שבטים, מערכת בריאות רעועה המאפשרת התפרצות של מגיפות ומחלות דוגמת האבולה
ונצואלה- סיכנים סביבתיים קשים עקב תחזוקה לקויה של מתקני נפט המזינים את ההנהגה הסוציאליסטת
המפוטמת של סאנצ'זאת פקיסטאן שכחת – שם דורשים להרוג ילדה בת 11 עם תסמונת דאון שכל פשעה היה קריעה של כמה דפי קוראן בהיסח הדעת
מה עם תימן? אפגניסטאן? מוזמביק וזימבאבווה? להמשיך?
זה נכון גם פתרון מדינה אחת וגם שניים לא יהוו פתרון אמיתי להמונים הפלסטינים והיהודים. המסקנה היא שהשאלה המהותית שעומדת כאן על הפרק היא לא מדינה אחת או שתיים, אלא מי ישלוט בהן- האליטה הישראלית או מעמד העובדים הפלסטיני והיהודי.
'התמיכה השמאלית' שונה מהתמיכה של השמאל בכך שהיא מודעת בבהירות על שפע המגוון של מושתלים אשר, בתוך תחומי השמאל, משתעשעים לפזר בוץ עד כדי הפיכת התחום זה שלנו לבצה ימנית של תמיכה עבור החולות הטובעניים של השעיבוד האימפריאליסטי
אני לא מבינה מה אתה רוצה לומר. אולי תחזור על דבריך במלים יותר פשוטות וברורות.
אין חשיבות לשאלה "האם אתה מזדהה" או לא. אין חשיבות בעמדות האישיות שלי. אני לא מנהיג או נציג או משהו דומה. "ההצהרות של מנהיגי אירן על הסרטן הציוני ועל חורבן מדינת ישראל" חשובות. איתן עלינו להתמודד כמו שמתמודדים עם הצהרותיהם של כל הנציגים הפוליטיים. בשביל זה, אנחנו בוחנים את המציאות המתפתחת והתנאים המשתנים בה. אנחנו לא צריכים לנהוג כך על מנת להצהיר הצהרות נגד. נחוץ לנו להכיר את העוצמות הפועלות אחת נגד השנייה במציאות הזאת – עוצמות לטובת האימפריאליזם ונגדו. זה בכדי לבחור עבור איזה עוצמה לתמוך. המשתייכים בכנות למחנה השמאלי תומכים בכוחות אנטי-אימפריאליסטיים. האחרים משתייכים למחנה הימני – זה שתומך בבעלי ההון הגדול (הון רב-לאומי, שמייצא את הונו לארצות רבות ככול האפשר הנשלטות על-ידו שליטה מבטחת ממון באמצעות משטרים נוחים לו – בכך, ההון הגדול מתחזק ומשעבד אותנו יותר ובקלות יתרה. מי נהנה מהתחזקותו של ההון הגדול, מתמקם ביחד איתו בתוך המחנה הימני הדורש כפיפות של כל המשטרים בעולם לצרכים של ההון הגדול לרעת הרוב העממי).
תכנית המדינה החילונית דמוקרטית אינה תוצאה של יאוש מתכנית שתי המדינות אלא שלילתה מראש. היא כוללת את חזרת הפליטים, הפרדת הדת מהמדינה, והפקעה וחלוקה מחדש של אדמת פלסטין. מימושה גם ישחרר את הנוכחות היהודית בפלסטין מהאופי הקולוניאלי הנובע מהתכנית הציונית שתכליתה – זרוע ברזל של התכנית האימפריאליסטית באזור.
הקמתה של הרפובליקה החילונית והדמוקרטית בכל פלסטין ההיסטורית היא מטרת פעולה העומדת בניגוד לסיסמה של "שתי מדינות ", שאיננה אלא חזרה על החלטת החלוקה הרת האסון. רפובליקה חילונית ודמוקרטית עומדת בניגוד גם לסיסמת "המדינה הדו-לאומית" או "המדינה המשותפת", שאינן אלא גירסה נוספת של "שתי המדינות". כל הסיסמאות האלה מקדשות את סיווגם של האזרחים לעדות אתניות ודתיות. אלה הן הגדרות של אזרחויות אנטי-דמוקרטיות, הבאות למסד אי שוויון.
המאבק לכינוס האסיפה המכוננת הדמוקרטית והריבונית, לקראת הקמת הרפובליקה החילונית והדמוקרטית, יצוק תוכן חי לאחדותו של העם הפלסטיני, לקשר ההיסטורי שלו עם אדמת פלסטין, ולמטרות מאבקו: שיבה, חרות, שיוויון וזכות הגדרה עצמית תוך שלילת התלות באימפריאליזם. נוכח תכנית זו חזון שתי המדינות איננו אפילו ברירת מחדל.
העולם מלא רפובליקות חילוניות דמוקרטיות ה-"מקדשות את סיווגם של האזרחים לעדות אתניות ודתיות… …של אזרחויות אנטי-דמוקרטיות…" למיסוד של "…אי שוויון". כלומר שאין בהכרזה של רפובליקה שום ביסוס להבטחות אלי אמינוב. גם "לכינוס האסיפה המכוננת הדמוקרטית והריבונית" אין ביסוס לכך כמו שאין כל ביסוס דומה לתוכניות עם כותרת של הסיסמאות האחרות.
כאשר נגבש את "מטרת פעולה" של התוכנית שלנו ב-"שיבה, חרות, שיוויון וזכות הגדרה עצמית תוך שלילת התלות באימפריאליזם" ניווכח שעלינו לגבש לעצמינו גם טקטיקה, וגם לנקוט בעיקר בדרכים ובמשימות אלימות ל-"מימושה", ושהתוכנית הזאת, שלנו, לא תמומש בשום אופן על-ידי הכרזות בלבד של התכנסויות שהן, אפילו ספוגות 'חזון' (קרא: 'שאיפה') מפתה ביותר.
ואם כבר הכרזה בעד "שלילת התלות באימפריאליזם", אז להכריז על רפובליקה אנטי-אימפריאליסטית בלי לשלול את הכוחות בעד המטרה הזאת רק בגלל שהם דתיים!