כמה דקות אחרי שאחרון עוזריו סגר את הדלת הכבדה המובילה לחדרו נשם ראש הממשלה לרווחה ויצא למרפסת. כל הנוכחים לחצו עליו להחליט לתקוף את מתקני הגרעין של איראן ולבצע זאת בתוך יממה. בלבו חשב שההכרעות הטובות ביותר של קודמיו נחרתו בהיסטוריה דווקא כאשר הם סירבו להגיע להחלטה חד-משמעית. הדחיות וההיסוסים תמיד הצטיירו כמוצלחים ונובעים משיקול דעת נבון ודווקא המעשים הוקעו כנמהרים.
בשבועות האחרונים הרבה לחשוב על ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר, הנִצי והנוקשה מכולם, שמנע מתקפה ישראלית על עיראק בשנת 1991. כששוחח על כך עם אביו אמר לו הפרופסור ששמיר נחלש לעת זקנתו והפך ל"פחדן מצוי, גרוע יותר אפילו מהפטפטן הבלתי נלאה מנחם בגין". הוא רק הנהן, ונזכר שוב באחיו הנערץ, שנהרג באנטבה. הוא ידע שהפרופסור בז לו בשל אופיו החלש, אבל מעריך את כישוריו הרטוריים. העולם נברא בדיבור; ראש הממשלה צמח על ברכי המסורת הזאת. אביו נהג ללעוג לסיסמה האבולוציונית "עוד דונם ועוד עז". החלוצים היו בעיניו פרזיטים, שעבדו על קרקע ציבורית ונהנו מכספי הסוכנות היהודית. הקרתנות והחומרניות שלהם צרמו לו מאוד. הפרופסור הנחיל לבניו חזון על המרת החלוציות בכוח צבאי גדול וקשוח, שיכבוש את כל ארץ ישראל ויקים על שטחה את מדינת היהודים. עד יומו האחרון האב כתב את שם המדינה השכנה במירכאות ("ירדן") משל הייתה ישות לגיטימית למחצה שווינסטון צ'רצ'יל העניק במתנה לבדואים שהגיעו מערב הסעודית. "אני לא מטיף כרגע לכיבוש הממלכה ההאשמית", נהג לומר, "אבל חשוב להנחיל לנוער את זכותנו על אדמת עבר הירדן. גם אם לא נכבוש אותה בימינו, יבינו הצעירים שכבר עשינו ויתור גדול לערבים. אין לנו סיבה לעשות ויתורים נוספים. גם באמריקה מבינים אנשים רבים שהסיוע לישראל משרת את האינטרסים שלהם. זאב ז'בוטינסקי הבין שאנחנו לא נהיה מדינה מזרח תיכונית אלא חוד החנית של המערב באזור. את זה קלט אפילו דוד בן-גוריון".
את השם "בן-גוריון" פלט הפרופסור בנחירה מלאת בוז ושנאה. בעיניו ראש הממשלה הראשון היה איש קטן, לא רק קטנוני, וקופת השרצים שנשא לקברו כללה לא רק את רצח תלמידי ז'בוטינסקי באלטלנה, אלא גם את עצם החוצפה לנסות לרשת את מקומו של ראש בית"ר כמחדש הממלכתיות העברית. ראש הממשלה חשב שהוא שמע את הנאום הזה מאות פעמים משחר ילדותו, אבל עתה, כאשר הפרופסור נפטר בשיבה טובה, הוא התגעגע לא רק לאיש, אלא גם למסר הרעיוני שלו. אני פרגמטיסט באופיי, חשב לעצמו, אבל בזכות אבא יש לי חוט שדרה רעיוני. הפרופסור רצה שאתקוף את מתקני הגרעין באיראן כבר לפני כמה שנים, אבל היססתי אז מסיבות טובות. לא רציתי לאבד חלק גדול מיהודי ארצות הברית, שעדיין תומכים במפלגה הדמוקרטית הארורה. עכשיו אני מקבל רמזים סותרים ממיט רומני ומאנשיו. שמיר לא אהב את הרפובליקנים, וחשב שאין להם זיקה אמיתית לישראל. הוא נכווה קשות מג'ורג' בוש האב ובעיקר משר החוץ שלו, ג'יימס בייקר. יכול להיות (ראש הממשלה העלה על פניו חיוך בפעם הראשונה באותה יממה מפרכת) ששמיר עוד שִׁימֵּר את אהדתו הישנה לבולשביקים ואת הבחילה שהייתה לו כלפי אילי ההון. בעצם, הוא היה מהפכן זקן שתיעב גם את הזיקה השמרנית לדת. היה מעין סוציאליסט, אבל לאומני. איש מורכב היה שמיר, חשב, ורק חבל שאין בי את מידת האכזריות האמיתית שאִפיינה אותו כל כך. אפילו "היחידה", הסיירת, לא נטעה בי גבריות צברית נוקשה, שהיא יותר מורשת הפלמ"ח ולח"י מאשר זו של מנחם בגין והאצ"ל שלו.
ראש הממשלה נשם מלוא ריאותיו את אווירה של ירושלים. הוא שכח כמעט את אהבתו לעיר בגלותו הארוכה בארצות הברית, שהפכה לביתו השני. אשתו לשעבר, שהתייחסה לפוזות שלו בציניות אוהבת (שהפכה במשך השנים לסרקזם ארסי, מלא איבה) נהגה לומר לו שהוא אוהב אולי את "ציון" אבל לא את ירושלים. כך חשבה גם על אביו הפרופסור. "איך אתם יכולים לרחוש לארץ אהבה כמעט ארוטית, אבל לתעב כל כך את תושביה?" שאלה אותו יותר מפעם אחת. ראש הממשלה היה הרבה יותר רגיש מאביו. הפרופסור נהג לכנות את עמוס עוז "קרובו העני של יוסף קלוזנר", חשב, ונזכר בחיוכו המריר של אביו. הוא עצמו (ראש ממשלת ישראל, לכל הרוחות!) ספג עלבונות צורבים מעוז ומדויד גרוסמן. מפעם לפעם התפכחו קצת כמה אנשי שמאל לשעבר, וראש הממשלה התבשם מדברי ההערצה שלהם. הפרופסור התייחס לגרי הצדק האלה בבוז תהומי. "אייל מגד או ארי שביט הם בן-גוריוניסטים, או במקרה הטוב תלמידי יצחק טבנקין הסהרורי", אמר לו אביו, "בסופו של דבר יתמכו תמיד באיש משלהם, אולי באהוד ברק שנולד בקיבוץ ולכן יש לו תווית של כשרוּת, שלנו לא תהיה לעולם".
ראש הממשלה כבר התחיל לשכוח את תחושת הרווחה שפקדה אותו כאשר נשאר לבדו בחדר העבודה שלו. הבדידות הכבידה עליו, והדמעות החמות שריצדו בעיניו לא הקלו על הרחמים העצמיים, שהיו מרירים ומתוקים בעת ובעונה אחת. ברק הבחין בחיבוטי הנפש שלו אחרי ישיבת הממשלה, ורמז לו שפורום החברים ב"יחידה" ישפוט אותו לשבט. הפורום הזה הפחיד את ראש הממשלה הרבה יותר מהכנסת, או מהתקשורת. הנידוי שהם גוזרים יכול להיות חמוּר, אולי אפילו סופני. איש לא ינזוף בשאול מופז, חשב במרירות, שהיה ביחידה ואפילו הפך רמטכ"ל ובכל זאת נחשב לאאוטסיידר. אבל אני, ואפילו מתן וילנאי, עדיין מחויבים לשבועה הסודית מאז.
הוא חשב שכמה חברים טובים מהיחידה היו חייבים לעמוד כאן לצדו, כמו רעיו של המלט בפרק הראשון של המחזה. האם רצה באמת שרוחו השקופה למחצה של הפרופסור תופיע עתה נוכח עיניו, ותנחה אותו? הוא לא באמת האמין שאביו הבין את המרכיבים היותר סבוכים של המציאות באזור ובעולם. זאב ז'בוטינסקי, מורו הנערץ של הפרופסור, הטיף לנסיגה מתל-חי בשנת 1920, כאשר היישוב הקטן לא הצליח להגן על עצמו מפני התוקפים מהרי הלבנון. הוא צמצם את עיניו והתבונן בכוונה רבה אל תוך האופק הירושלמי המחשיך בהדרגה. לא רוח רפאים ראה שם, אלא צל, ספק של האב, ספק של האח, חלל אנטבה. ראש הממשלה לא חשב עוד על מלחמה, אלא על מקום מקלט שיסוכך עליו מהצללים המלווים אותו לכל מקום במבט ביקורתי, נטול חיבה ונעדר חמלה.
- פורסם בכל העיר, 31 אוגוסט 2012
שום דבר טוב לא יוצא מבנים של עסקנים ציוניים. לא ראשי ממשלה ולא עיתונאים.
אין ספק ההחלטה אם לתקוף או לו היא קשה מנשוא,לדעתי אין צורך,אבל חיים צודק שביבי מתייסר.
תיאור מוצלח ומלא רגישות של יחסי האב והבן. ביבי מעריץ את אביו שהיה בנעוריו חבר ב"ברית הבריונים" הפשיסטית על פי הגדרתה העצמית. האם הערצה זו תוביל אותו להתנהגות אלימה ופרועה המקדשת את האי סדר והמלחמה לשם מלחמה או שמא צדדיו הרציונלים יגברו עליו? ימים יגידו.
נו, בסוף כולם מתים וביבי חי. זה כבר ניצחון.
אהבתי את הסיפור.