המשחק בפוליטיקה, בעיקר במפלגת העבודה, נעשה פופולארי בזמן האחרון בקרב פעילים נלהבים וצעירים מאוד, שחולמים על שינוי אבל מתכוונים לקדם מועמדת שמרנית וחבורה של עסקנים שיפעלו ככל הנראה בקואליציה של ביבי נתניהו לאחר הבחירות. מישהו הזכיר לי השבוע שצעירים רבים מתקשים לפענח מונחים ועובדות מעברנו במדינה, שלא לדבר על היישוב היהודי בארץ שקדם לה. "אתם כותבים בעיתון על גולדה מאיר, ישראל גלילי או משה דיין, ובוחרים בשנות העשרים שלהם מקמטים את המצח ועוברים לסדר היום. איך ניתן להנחיל למישהו, אפילו מתקדם ובעל תודעה פוליטית, את לקחי העבר נוכח הבורות המוחלטת הזאת?" שאל. לא הייתה לי תשובה משכנעת לשאלה הכנה הזאת. ברור לנו שכל דור מבקש להמציא את עצמו מחדש, לגלות את העולם בלי עצות ובלי פטרונים. זה אולי נכון שהפוליטיקאים משלים את הציבור באותן שיטות מזה דורות רבים ושיש תהליכים שחוזרים על עצמם, אבל המציאות מסביבנו משתנה כל הזמן. בשנות השישים הייתה כבר חשדנות כלפי ישראל בחוגים נאורים בלי מירכאות באירופה ואפילו בארצות הברית, אבל למרות הפרנויה שלנו בנושא האנטישמיות רווחו בשמאל ובציבור הליברלי בעולם רגשות פרו-יהודיים ופרו-ישראליים שחלקם נבעו מטראומת שואה ומקצתם גם מתוך הערצה תמימה ואולי אפילו קצת נואלת כלפי "המדינה היהודית הקטנה במצור, שהיא מעוז ודוגמה לסוציאליזם דמוקרטי חרף הנסיבות הקשות והמאיימות".
סיסמת "המערך" לבחירות 1981 (מתוך תשדיר בחירות)
בנרטיב הזה האמינו גם אישים דגולים כמו ז'אן-פול סארטר בצרפת או ריצ'ארד קרוסמן בבריטניה. אפילו מנהיגים ומושכי עט שתקפו את ארצות הברית בגין מלחמת וייטנאם עד אמצע שנות השבעים, לא מתחו ביקורת נוקבת על ישראל. דרום אפריקה ומשטר האפרטהייד שהפלה לרעה את הרוב השחור ומנע ממנו זכויות אזרח, היו המושא העיקרי לאיבת השמאל הסוציאליסטי והליברלי. כל זה השתנה מאז שהכיבוש הפך לעובדה מתמשכת, והגדה המערבית ומרחב ירושלים הוצפו בהתנחלויות. התדמית נשחקה כיוון שישראל חשודה כמעצמה גרעינית המבקשת לעצמה מונופול בהחזקתו באזור, מתוך נימוקים שנתפסים בעולם כגזעניים. ישראל כולה נחשבת למדינה ניאו-ליברלית מפלה ואלימה, הנשלטת על ידי קואליציה חשוכה של שמרנים לאומנים, ניאו-פשיסטים וחרדים בלתי סובלניים שתומכים במתנחלים.
כיוון שההכרעה בכל הנושאים החשובים כבר נפלה, נוטים אנשי שמאל להתייחס לבחירות הקרובות במרירות עצובה (אולי גם בהומור), ומתקשים מאוד להסביר לבני 18 עד 35 את הסכנות ממצב הדברים הזה. בני דורי חוו בחירות כאלה בשנת 1981, וגם אז נפלו כל האזהרות על אוזניים ערלות. נצחון הימין ורפיסותו של "המערך" (מפלגת העבודה ומפ"ם) בהנהגת פרס גרמו לכך שכל התחזיות השחורות שלנו התגשמו במלואן. משנת 1981 ועד הבחירות של 1984 פרצה מלחמת לבנון הראשונה והממאירה, וחווינו את הטבח בסברה ושתילה, התמוטטות הכלכלה והמשך ההתבססות על הרתעה גרעינית. רוב קווי המדיניות האלה זכו לתמיכת המערך, שהצביע בשמונה ביוני 1982 בעד הממשלה ובעד הפלישה ללבנון. ההסתייגות מהצעדים הכלכליים "הפופוליסטיים" של שר האוצר יורם ארידור נבעו מתפיסת עולם תאצ'ריסטית של מנהיגי המערך פרס ויצחק רבין. התיקו בשנת 1984, גם אחרי קריסתו הנפשית של מנחם בגין וההתפכחות מהתמיכה במלחמת לבנון, הביאו להנהגת כלכלה שהִדירה המונים מהעוגה הלאומית וגרמה לחלוקת ההכנסות הבלתי שוויונית ביותר בעולם המערבי.
תוצאות הבחירות בשנת 1981 החזירו במפתיע את בגין לשלטון, חרף התחזיות הקשות לגביו בסקרי דעת הקהל. אך יחסי הכוחות אחרי הבחירות היו חד- משמעיים: גוש הימין זכה אז ב-64 מנדטים (ליכוד 48 ח"כים, מפד"ל 6, אגודת ישראל 4, תמ"י של אהרון אבו-חצירא 3, התחייה 3). גוש המרכז נאלץ להסתפק ב-51 ח"כים בלבד (המערך 47, משה דיין 2, שינוי 2). השמאל קרס: רק חד"ש זכתה לארבעה מנדטים והייתה המפלגה היחידה שנאבקה באורח פעיל נגד המלחמה בלבנון מראשיתה; שולמית אלוני קיבלה מנדט אחד. ההגינות מחייבת לציין שאלוני, יוסי שריד מהעבודה, חמישה ח"כים ממפ"ם ומרדכי וירשובסקי משינוי נמנעו בהצבעה על הצעת אי-האמון של חד"ש יומיים אחרי הפלישה ללבנון. של"י, שיצרה הרבה ציפיות בבחירות בשנת 1977 לא עברה כלל את אחוז החסימה. הפחד מבגין, שהסית נגד "השמאל" בכיכרות בשנת 1981, הבריח את כל בוחרי השמאל הציוני למחנה פרס וכך זכה הליכוד למנדט להוציא לפועל את חזיונות העוועים של בגין ואריאל שרון בלבנון (שגררו טבח נורא במחנות הפליטים בביירות) באין מכלים.
בגין התמוטט בשנת 1983, הכלכלה קרסה, מאות צעירים נהרגו ונפצעו אחרי ששקענו בבוץ הלבנוני, מעמדה הבינלאומי של ישראל התערער. פרס ורבין הסתפקו בנאומים שאיש לא שעה להם, רבין נתפס במצלמות הטלוויזיה כשהוא דורש משר הביטחון שרון להדק עוד יותר את המצור על ביירות, ורק אחרי שכל העולם הוקיע את הטבח בסברה ושתילה נזעקו מנהיגי המערך למחות, בעיקר כדי לשפר את תדמיתה הבינלאומית של ישראל. שלי יחימוביץ', שהתפארה השבוע בתמיכתה במגזר הפרטי ובשוק החופשי, לא חידשה הרבה. רבין היה תומך נלהב של השמרנים הרפובליקנים בארצות הברית בדיוק כמו נתניהו היום, ופרס התהדר ברחבי העולם בהערצתו למרגרט תאצ'ר. שני מנהיגי המערך אולי שנאו איש את עמיתו, אבל חלקו ביניהם השקפת עולם ניאו-ליברלית ואף ביצעו אותה הלכה למעשה בממשלות האחדוּת עם הליכוד בין שנת 1984 עד ל"תרגיל המסריח" של פרס בשנת 1990 . הקואליציה בין הימין למרכז הלאומני בהנהגת יחימוביץ' שתקום בשנת 2013, תלך בעקבות התקדים של פרס ויצחק שמיר.
בינואר 2011 פרסמתי כאן סיפור בשם "הקריסה" שתיאר את הלכי הרוח של הפעילים הצעירים בתנועת של"י, שלא עברה, כאמור, את אחוז החסימה והתאדתה כלא הייתה. "חנוך", פעיל צעיר במטה הבחירות בשל"י, עקב אחרי תוצאות הבחירות בתחושה של בחילה מנוכרת: "חנוך ישן עד הערב, התעורר עם טעם רע בפה, ומול הראי בחן בביקורתיות רבה את עיניו הטרוטות ואת שערו הסתור. החגיגה בטרם עת של פרס ואנשיו התחלפה במהלך הערב לשמחה מטורפת במרכז הליכוד. חנוך לא הכחיש את ההיבט הדרמטי בסיפור אבל כל משחק כדורגל טוב מספק יותר ריגושים מאשר המאבק הזה, שכבר אז הגדיר אותו לעצמו כליכוד א' נגד ליכוד ב'".
והמסקנה: "רשימת השלום כשלה, חנוך ימשיך לפעול למענה בשביל המצפון, אבל את השינוי המיוחל יחוללו אחרים. החֶבְרָה תפנה ימינה, ולא שמאלה. כמו שאביו אמר לו בטלפון: השמאל שלך לא מחולל את המציאות אלא משקף אותה".
- פורסם בכל העיר, 2 נובמבר 2012
ומה המשמעות של הכרונולוגיה הזו? מדינת ישראל הוקמה כמסגרת בה ניתן למשוגעים הרישיון, ואף למעשה החובה!, להוציא לפועל את כל מה שצריך היה להתבייש בו ולהציג ולקיים זאת (בגאווה) כתרבות חדשה (יש שיגידו אף המקורית) הראויה לעם זה בכדי לקום עימה. כשמשחררים סוס מאורווה מאפשרים לו להרביץ כמה בעיטות משוגעות (לאוויר) מיד עם תחושת החופש, אבל אפילו סוס מבין שעליו להרגע ולהיות סוס ככל הסוסים. לא כן בישראל שם החגיגה השבטית המזויפת חייבת להמשך כל עוד ניתן לחלוב נדל"ן ודומינציה שלטונית. לפונקציה הזו היא כנראה נועדה ואת זה מעודדת האימפריה לצהלות היהדות כמעט כולה. והמאוכזבים הראשיים הם אותם הישראלים שלא חיפשו תפקידים ושמבינים את גודל הטרגדיה וההונאה. היש לציבור כלשהו חבילת חרפה גדולה מזו?
לבכות מוביל לקתרסיס משחרר. זה נחוץ לפעמים אבל הבעיה שהשמאל האנטי ציוני עושה את זה כל הזמן ורק את זה. ומה עשית כדי לקדם את השלום חוץ מלילל שממשלות ישראל לדורותיהן הן פשיסטיות, נאו ליברליות, מטפחות את הכבוש ובאופן כללי צריך למחות אותן ואת ישראל מהמפה. כלום. המעט שהשמאל החום יכול לעשות הוא לפנות מפעם לפעם למי שבאמת אחראים לכך שהכבוש נמשך, לפלשתינים, בדרישה שיוותרו בפומבי על חלק מדרישותיהם, זכות השיבה למשל כדי לאפשר לישראל להכנס למו"מ. אבל אתם עושים בדיוק להיפך – מלבים את שנאת ישראל בעולם ונותנים לפלשתינים תקוה שמדינת ישראל תעלם ללא צורך בויתורים. אתם והפלשתינים האשמים העיקריים בכך שהכבוש נמשך ואין שלום.
מאין הבטחון ששלי יחימוביץ תצטרף לנתניהו? בגלל שהיא סירבה לומר את המילים " לעולמי עולמים"? אני מעריך ששלי יחימוביץ לא תצטרף לנתניהו.
אולי נתניהו בכלל לא ירצה בה? למה לו?
הוא ויתר על כחלון בשביל לקבל מפלגה שלמה שירצו לשחק אותה חברתיים כמו כחלון?
יש לו גוש ימני בטוח וגם "עתיד" בטוח אם יאיר לפיד
לא רק הפחד מהאפשרות שהליכוד עם בגין בראשו ינצח את הבחירות גרם לרבים מאלה שהיו מוכנים לתת את קולם לשל"י להצביע בסופו של דבר למערך.
ברעם כפי הנראה מתעלם (במתכוון?) מן העובדה שסעדיה מרציאנו, שהחליף את מאיר פעיל בשנת 1979 על פי הסכם הרוטציה פשוט "גנב" את המנדט הכריז על עצמו כעל סיעה עצמאית וכך מצאה עצמה של"י עם מחצית מימון המפלגות שעד אז נהנתה ממנו בהיותה סיעה בת שני חברים.
לדבר הזה הייתה השלכה הרת אסון משום שכשקרבו ימי הבחירות כמעט ולא הייתה יכולת לממן מסע בחירות סביר.
מן התקציב המצומצם בקושי ניתן היה לממן מספר מודעות קטן בעיתונים היומיים, כמה אסיפות בחירות צנועות מאד והדפסת כרוזים ומודעות קטנה ולאור הנתונים האלה לשל"י כמעט ולא הייתה נוכחות ברחוב ובתקשורת. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה ירידה דרסטית במספר המצביעים לתנועה וכל זאת תודות למרציאנו שנתמך בעיקר ע"י חברי תנועה תלושים מן המציאות (מרביתם נמנו עם שמאל של"י) שסברו כי יש לאפשר לו להכנס לכנסת בכל מחיר.
לאור הקפאון במישור המדיני,שדורש ניתוח ניפרד,נהירת הצעירים,מעמד הביניים והסטודנטים למפלגת העבודה יש לה הסבר לא במישור האידאולוגי אלא בקרקע המוצקה. מבחינה אידאולוגית,אחרי נפילת ברה"מ וסין לידיים הקפיטליזם הברוטאלי ביותר,קשה ביותר לבוא ולהסביר שנפילות אלה נבעו מעיוותים פנימיים במשטרים אלה,עליית ביורוקרטיה ומחיקת כל אפשרות של דמוקרטיה ושלטון העם,ולא בגלל שהסוציאליזם לא עדיף,גם מבחינה כלכלית,על הקפיטליזם.כול מי שמבין את המטריאליזם הדיאלקטי מבין ש"ההוויה קובעת את התודעה". השינויים שחלו במדיניות הכלכלית -חברתית בישראל בהנהגת הימין,בניהול כלכלה ניאוליברלית קשוחה,הם הם שהוציאו את ההמונים לפני שנה לרחובות בהפגנות שלא היו במדינה זו מאז הקמתה,והם הם שמביאים את הצעירים,הסטודנטים,מעמד הביניים המאויים בהתדרדרות לעוני,למפלגת העבודה,כוון שאין בנוף הפוליטי היום אלטרנטיבה,מסיבות מורכבות שלא אכנס לדון כאן.לא מובנים לי המשפטים ההזויים של הכותב על "הפרנואיה שלנו בנושא האנטישמיות" בעירבוביה מטורפת עם עוד 10 נושאים שונים במאמרו שהקשר בינהים לא הוסבר ולא הובהר,תוך "הקלות הבלתי נסבלת של כתיבה עתונאית"
הקשר בין הנושאים הוא שכיום לא ניתן להעלות על הדעת (אם אתה אדם חושב) שקברניטי הציונות המעשית לא היו מודעים בהחלט לאיזה הווה ועתיד הם מצעידים את המדינה והעם. המדינה הזו, על טירוף המערכות שבה, לא "קרתה" לנו במקרה – אלא היא תוכננה בשבילנו. כשרצינו (אם אכן רצינו) לבחור אחרת זה לא אופשר לנו. אבבבל… כשבחרנו להשתולל – מייד הועמדו לשם כך כל המשאבים…
כמו אז גם היום – לא התאפשר, ועדיין לא מתאפשר, לעם והנהגתו לעמוד בפני הפיתוי לבחירה בהשתוללות קולקטיבית כאילו אין מחר. כך אנו מתועלים, קדנציה אחר קדנציה, לעתיד השתוללותי כאילו זהו גורלינו ומנת חלקינו ואין שום דרך לבטל את רוע הגזירה. 64 שנות גזל וזריעת רעל ומדון שחלילה לא תדעך גחלת האימפריה. כדי לכסות על כל המסע הזה זה הוצג כמימוש נחוץ של "זכויות היסטוריות". מי יכל היה להתנגד לגזר הזה?…
תודה חיים. לא יודע אם ראית, אבל 85% מהישראלים תומכים ברומני!
http://www.haaretz.com/weekend/anglo-file/poll-85-of-americans-in-israel-voted-for-romney.premium-1.473859
בוא נעזוב רגע את הפלסטינים בצד. אם לאנשים פה קשה לחיות מבחינה כלכלית, אם הם מבינים את הקשר בין ביבי ראש ממשלה לחיים ללא ביטחון כלכלי, אז הם יצביעו ברובם לשלי יחימוביץ' שכביכול מגברת בקול המחאה החברתית. אם עדיין רוב רובם יצביעו לביבי, זה לא רק אומר שהם גזענים מבחינה פוליטית, אלא שהם שוב הולכים כצאן לטבח והפעם כשיפטרו אותם מהעבודה או כשיצטרכו קצבת נכות, הם לא יוכלו להגיד שהם לא שמעו ולא ראו שבחירה בימין משמעותו מאבק כלכלי נצחי ודורות שעובדים קשה יותר מהוריהם ללא כל ביטחון שתעסוקתם תמשך מעבר לכמה שנים. וזו גם התשובה ללמה הדור של בני 18-35 לא יודע הרבה. הם פשוט עובדים, עייפים, שחוקים, נאבקים וצריכים קצת בידור לפני שהם הולכים לישון כדי לקום לעוד יום מפרך בעבודה שהם שונאים.
אף אחד לא הולך כצאן לטבח. ברור לכל מי שלא תמים כרוני שיחימוביץ לא עומדת לשנות משהו, למעשה אף רשימה לא תשנה משהו. אז מצביעים לפי שנאות, לפי סגנון לפי מסורת עדה וכדומה ומי שאדיש לכל ההצגה לא משתתף בכלל ואלה מתרבים מפעם לפעם.
אם לסכם את המאמר בשלוש מלים-דמוקרטיה זה בעסה.
הבעיה של השמאל היא מאוד פשוטה נכון התקשורת ביד שלכם אבל אין לכם גיסות אין לכם "חיילים"אתם מיעוט ההולך ונעלם גם בגלל ילודה [אצלכם זה בדרך כלל ילד וכלב]וגם בגלל שהישראלים אין להם אמונה
בפלסטנאים והיום עוד יותר לאחר "האביב" הערבי שקיצונים משתלטים ודמוקרטיה אצלהם היא מילת גנאי ברחנו מעזה מה קיבלנו? אלפי רקטות
ואני נזכר כאשר היתה התנגדות לבריחה מעזה והימין אמר יעפו רקטות השמאל נדמה לי רבין]
אמר אל תהלכו עלינו אימים נברח מיהודה ושומרון והרקטות יעפו לעבר לב מדינת ישראל
אין לכם "גיסות" את זה אתם צרכים להודות לפלסטנאים שהוכיחו שהימין צודק ולהודות לעצמכם
השמאל המסית נגד מדינת ישראל בארץ ובחול פשוט עוזר לשונאי ישראל ולזה הציבור היהודי
לא יתן את ידו
מפאת עיסוקי לא הספקתי להגיב לבקורתו של ברעם על סיפרו המצוין של מירון בנבנישתי. התפלאתי על תוקפנותו של ברעם. הרי בין השניים לא מבדיל הרבה: שניהם ממתנגדי הכיבוש. מאז איני מתייחס ברצינות לחיים ברעם.
לחיים ברעם (בהמשך לציטוט בסוף המאמר שלך,על "האבא של חנוך")
"השמאל שלך(אומר לו אבא של חנוך בטלפון),לא מחולל את המציאות אלא משקף אותה". צר לי לא להסכים עם אבא של חנוך."השמאל שלך" אפילו לשקף את המציאות לא מסוגל. כדי לשקף את המציאות צריך קודם כל לראות אותה בבירור,בכל מורכבותה,לרוחב ולעומק. במאמר מסופר לנו על התרחשויות הסטוריות בישראל,שהביאו למציאות של היום,אך כל זה כאילו ישראל אי בודד באמצע הים,ורק מיים מסביב לה."ניתוח" זה של הכותב ,כמו של רבים ב"שמאל הליבראלי "(?)לוקה בקוצר ראייה (MYOPIA)מחלה המאופיינת בקושי לראות מעבר למרחק קטן. הייתי מצפה מהכותב,שבנוסף לתזכיר המהיר והדחוס על ההתרחשויות הפוליטיות בישראל ב30 השנים האחרונות,וציון התופעות הסימפטומטיות,יגיד לנו מילה או שתיים על הסיבות שגרמו לכך,והקשר עם מה שקרה באיזור ובעולם באותם השנים.אפילו סבר לא נכון עדיף על חוסר הסבר בכלל.