אשליית העימות בין בריוני הליכוד לבין מפלגת ג"ג: גולדה-גלילי

כאשר התפזר עשן הקרב והמפיקים יצאו למסדרונות לעשן בהיחבא סיגריה נינוחה ולהתברך בכך ששוב יצרו "טלוויזיה טובה" למען ההמונים הנבערים, נשכחה לגמרי העובדה ששתי המתמודדות אמורות להשתייך לאותה קואליציה בכנסת הבאה, להצביע יחדיו בעד הצעות החוק של בנימין נתניהו ועושי דברו במשרד האוצר, ולהחניק את כולנו בצבת הניאו-ליברלית.

עימות טלויזיוני בין סתיו שפיר למירי רגב (צילום מסך, ערוץ 2 )

סתיו שפיר הנחמדה ומירי רגב האנטיפתית אינן דוגלות באותה אידיאולוגיה אבל במבחנים הפוליטיים הקשים שיפקדו אותנו החל בשנת 2013 הן יתמכו באותן עמדות. מפלגת העבודה לא תתקומם נגד שלטון ההון אלא תבטיח שגם כמה ועדים גדולים יזכו בחלק קטן מהשלל, איש לא יפרק אף התנחלות קבועה, לא ישנה את עמדת ישראל בנושא הגרעיני או בנושא עזה, ואף לא את עתיד היחסים עם חמאס והרשות הפלסטינית. לשתי הנשים אין רעיונות מיוחדים לשיפור היחסים בין יהודים וערבים בתוך מדינת ישראל. המנהיגה של שפיר, שלי יחימוביץ', מדברת בגלוי על ביטול ההבדלים בין ימין ושמאל בנושא השטחים וההתנחלויות.

ברשות הפלסטינית לא שמעו על יחימוביץ', כיוון שהיא לא קיימת כלל בחזית החשובה של המאבק לשלום ולמימוש הצעדים הדרושים לקידומו. במהלך מערכת הבחירות היא תצייץ בנושאים אלה, לפי הנחיות היחצנים והסקרים שהם יערכו. אם יתברר שהיא מאבדת קולות של "השמאל הציוני" למרצ, ייתכן שתוציא את יונת השלום החנוקה מהכלוב, תמחה ממנה את האבק ותתנבא בסגנון האגף הימני בשלום עכשיו; אם ידווחו לה שהמאבק העיקרי ניטש דווקא מול יאיר לפיד ושרידי קדימה, היא תנסה להתנער מהתווית השמאלנית שדבקה בה. אנחנו יכולים לעזור ליחימוביץ' בנושא זה: מדבריה, ממעשיה ומכוונותיה לעתיד עולה שהיא ממשיכה של גולדה מאיר ושל ישראל גלילי ומשה דיין, שהביאו את ישראל לשוקת השבורה הנוכחית. הליכוד רק השלים את פרשת בגידתם בכל רעיון של שלום והתפייסות בין העמים.

שפיר היא חלק מהנהגת המחאה החברתית של קיץ 2011, ההר שהוליד המון עכברים. היא מזוהה לחלוטין עם הבטחה גדולה שהסתיימה בכישלון חרוץ. נותרו רק כמה שרידים עשנים מהמהומה התקשורתית הגדולה סביב המחאה, שבאמת עוררה תקוות גדולות בקרבנו. אחרי שכמה מחבריה עשו שליחות הסברתית למען ממשלת נתניהו, בחרה שפיר בקריירה פוליטית. אין בכך שום רע; היא לא תהיה גרועה יותר מחברי כנסת אחרים וייתכן שיהיו לה גם כמה רעיונות טובים לשיפורים קוסמטיים קלים. נוכח כוונתה הגלויה של הנהגת העבודה לקחת חלק פעיל בקואליציה הבאה הפרשנים נעשו כה ציניים, עד שאיש מהם איננו דורש ממנה התחייבות להישאר באופוזיציה. באקלים הנוכחי נכונותה לשרת תחת נתניהו נתפסת כיתרון המוכיח את הפרגמטיזם שלה, לעומת מנהיגת מרצ זהבה גלאון, אישה עם עקרונות שמצהירה מראש שלא תהיה בממשלת ימין-מרכז לאומני. שפיר בחרה ביחימוביץ' ולא בגלאון, ובכך הפכה, אולי שלא בטובתה, לשותפה אמיצה של היריבה המרה ב"פגוש את העיתונות" של ערוץ 2.

העימות היה בעיקר אישיותי. רגב הִקְצינה בשנים האחרונות יחד עם עמיתיה בליכוד והיא הביאה ל"עימות" את העגה הימנית שהושפעה גם מהרוח שמנשבת בצבא בעשור האחרון. היא הייתה דוברת צה"ל, כלומר, עסקה יום ולילה בטיהור שרצים ובניסיון נואל ובלתי מוצלח להציג את הפשעים הנגזרים מעצם הכיבוש כהגנה עצמית של מדינה במצור. בכנסת למדה את כל רזי הרטוריקה הזולה: הפצת שנאה איומה כלפי הערבים והתעלמות מסבלם של בוחריה ובוחרי השותפה הקואליציונית ש"ס כדי להיטיב עם העשירים, להפחית ממִסיהם, להכניס אותם לסוד המעשים והתוכניות, ולהרחיב את הפערים הכלכליים בשם התאצ'ריזם בצורתו האפלה והחמסנית. לכן קיבלו אותה המפגינים בשנה שעברה בקריאות בוז. התדמית העצמית שלה הייתה של אשת העם, שבאה מתוכו ומקיימת את הבטחתה לדאוג לו; אנשי המחאה החברתית ראו בה, ובצדק, את התגלמות המשת"פיות עם הממשלה הימנית הכוחנית ביותר בנושא הכלכלי-חברתי מאז קום המדינה.

למחאה החברתית היה ערך תרבותי מסוים, כיוון שהיא יצאה נגד העיקרון הבסיסי של הניאו-ליברליזם, שמייחס אחריות אישית בלבד של הפרט לגורלו ומתעלם מההשפעות החברתיות על סיכוייהם של גברים ונשים לגשר על פני הפערים החברתיים-כלכליים. מרגרט תאצ'ר הבליטה את נושא האחריות האינדיבידואלית יותר מכל פוליטיקאי בדורה, ובכך הצדיקה את הריסת מרקם החיים של קהילות שלמות בבריטניה בשם ההתייעלות הכלכלית שהייתה, לדעתה, כרוכה בקעקוע המכרות והתעשיות ובהדרת העובדים, שבאמצעות האיגודים המקצועיים חתרו להשיג עוצמה פוליטית. טוני בלייר ואנשי הלייבור שהחליפו את יורשי תאצ'ר מהמפלגה השמרנית בשנת 1996, אימצו את עיקרי הפילוסופיה התאצ'ריסטית (כך עשה גם שמעון פרס, אפילו כאשר כיהן כסגן נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי חרף תיעובו הגלוי כלפי האידיאולוגיה השוויונית) והשבוע טען מנהיג הלייבור אד מיליבנד שגם אם מפלגתו תעלה לשלטון היא תנקוט במדיניות "החיסכון" של השמרנים. יחימוביץ', שהיא כאמור נציגת מורשת גולדה בנושא המדיני, הולכת בדרכו של הלייבור החדש בבריטניה בנושא החברתי-כלכלי. לכן הייתה כה קרירה כלפי המחאה, שבאה דווקא להדגיש את המחויבות החברתית כלפי החלשים ולא האשימה את המובטלים ואת האמהות החד-הוריות בגורלם המר. לכן בחירתה של שפיר הייתה גורלית: היא בחרה בשיתוף פעולה בין-מעמדי לטובת החוגים השליטים ולטובת בעלי ההון במקום מאבק מתמשך להפלת הקפיטליזם החזירי, שמכונה ניאו-ליברליזם.

העימותים הטלוויזיוניים הם כעת מאוד אופנתיים, בהשפעה אמריקאית ברורה. גם בארצות הברית הם נעוּרים בדרך כלל מכל תוכן. המנצח הוא זה שצורח, משפיל את יריבו או מעבד, בעזרת יועציו, בדיחה ישנה להברקה חדשנית. בארץ הפך אותם דן מרגלית לבמה לצרחנים מקצועיים, שמצטיינים יותר במיתרי קול חזקים מאשר בטיעונים שׂכלתניים ו/או צודקים. טומי לפיד עשה קריירה פוליטית משגשגת אבל ריקה מתוכן מהופעותיו המתריסות על המרקע, שהסוו את העובדה שהוא היה עובד ותומך נלהב של רוברט מקסוול, האיש ששדד את קופות הפנסיה של אנשי קבוצת עיתוני ה"מירור" באנגליה. מירי רגב הולכת בדרך הסלולה הזאת.

קראתי באינטרנט וגם בעיתונות הכתובה המון תגובות על העימות. החברים שלי בפייסבוק כעסו מאוד על רגב. היא באמת אגרסיבית ולא נעימה, אבל נדמה לי שההתמקדות היתרה בוויכוח שלה עם סתיו שפיר באה בעיקר כדי להפיח רוח חיים בקונפליקט לכאורה בין המפלגות ההיסטוריות הישנות. אם שפיר מבקשת לְבַדֵּל את עצמה מטיפוסים כמו רגב, עליה להצהיר שהיא לא תשב עם הליכוד ועם המפלגות הימניות האחרות בממשלה. אחרת, היא לא תוכל למלא אפילו את תפקיד מנהיגת האופוזיציה כלפי יחימוביץ' בתוך מפלגתה החדשה.

• פורסם בכל העיר, 26 אוקטובר 2012

Share on Facebook