תסמונת הייאוש הטוטאלי שבה אני נתקל בכל מקום, באמת מכרסמת בכוח העמידה שלנו. לא רק בני דורי, אלא גם בני דורם של ילדיי מחצינים סימני מיאוס וחוסר אונים, נוכח הדהירה המוּאצת של דעת הקהל הישראלית ימינה. לא אחזור כאן בפעם האלף על תרופת הפלא הבדוקה שמצויה באמתחתי, שכן אין לה קונים, חרף כל ההפצרות, הנימוקים הרציונאליים וההפנמה האידיאולוגית. הישראלים, גם בשמאל המתון, מסרבים לבנות מחדש את הקואליציה עם האזרחים הערבים שבלעדיה לא נוכל לעולם לשבור את המלכוד הפוליטי-דמוגרפי, שגוזר עלינו שלטון נצחי של שני הפלגים הלאומניים, הקיצוני והמתון יותר.

תוצאות המלחמה הנואלת, שמחרחריה מכנים אותה בשם "עמוד ענן", לא שינו את המצב. חרף הסקרים מפלגת העבודה תשלם במידה ידועה את מחיר ההתקרנפות, ואלפי קולות יזלגו ממנה למרצ ואפילו לחד"ש. את הקולות שביבי נתניהו ייאבד בשל "פחדנותו ורפיסותו" יקבל הימין הקיצוני יותר. המשוואה לא תשתנה הרבה, המערכה בתוך הציבור היהודי הוכרעה לשנים רבות, ובתי ספר ניסויים או יהודים-ערבים לא יגשרו על הפער ולא יסכלו את השפעתו האדירה של החינוך הדתי, החרדי והחילוני-לאומני על כל שלוחותיו. השמאל האמיתי, שמתעב כל גילוי של גזענות, לא יכול לאמץ את המחאה המפונקת של אנשי השמאל הציוני לשעבר, שמסוגלים אפילו להצביע בעד תומכי הליכוד במפלגת העבודה, בראשות היו"ר שלי יחימוביץ'. הלוקסוס לטעון ש"גנבו לנו את הארץ" לא קיים בלקסיקון שלנו, ומי שלא למד לקח מהשנאה ומההתנשאות כלפי ש"ס בהפגנת הניצחון של אהוד ברק בשנת 1999, פשוט לא שייך עוד לשמאל אלא רק למרכז הלאומני.

אלא שגם אצלנו, בשמאל העקבי, מקנן עתה סוג אחר של פינוק, מזיק ואימפוטנטי לא פחות. הנטייה לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבטיה המלוכלכים היא ממאירה, מרחיקה מאיתנו את רוב הציבור היהודי וגם את חלק מבני בריתנו הפוטנציאליים, האזרחים הערבים. אם אנחנו לא חשים שיש לנו אינטרס קיומי לא רק בשלום, אלא גם בכינונה של חברה צודקת ושוויונית שתטפח את התרבות של בני שני העמים החיים כאן, אז בעצם הִגרנו מכאן ואין לנו דרך חזרה. איך נתגבר על אובדן הדרך, על ניתוק הזיקה שלנו מהתרבות העברית, מהשירים, מהספרות, מההיסטוריה? האם נפקיר את הכול בידי פשיסטים ומסלפי תולדות עמנו, ונסכים שהשליטים שלנו יביאו חורבן על כל הישראלים בלי קשר להשקפת עולמם ולרמתם המוסרית?

את השאלה הזאת עלינו להפנות רק לעצמנו. לדעתי, אין לשמאל חלק ונחלה בתסמונת האנינה כביכול, הבוחלת בכל דבר ישראלי, הגוזרת עלינו להתחמק מדוברי עברית שבהם אנחנו נתקלים בחוץ לארץ, או מובילה אותנו לשנוא את נבחרת ישראל בכדורגל ולומר, כמו הרשע בהגדה של פסח: "מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לנו". על נכסי צאן הברזל שלנו, ששייכים לעם כולו, לא נוותר לח"כ אריה אלדד או לשותפו הפשיסט מיכאל בן-ארי, וגם לא ליוסי ביילין שלא לדבר על יחימוביץ'. יש לנו ז'אנר משלנו, שאותו נטפח באהבה לצד השיתוף התרבותי והפוליטי עם האזרחים הערבים נגד הלאומנים, השמרנים, המתנחלים והפשיסטים.

את אלכסנדר פן לא נפקיר לידי הפשיסטים (מקור)

בסוף השבוע שעבר יצא לי לצפות שוב בסרט התיעודי הנהדר על עלי מוהר בערוץ 8. חיבבתי מאוד את מוהר כאדם וככותב ולמען האמת אהבתי גם את הקטע הנפלא שהוא כתב על ספרי, שנתיים לפני מותו. הסרט ריגש אותי חרף העובדה שנושא אהבתו של מוהר לכדורגל בכלל ולהפועל תל-אביב בפרט (וגם למנצ'סטר יונייטד) הוזנח במקצת, אולי בשל אדישותם של המפיקים לנושא זה. אבל השירים שכתב, הביצועים שלו עם המלחין יוני רכטר ואזכור השירים של אביו יחיאל מוהר, ריגשו אותי מאוד. נזכרתי בשיחה ארוכה שניהלתי פעם עם עלי באצטדיון הכדורגל הלאומי בפריז, אחרי שצרפת ניצחה את איטליה בפנדלים בדרך לזכייה בגביע העולם (1998). הוא הסתייג מעמדותיי הפוליטיות ונשמע לי קצת כמו שמאל ורדרד, אולי בנוסח מרצ הישנה, שקדמה לזהבה גלאון. בכל משפט שהוציא מפיו זיהיתי את תנועת "מחנות העולים" שבה התחנך ואת רוחם של יצחק טבנקין וישראל גלילי. המכנה המשותף האדום של שנינו היה שריר וקיים, אבל הוא בכל זאת דהה במקצת. השיחה גרמה לי אכזבת מה. אחרי זוועות אוקטובר 1973 ציפיתי שאנשים כמוהו יבינו שרוח הקיבוץ המאוחד ואחדוּת העבודה הרסה את התקווה שתקום אי פעם חלופה ציונית סוציאליסטית לליכוד. למען האמת, לא חלמתי אז שיחימוביץ', יורשת מובהקת של דרכה הפוליטית של גולדה מאיר (שבאה אמנם ממפא"י אבל הייתה מושפעת מאוד מרעיונות גלילי-יגאל אלון) תשלוט במפלגת העבודה.

הפגישה בפריז מלפני 14 שנים וחצי לא מנעה מלחלוחית קטנה לבצבץ בקצות עיניי כאשר ראיתי שוב בסרט את מוהר, והפנמתי את האותנטיות התל-אביבית והישראלית שלו, שדיברה גם אל לבי הירושלמי. מובן שלא רק אשכנזים שלמדו בבית חינוך של זרם העובדים נמצאים בקבוצת ההתייחסות שלנו. בני משפחה ממוצא מרוקאי וחאלבי, או אוקראיני, הם חלק מהמורשת הישראלית הירושלמית השונה כל כך, וזה נכון גם לגבי חברי המנוח רמי גול, בוגר "תחכמוני" שאביו ואמו השתייכו למשפחה אפגאנית שהגיעה לקאבול ממשהד הפרסית, העיר שגזרה על יהודיה להתאסלם בנוסח האינקוויזיציה הספרדית. הזיקה שלנו לישראל היא משפחתית ושבטית, ויחסנו למדיניות המרושעת של הממסד או אפילו להיסטוריה של התנועה הציונית ולנישול הפלסטינים מארצם איננה מעיבה על אהבת המולדת הפשוטה והמובנת מאליה שלנו.

מטבע הדברים אני מפנה את רוב מאמריי כאן ובמקומות אחרים כלפי היריבים הרעיוניים של השמאל, ובעיקר מול ההתקרנפות של אנשי השמאל הציוני, כולל תנועת "שלום עכשיו", שכמה מפעיליה מצאו מקלט אצל יחימוביץ', חרף שותפותה הרעיונית בעמדות נתניהו כמעט בכל הנושאים. אלא שעתה אני מנסה ללכת בדרך קצת יותר קשה, ולערוך את חשבון הנפש שלי ושל חבריי הקרובים ביותר. את הגבול הדק שבין התנגדות עזה לכל מעשיו והתבטאויותיו של הממסד לבין אדישות תהומית לגורלם של אזרחי המדינה אסור לנו לעבור.

נקודת מוצא כזו תוכל לאפשר לנו להסביר מדוע ייתכן שנתמוך בכל כוחנו בהקמת מדינה אחת לשני העמים. זוהי אפשרות, לא ודאות. את החלופה הזו יכפו עלינו אחרים, כיוון שכסוציאליסטים והומניסטים לא נסכים לתמוך במשטר אפרטהייד ונילחם נגדו בתוקף. מי שהכחיד את הסיכוי להקמת שתי מדינות לשני עמים, תיעל אותנו לעמדה הדמוקרטית היחידה שעומדת לרשותנו. גם את המערכה הזאת נעשה מתוך אהבת העם והמולדת.

• פורסם בכל העיר, 30/11/12

Share on Facebook