בסוף השבוע שעבר הצטרף גם הנשיא לשעבר יצחק נבון למסע החשוב של הנשיא המכהן שמעון פרס נגד מתקפה ישראלית חד-צדדית באיראן. קשה לומר ששוררת אהבה גדולה בין שני האישים, אבל ההתפתחות האחרונה היא פועל יוצא של העובדה הביוגרפית והעמדה האידיאולוגית של השניים, כתלמידים מובהקים של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון. המחלוקת בקרב האליטות בין תומכי רעיון העִוועים של בנימין נתניהו ואהוד ברק לתקוף גם בניגוד לעמדתו של הממשל בארצות הברית לבין האסכולה הממלכתית שמאמינה אמנם בשימוש בכוח אבל מתנה אותו בתמיכת מעצמה גרעינית גדולה אחת לפחות, היא עתיקת יומין וארוכת שורשים. צודק הפרשן עמנואל רוזן שאין הרבה קשר בין עמדות המוגדרות כ"שמאל וימין" לבין הוויכוח הקיומי ממש הניטש כיום אצלנו. הוויכוח מתקיים בתוך הימין החילוני והמרכז הלאומני כאשר הגבולות בין המחנות נמחקו כמעט בעשור האחרון.

בן גוריון בכנס נוער, תחילת שנות ה50 (תמונה: ויקיפדיה)

ההתמזגות של אנשי בן-גוריון (כמו זלמן שובל, למשל) עם תלמידי זאב ז'בוטינסקי נראתה מושלמת עד המשבר האחרון, אבל עתה מסתבר שהבדלים חשובים עדיין מניעים אפילו איש מבוגר כמו פרס להתמודד עם הסיעה המיליטריסטית הקיצונית בתוך ממשלת ישראל, בהנהגת נתניהו וברק.

תזכורת היסטורית חשובה: במאי 1942 כינס מנהיג ציונֵי אמריקה אבא הלל סילבר ועידה בעלת חשיבות מכרעת במלון בילטמור בניו יורק. סילבר היה אמנם רב רפורמי אבל גם לאומן שתמך במחתרות הימניות וסלד ממדיניות ההבלגה של ההגנה עוד בתקופת המרד הערבי (1939-1936). הוא היה גם אנטי-בריטי. גם לחיים וייצמן הייתה השפעה על חלק מ-600 צירי הוועידה (שבעצם החליפה את הקונגרס הציוני, שלא היה יכול להתכנס בעיצומה של מלחמת העולם השנייה). שני האישים היו יריביו הגדולים ביותר של בן-גוריון בתנועה הציונית, וייצמן היוני יחסית וסילבר הנִצי מאוד. זה לא הפריע למנהיג מפא"י הנחוש להשתלט על הוועידה ולהכתיב את החלטותיה. בבילטמור עוצבה הדוקטרינה שהכתיבה את מדיניות היישוב ואחר כך גם של מדינת ישראל עד לעידן נתניהו. שם הוחלט לראשונה על הקמת ישות מדינית יהודית בכל חלק מארץ ישראל שהיה נגיש לשליטה ציונית, ובעצם לזניחת רעיון שלמות הארץ (שכלל אז גם את עבר הירדן, הגדה המזרחית של הנהר).

בן-גוריון נאלץ עוד לעבור שורה של מאבקים פנימיים בתוך תנועת העבודה ועם יריביו הרביזיוניסטיים, עד שהצליח ליישם את מדיניותו עד תום. אבל עצם כינון הוועידה בניו יורק הצביע על נחישותו להיפטר מהאוריינטציה המיושנת על הבריטים ולחזק את מעמדם של הציונים בארצות הברית, הכוח העולה בעולם. חלפו שנים רבות עד שישראל הפכה לגרורה אמריקאית מוחלטת, וזה קרה דווקא בימי מחליפו של בן-גוריון לוי אשכול (1969-1963). בשנות החמישים גררו משה דיין ושמעון פרס את בן-גוריון לברית הדוקה עם צרפת הקולוניאליסטית, בעיצומה של מלחמת אלג'יר. כך נולד מבצע סואץ (מבצע סיני) בשנת 1956, בשיתוף פעולה נלהב עם צרפת וקר ואינטרסנטי עם בריטניה. גם לשלב ההיסטורי הזה אין קשר לוויכוחים האוניברסליים בין שמאל לימין. דווקא בן-גוריון ואנשיו חברו אז למעצמות קולוניאליסטיות בשיא שקיעתן, עבדו בקדחתנות על בניית נשק הרתעה גרעיני והניחו לטווח ארוך את היסוד לשנאת עולם בין ישראל לבין המדינות המתפתחות באסיה ובאפריקה. הקו המדיני של בן-גוריון ויורשיו היה מוטעה, אבל עקבי: ישראל איננה מאמינה בשלום ולא בפריצת דרך אמיתית ביחסים עם מדינות ערב; אנחנו חייבים לפתח את היחסים עם עמים לא ערביים באזור, כולל הטורקים, האיראנים והכורדים; העמימות הגרעינית מונעת לחצים על ישראל אבל מטילה אימה על אויבותיה; המכלול הזה מניח מראש את הסיכון למלחמות תכופות בין ישראל לבין שכנותיה ולצורך ההישרדות בהן אנחנו חייבים לתאם מהלכים מכריעים עם המעצמות הידידותיות, ובעיקר עם ארצות הברית.

השינויים בזירה העולמית גרמו לכך שוושינגטון הפכה לכוח המכריע בכל התפתחות חשובה, והתלות בנפט יצרו מערכת אינטרסים שהִצריכה גם את הגברת התמיכה במדינות ערב השמרניות, שזכו לתואר "מתונות". כבר בשנת 1948 שלטה במחלקת המדינה האמריקאית (משרד החוץ) קבוצה חזקה של דיפלומטים מקצועיים, שראו בקשר ההדוק עם ישראל מכשול למעמדה של ארצות הברית באזור. היחסים בכל זאת שרדו ואפילו התהדקו. השדולה היהודית החזקה, האינטרס האמריקאי בכוח צבאי ומדיני מהימן נוכח התחזיות על התגברות מגמות רדיקליות במזרח התיכון, והתגברות התמיכה בישראל בימין השמרני שהיה בדרך כלל אדיש למצוקת היהודים (כפי שהוא אדיש למצוקות כל העמים, למעט הציבור הלבן בארצות הברית), כל אלה חברו לחישול האוריינטציה האמריקאית של הממסד הישראלי.

יצחק שמיר ניסה אמנם למרוד קצת בנשיא ג'ורג' בוש האב, אבל התגובה החריפה של שר החוץ ג'יימס בייקר הרגיעה אותו. הלקח שהפיק נתניהו, שהיה מקורב מאוד לשמיר, היה חד: כבר בשנת 1996, כשנבחר לראשונה כראש ממשלה, החל האיש להדק את בריתו עם השמרנים הניאו-ליברלים בתוך ארצות הברית. מאז שברק אובמה הדמוקרט הפך לנשיא, מנסה ביבי ליישם את חזונו הלכה למעשה. בן-גוריון וכל ממשיכיו הסתמכו בעיקר על הבית הלבן, גם נגד מחלקת המדינה; ביבי מנסה להמריד את הימין האמריקאי נגד הנשיא, והוא מוכן לפעול באיראן במעשה התקפי שהשלכותיו יבעתו את ישראל בשלושים השנים הקרובות, בלי תמיכת נשיא ארצות הברית.

כך הפכה ההתרסה של שני ההרפתקנים כלפי וושינגטון למרד משמעותי לא פחות נגד מורשת בן-גוריון. כיצד הפך מפא"יניק לשעבר כמו ברק לשותפו של ביבי הרביזיוניסט במזימה מבצעית מסוכנת שיש לה גם השלכות אידיאולוגיות מובהקות? התשובה לכך היא ברורה מאוד: ברק "הגאון" מוקסם דווקא מהחלק המבצעי, משוכנע ברוב שחצנותו שהוא מסוגל לבצע הכול בהצלחה חרף האזהרות מכל רחבי העולם. אנשים שהיו מקורבים לברק כמו חיים רמון, מדברים כבר שנים על הפן הרה האסון באישיותו של שר הביטחון. עתה הפך לנפץ בפצצה שביבי מכין לכולנו. המניע של נתניהו הוא רעיוני: קעקוע מורשת בן-גוריון; הצטרפות לימין העולמי בכלל והאמריקאי בפרט; מאבק באיסלם ובארגוני שחרור לאומי בכוח צבאי בלבד. ברק, לעומת זאת, זנח את מורשת בן-גוריון לא מתוך שכנוע רעיוני עמוק. הוא פשוט קיבל צעצוע מושך מפיקודו בסיירת לשעבר, את מערכת הביטחון על כוחה הצבאי וכנראה גם הגרעיני. פרס, שמכיר היטב את ברק, מנסה לרסן את ההתלהמות שמבעבעת ממנו בעזרת הממסד הביטחוני היותר שקול. אשר לנתניהו, הוא מנסה לחגוג ניצחון היסטורי לא רק על פרס אלא על הבן-גוריוניזם, שעליו חלם מאז שעמד על דעתו.

• פורסם בכל העיר, 22 אוגוסט 2012

Share on Facebook