הזיהוי של העיר כאתר בו נעשה חלק מרכזי של תהליך היצור – שהוא היצור של החיים החברתיים והתרבותיים – מצביע עליה כעל אתר של התנגדות אפשרית ומהפכה. אין צורך להיכנס לוויכוח על החשיבות היחסית של יצור תעשייתי ("תעשיה") והשעתוק החברתי ("שירותים" ו"תרבות") – שניהם חשובים ואין להזניח אף אחד בהם בניתוח היסטורי של החברה בת-ימינו. יתר על כך, יש חפיפה גדולה בין העובדים ביצור לבין היוצרים את העיר, יצירה אשר כוללת את השירותים העירוניים אבל גם את מרקם החיים העירוניים.
העיר היא הניסיון השאפתני ביותר של האדם לעצב את העולם על פי רצונו. את מושג "הזכות לעיר" (שמשמש כסיסמא מאחדת פופולארית להרבה התארגנויות בעשורים האחרונים) יש להבין כזכות לעצב את העיר על פי רצון תושביה, לא רק במובן של קבלת גישה שיוונית למשאבים הפיזיים הקיימים אלא גם ובעיקר במובן של שינוי ההסדרים החברתיים והמשאבים הפיזיים. ויש לזכור ששינוי העולם (או העיר) משמעו שינוי התושבים: לשנות את עולמינו (העיר) משמע לשנות את עצמנו.
העיר ניו יורק (צילום: trodel)
שינוי מהפכני באמת מאתגר את הרציונאל הליברלי ואת יסוד הקפיטליזם שהוא ההסדר החברתי של יחסי היצור – יצור משותף וניכוס פרטי. הדרישה המאתגרת הינה לשליטה על תהליך היצור ועל הערך המיוצר. השליטה (והבעלות) שבה מדובר היא שליטה ע"י בעלות קולקטיבית ולא הפרטה של מה שיוצר באופן קולקטיבי לפירורים חסרי משמעות של בעלות פרטית. השאלה של ניהול קולקטיבי של נכסים בבעלות משותפת נהפכת למורכבת יותר ככל שמספר המשתתפים בבעלות גדל: עניין זה יידון בפרק הבעיות. בנקודה זאת יודגש שבעלות משותפת אינה דומה לחוסר בעלות. אגב, חוסר בעלות על נכסים הוא בעייתי רק בחברה המבוססת על מושג הבעלות.
על פי הארווי, אתגור הקפיטליזם כולל את ביטול הגידול כמטרה. יש לזכור כי עצם הגידול (ביצור, בצריכה, בהון) מוגדר כמטרה רק במסגרת המשטר הקפיטליסטי, משום שמשטר זה מבוסס על רעיון הרווח שמקורו הוא בערך עודף, אשר ניכוסו יוצר הצבר הולך וגדל של הון אשר מטבעו מחייב השקעה בהגדלת ו/או שיפור היצור. בהקשר העירוני פירוש האתגר הזה היא עצירת המנגנונים של "הרס יצירתי": טרנספורמציה בלתי פוסקת של העיר תוך נישול מעוטי האמצעים לטובת בעלי האמצעים.
העיר מטבעה היא מקום פלורליסטי, המאפשר לתושביה לבחור מתוך מגוון של אלטרנטיבות, על פי רצונם החופשי. אבל תנאי לבחירה משמעותית שכזאת הוא ביטול המצוקה החומרית. יודגש שבחירה חופשית כזאת אינה מבטלת את המאבק בין אלטרנטיבות, אשר כל אחת מהן שואפת למקום מרכזי יותר. במילים אחרות, רב-תרבותיות אינה מהות אלא מסגרת למאבק בין מהויות על דומיננטיות. אבל למאבק כזה יש משמעות אחרת לגמרי כאשר הוא אינו כרוך בניצול או נישול כלכליים.
בעיות ועניינים אחרים
בעיה רצינית נוגעת לשאלת הדמוקרטיה בניהול של משאבים משותפים. הרעיון של דמוקרטיה ישירה ("אופקית" בניגוד ל"היררכית") ניתן למימוש משמעותי רק במסגרות קטנות, וה"פתרון" של פדרציה של מסגרות קטנות (להלן "קולקטיבים") שכל אחת מהן אוטונומית הינו מסוכן ביותר: הסדר כזה מאפשר היווצרות אי-שיוון קבוע בין הקולקטיבים, וגם לא מחייב סיוע במצבים של מצוקה זמנית (או קבועה). אין זה מקרה שהקפיטליזם אינו עוין קולקטיבים שכאלה, כל עוד הם לא פועלים בניגוד לעקרונות הקפיטליזם בפעילות החיצונית לקולקטיב, מה שכופה עליהם את חוקי התחרות הקפיטליסטית. אדרבא, קולקטיבים אוטונומיים משתלבים בקלות יחסית במערכת הקפיטליסטית, כל עוד האספקט הקולקטיבי הוא פנימי ונוגע רק לחלוקה של משאבים בין חברי הקולקטיב.
קיום חברה מודרנית, ויצור מודרני, כרוך בתיאום מעבר למסגרות קטנות. למרות החשיבות הרבה של אופן ההתנהלות של המסגרת שבה נמצא האדם הבודד – שהיא מסגרת קטנה – הצורך בתיאום בין המסגרות הקטנות הוא מהותי הן לצורך תהליך היצור (ע"ע תשתיות פיזיות כגון תחנות כוח וקווי תקשורת, שלא לציין את העובדה שתהליך היצור עצמו משתמש במספר רב של רכיבים שהם בעצמם מוצרים) והן לצורך השעתוק החברתי (כגון מערכת החינוך והבריאות). השאלה האמיתית היא לא הצורך בתיאום בין המסגרות הקטנות אלא מי שולט בתיאום הזה ואת מי הוא משרת. במילים אחרות, הבעיה אינה קיום המדינה, אלא מי שולט במדינה ואת מי היא משרתת.
בכל מקרה, שאלת רמת הארגון (או רמת האוטונומיה של מסגרות תת-חברתיות) היא לא שאלה עקרונית אלא שאלה שיש להכריע בה בהתאם לנסיבות. מעמד בעלי ההון מנסה להעביר את הסמכות למסגרות שבו יש לו שליטה גדולה יותר, ומעמד העובדים צריך לנהוג באותו אופן (ולא ליפול שולל לאידיאולוגיה בזכות ריכוז הסמכות ברמה מסוימת, בייחוד כאשר אידיאולוגיה זאת מופצת ע"י מעמד בעלי ההון). אכן, לפעמים בעלי ההון מעדיפים להעביר הסמכות למסגרות מקומיות יותר (כאשר נראה להם שקל יותר להשתלט עליהם) ולעיתים הם מעדיפים מסגרות רחבות יותר (בעיקר כאשר נראה שהמערכת המקומית נשלטת ע"י גורמים אשר מתנגדים לשליטת ההון).
הסוציאל-דמוקרטיה כהסדר חברתי-כלכלי שימשה כפתרון זמני לסתירה היסודית של הקפיטליזם: ההתרוששות של העובדים והצטברות הון שאין לו מוצא. מסים, תשלומי העברה, ושירותים חברתיים מסובסדים הם אמצעים חברתיים-כלכליים אשר מתפקדים היטב כסופגים של עודפי הון (שכאמור, אין להם מוצא אחר) וכמאפשרים את הקיום והשעתוק החברתי. המימון (הכפוי פוליטית) של השעתוק החברתי חשוב ביותר משום שההון מתנער מהעליות הכרוכות בכך, על ידי ראייתם כחיצוניים לייצור, בעוד שברור שהיצור נסמך על השעתוק של כוח העבודה ותלוי בו. הניאו-ליברליזם הוא מרד פוליטי בהסדר הזה. הכוח המניע את הפרויקט הניאו-ליברלי הוא רצון פוליטי של מעמד בעלי ההון לחזק את מעמדם (ובפרט להגדיל את הערך העודף על חשבון שכר העבודה, ונסיבות פוליטיות אשר מאפשרות לרצון זה להתממש, ולא שום כורח כלכלי).
המצוקה שהניאו-ליברליזם מייצר מביאה להתקוממויות עממיות, אלא שהתקוממויות אלו חסרות "פוקוס" ומטרה פוליטית ברת-קיימא שמאתגרת את הסדר הקפיטליסטי, ולכן נוטות להיעלם באותה מהירות בה הן פורצות. לפעמים, מבלי להותיר שום חותם מלבד הרגשה עמומה של קיום מצבורים עצומים של מצוקה והתנגדות. הקושי למקד את ההתנגדות על מטרות פוליטיות שמאתגרות את המשטר הקפיטליסטי הוא קושי סובייקטיבי אשר נובע מהתרבות הנוכחית, שהיא מצידה נשלטת באופן חסר תקדים על ידי מעמד בעלי ההון, בין היתר, על ידי השליטה באמצעי התקשורת ובתעשיית התרבות.
לפי הארווי איים סוציאליסטים אינם יכולים להתקיים לאורך זמן בחברה הקפיטליסטית משום שנכפה עליהם להתחרות עם יצרנים קפיטליסטים, בעיקר אם אין להם גישה למערכת פיננסית ומסחרית אוהדת (ובפרט, הפועלת שלא למטרות רווח). קבלת "חוקי השוק החופשי" במגעים של קואופרטיבים עם החברה הקפיטליסטית, סופה שהיא משפיעה גם על היחסים בתוך הקואופרטיבים עצמם. בנוסף לכך עולה שאלת התחרות בין הקואופרטיבית השונים, אשר מביאה, ובהיעדר גוף מתאם, לעימות ולא לסולידאריות ביניהם. בדומה לתחרות בין עובדים אשר קיימת בשוק העבודה כל עוד אין גוף מתאם (כגון האיגוד המקצועי או ועד העובדים) אשר מבטל את התחרות ויוצר סולידאריות מעמדית.
- זהו חלקו השני של המאמר. החלק הראשון פורסם אתמול
כמו תמיד אצל הארווי, אי אפשר בלי השפיל על ה"נאו-ליברליזם". מאז שהוא פרסם את הספר "היסטוריה מקוצרת של נאו-ליברליזם" – הוא כל כך התאהב בספר עד שהוא שכח את מה שהוא עצמו כתב שם.
כל מרקסיסט מבין שה"נאו-ליברליזם" הוא התוצאה של המשבר הקפיטליסטי של שנות ה-70, קריסת מנגנון ברטון-וודס, ועוד תופעות שהן תוצאה של ההתפתחות ה"טבעית" של הקפיטליזם, ולא מדובר כאן ב"רצון פוליטי". לכן באמת אין פלא שההתקוממויות העממיות נגד ה"נאו-ליברליזם" נוסח ה"צדק חברתי", הן חסרות פוקוס. הן הרי לא יותר מנוסטלגיה ל"תור הזהב" של הקפיטליזם לאחר מלחמת העולם השניה.
הניכוס הפוליטי של המחאה החברתית למפלגת העבודה שחוזרת להבטחות הסוציאל דמוקרטיות שפסו מן העולם היא הביטוי לכך. מעניין כמה יתפתו לכך
הטיעון המרכזי של הארווי בדבר האורבניות כמפעל יצרני, והשאלות שהוא מעלה על הפוליטיקה הצומחת בערים ועל מקום העיר במאבק המעמדי, מרחיבים את גבולות הדיון המקובל סביב המשבר הכלכלי והמחאות החברתיות. והוא גם מעניין. פחות מוצלח הוא ניסיונו לראות בחברה העירונית הגלובלית, הפלורליסטית והמתוחכמת את הפרולטריון המהפכני החדש. יש מי שרואים בספר הזה מעין מניפסט למאבקים נגד הקפיטליזם, ואפילו מדריך שכדאי למפגינים בתנועות האוקיופיי והמחאה למיניהן לשאת בתרמיליהם. קצת קשה לי לדמיין מי או כמה ייענו לקריאה "נהגי מוניות ניו-יורקים ועובדות סיעוד פיליפיניות בכל העולם״ (הדוגמאות הן של הארווי) "התאחדו !"