גל השביתות הגדול ביותר בהיסטוריה של מצרים התחולל בין החודשים האחרונים של 2007 ועד להתקוממות העממית ("אירועי כיכר א-תחריר") בתחילת 2011. עוד בטרם ההמונים "כבשו" את כיכר א-תחריר וכיכרות נוספות בערים האחרות, מאות אלפי עובדי תעשייה בייחוד במפעלים המופרטים, פתחו בשביתה והשתלטו על המפעלים בהם עובדים.
במצרים השביתות היו (ובעת כתיבת שורות אלה: הינן) מחוץ לחוק ולפעמים הפגנות עובדים מדוכאות בברוטאליות מצד הממשל החדש, של האחים המוסלמים. על פי ההערכות, מיליוני פועלים פתחו בשביתות בשנים האחרונות בשל שכרם הנמוך, מערכת בריאות ירודה, הפרטות, הנהלות מושחתות וכנגד האיגודים המקצועיים שפועלים בחסות המשטר והמשרתים את המעסיקים ולאו דווקא את המועסקים. העובדים שבתו בשורה ארוכה של ענפי תעשייה ושירותים – ממפעלי הטקסטיל, בטון ותעשיית התרופות וגם עובדי הרכבות, הנמלים, עובדי עיריות ורופאים בבתי החולים. העובדים שבתו במגזרי הממלכתי הגדול, הפרטי והמופרט. מיליוני העובדות העובדים שלקחו חלק בגל השביתות הרחב והארוך ביותר בתולדות מצרים הפכו במרוצת השנים את מחאתם למחאה פוליטית – נגד המשטר. זאת, בדומה לתוניסיה בה מסוף 2010 ועד לתחילת 2011, מחאות המוניות, שפרצו בערי הפריפריה ובקרב מובטלים ועובדים, גרמו לנפילת משטרו של בן עלי.
מחאה נגד מקדונלד'ס (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)
בניגוד למצרים, לגל המחאות החברתיות בישראל לא קדם גל של שביתות. במהלך השנים האחרונות מספר השביתות בישראל יורד בהתמדה. יחד עם זאת, מספר המשתתפים בהן וימי השביתה גדלים. הגל גדול של השביתות בישראל נרשם בשנים 2002 ו-2003 בעת כהונתם של סילבן שלום ובנימין נתניהו כשרי אוצר, ולאו דווקא ערב המחאה בקיץ של 2011. כמו כן, המחאה בישראל שבמהותה פוליטית לא הפכה למחאה נגד השלטון. ועוד: בניגוד למצרים, המחאה בישראל בצירוף השביתות לא גרמו למהפך באיגודים המקצועיים. בבחירות להסתדרות שנערכו במאי 2012 רוב גדול של חבריה בחר שוב ביו"ר הידוע בקשריו עם השלטון ובעלי ההון.
מטרת המאמר היא לבחון את הדומה ואת השונה במחאה החברתית ומחאת העובדים בישראל, בתוניסיה ובמצרים. שלוש מדינות שבחופי הים התיכון אבל בעלות מבנים חברתי ופוליטי שונים עד מאוד. ננסה לתת מענה לשאלות: האם ישנם קווי דמיון בדרישות המוחים, כאן ושם? מהו תפקידם של האיגודים המקצועיים? האם למחאות ולשביתות בשלוש המדינות שבמזרח התיכון ישנו רקע משותף: הגלובליזציה הקפיטליסטית והשלכותיה החברתיות?
המשבר בקפיטליזם הגלובלי והשלכותיו
המחאות ההמוניות פרצו (לפי "סדר הופעתן") בתוניסיה, מצרים וישראל, בין סוף 2010 לקיץ של 2011, כשנה וחצי בסך הכל, על רקע משבר בקפיטליזם הגלובלי ללא תקדים, לפחות מאז המשבר הקפיטליסטי העולמי הקודם, בשנות ה-30 של המאה שעברה. השלכות המשבר על שלוש המדינות שונה וגם השתלבות המדינות בקפיטליזם הגלובלי שונה.
ישנו אזור שניתן להגדירו כסמי פריפריה, המתפקד כפריפריה עבור המרכז וכמרכז עבור הפריפריה. בסוף המאה ה-20, הוא כולל בין היתר את רוסיה, דרום אפריקה, סין וברזיל. גם ישראל היא מדינה סמי פריפריאלית. מצרים ותוניסיה, הן פריפריה של ממש. באזור הסמי פריפריה, המשבר טרם נתן את אותותיו, וישנן מדינות שאף התחזקו בצילו של המשבר הקפיטליסטי. בכל הנוגע למזרח התיכון בכלל ולתוניסיה ומצרים בפרט, המשבר גרם ליוקר מחיה גובר שהתווסף להתרוששותם של שכבות רבות. יחד עם זאת, הנתונים המקרו-כלכליים של מצרים וישראל, ערב המחאה, היו טובים למדי. אך ההתרוששות הניכרת בקרב העובדים וחקלאים במצרים יחד עם העלייה באבטלה שנרשמו במצרים ובתוניסיה היו לגפרור שהצית את תעברה. בישראל, לעומת זאת, ערב המחאה שיעור הבלתי מועסקים היה נמוך יחסית (בסביבות ה-4.5%), אך תופעת ההתרוששות היחסית הורגשה היטב- מיוקר הדיור ועד למחירי המזון. נרשם בייחוד עלייה של המחירים בחברות המזון הגדולות שבבעלות זרה (מדובר ברוב חברות המזון בישראל שהן בבעלות חלקית או מלאה של תאגידים רב-לאומיים). תאגידים אלה מנסים לפצות את עצמם, בעקבות המשבר, לשקם את שיעורי הרווח שלהם – גם על ידי עליית מחירי מוצריהם בשוק הישראלי. כמו במקרה של מחירי הקוטג' של "תנובה" שבבעלות קרן ההשקעות הבריטית "אייפקס".
"אייפקס" היא חברת השקעות פרטית גלובלית המנהלת נכסים בהיקף של 72 מיליארד יורו. "אייפקס" משקיעה בתחומי הטכנולוגיה והתקשורת, קמעונאות וצרכנות, בריאות ופיננסים. ב־2005 רכשה "אייפקס" את בזק המופרטת וב־2008 השלימה את עסקת הרכישה של "תנובה". בסוף שנת 2010 רכשה את בית ההשקעות הגדול בישראל פסגות. לפני שנתיים השלימה החברה את מכירת בזק לשאול אלוביץ׳ תמורת 7 מיליארד שקל. עד כאן "דוגמית" של השתלבות מדינת ישראל בקפיטליזם הגלובלי. מחירי "תנובה" עלו באיטיות ובהתמדה, בייחוד בקו מוצרים בהם היא שולטת (ע"ע קוטג' ומחאת הקוטג').
הרקע המעמדי של המחאה
כאמור, בשלוש המדינות למחאה החברתית קדמו שביתות. במקרה המצרי: גל שביתות שהחל ב-1998 אך התעצם בגל נוסף וחזק יותר, ואף ללא תקדים בתולדות המדינה. בין 1998 ל-2003 נרשמו מדי שנה 118 סכסוכי עבודה שהסתיימו בשביתות. ב-2004 מספר סכסוכי העבודה הוכפל (יחד עם האצת תכניות ההפרטה בתעשייה) וב-2007 אף, לדעת חוקרים, הוכפל שוב מספרם של סכסוכי העבודה והשביתות המקיפות את כל ענפי הכלכלה ואת כל המגזרים: הממלכתי, הפרטי והמופרט. גל השביתות שהחל ב-2007 לא פסק עם נפילת משטר מוברק ונמשך עד היום, תחת שלטון האחים המוסלמים. נקודת ההתחלה בגל הנוכחי הינה שביתתם של 22 אלף עובדים במפעלי הטקסטיל המופרטים שבמאחלה אל-קוברה. השביתה שהחלה כמחאה על תנאי עבודה ושכר ירודים תחת הבעלות הפרטית החדשה, עברה מהר מאוד לפסים פוליטיים (בניגוד לעבר) ומנהיג ועד השביתה של עובדי המפעל, סאיב חביב, אף אמר בשידור רדיו "אנו נאבקים בממשלה ונגד מדיניותה". כאמור, זה קרה לפני חמש שנים. כך שאפשר לקבוע בוודאות שהמרד נגד מוברק החל מתוך מעמד העובדים, ואף באזורי הפריפריה, בייחוד בעיר בה קיים ריכוז גדול למדי של מפעלי טקסטיל.
בדומה למצרים, בתוניסיה המחאה חברתית-מעמדית החלה ב-2008 באזור גפסה, שבפריפריה הענייה, אזור מכרות שנפגע קשות מתהליכי הפרטה ומהמדיניות הניאו-ליברלית של משטר בן-עלי. אמנם השביתה הארוכה בגפסה, בתמיכת האוכלוסייה המקומית ובייחוד של המובטלים הרבים, הסתיימה כעבור מספר חודשים, אבל הייתה זו השביתה שהחלה במחאה שנמשכה עם התאבדותו המחאתית של מוחמד בועזיזי, מסידי בוזיז בדצמבר 2010, שהציתה את ההתקוממות ששמה קץ, כעבור חודשיים בינואר 2011, למשטר שנמשך 23 שנה.
בישראל המחאה בקיץ 2011 החלה דווקא במרכז (שדרות רוטשילד בתל-אביב), לאחר שתי שביתות ממושכות בהן לקחו חלק פעיל ביותר עובדים צעירים (עובדים סוציאליים ורופאים) ונפער בהן קרע בין ההנהגה הוותיקה לצעירים רדיקליים יותר בהשקפותיהם ומעשיהם. שביתת העובדים הסוציאליים הסתיימה באופן פתאומי ובעיצומה, בעקבות "קומבינה" שרקח יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, עם האוצר ותוך תמיכת חלק מהנהגת איגוד העובדים הסוציאליים – ה"וותיקים". ואילו השביתה הממושכת של הרופאים הסתיימה לאחר חתימה על הסכם קיבוצי שנוי במחלוקת. אותם רופאים צעירים, יחד עם עובדות סוציאליות צעירות (בייחוד בשירותי הרווחה המופרטים), בתוספת סטודנטים לרפואה ולעבודה סוציאלית שתמכו בשובתים תמיכה מאורגנת, ממושכת, עקבית ואף קולנית – מהווה את אותה שכבת גיל ושכבה בקרב מעמד העובדים, שהייתה היסוד למחאה החברתית שפרצה מתוך אוהלי שדרות רוטשילד. בהבדל אחד: המוחים ברוטשילד היו שכירים (רובם ככולם) אבל שייכים למגזרים הלא מאורגנים שבמעמד העובדים. אין לשכוח שגם כ-80 אחוז מהלומדים במוסדות להשכלה גבוהה בישראל הם שכירים. שיעור גבוה למדי לעומת עמיתיהם במערב – גם בטרם התפשטה האבטלה ההמונית במדינות הליבה הקפיטליסטית, בייחוד ביוון, בספרד, בצרפת ובאיטליה. זהו גם המגזר בו, בשנים האחרונות החל במהפך ההתארגנות: קרי הקמתם של מאות ועדי עובדים, לרוב במסגרת ההסתדרות ו"כוח לעובדים". לפחות אחד מתריסר מנהיגי המחאה הלא-מוכתרים, אלון-לי גרין, צמח מהתארגנות הוועדים של השנים האחרונות.
תפקיד האיגודים המקצועיים
מכנה מעמדי משותף קושר את אירועי המחאה בתוניסיה, מצרים וישראל. כך שטבעי הדבר שאיגודים מקצועיים, ההתארגנות המעמדית הבסיסית של העובדים, אמורים היו לשחק תפקיד מרכזי במחאות. אבל קיימים הבדלים גדולים בין מדינה למדינה. בתוניסיה האיגודים, בעיקר ה"איחוד הכללי של העובדים התוניסאים", שהוקם עוד בתקופה הקולוניאלית הצרפתית ונלחמה למען עצמאות תוניסיה; שיחקו תפקיד אופוזיציוני (חברי ופוליטי כאחד) מאוד מרכזי בעת שלטונו של בן עלי – בייחוד בהיעדר אופוזיציה מפלגתית מתפקדת. במצרים, הפדרציה הרשמית של האיגודים המקצועיים מאז שנות ה-50 וראשיתו של משטר נאצר, היו לא יותר מזרוע שלטונית. משטרו של מוברק לא שינה דבר. האיגודים היו נוחים עד מאוד במשך שני העושים בהן המשטר נקט במדיניות ניאו-ליברלית חריפה, שכללה הפרטות, פגיעה ברמת החיים והשכר של העובדים והעמקת פערים. בישראל, ההסתדרות (בייחוד ב-7 השנים האחרונות, שנות הכהונה של עופר עיני כיו"ר) לא גילתה כל נכונות אמיתית להתמודד עם פגעי המדיניות הניאו-ליברלית של הממשלות השונות והמחאה החברתית של השכירים מצאה אותה… בחופשה ממושכת.
יחס האיגודים המקצועיים בשלוש המדינות אל המחאה החברתית, שבמצרים ותוניסיה הפכה לפוליטית אנטי ממשלתית, הוא שונה. בתוניסיה האיחוד תמך ולפרקים אף הוביל אותה (בייחוד בערי ובעיירות הפריפריה), במצרים נרשמה התנגדות והתייצבות מאחורי המשטר ואילו בישראל, התעלמות בתחילתה, ניסיון להכתיב "טון מתון" לראשיה בהמשך ולבסוף תמיכה מן השפה אל החוץ. השלכות המחאה החברתית על האיגודים הן רבות. בתוניסיה האיגודים נותרו הכוח הפוליטי המרכזי העומדים בהתנגדותם למשטר החדש של המפלגה האיסלאמית; במצרים חל קרע באיגודים והחלקים הרדיקליים יותר הקימו מסגרת משלהם ואילו האיגודים, שנחלשו רבות ושפעם תמכו במוברק, מצדדים כעת השלטון האחים המוסלמים. בישראל הבחירות להסתדרות לא גרמו למהפך בהנהגה, אך לראשונה בתולדות הארגון קמה אופוזיציה שהקיפה כ-30% מהמצביעים ובה מצאו את מקומם פורשי העבודה, חד"ש ומרצ (שבינתיים פרשה מהאופוזיציה לטובת הצטופפות בחיק החם, המפנק והמתגמל של הממסד ההסתדרותי); ולראשונה, שני מרחבים (לשעבר מועצת פועלים) בידי האופוזיציה: נצרת והמשולש הדרומי שבהנהגת חד"ש.
מעגל שלא נסגר
יש שסברו שעם ניצחונם של הכוחות של האיסלאם הפוליטי בבחירות שנערכו בתוניסיה ובמצרים; יחד עם היעדר שינוי במדיניות הממשלה הניאו-ליברלית הישראלית בעקבות המחאה ההמונית והיעדר תגובה המונית-מחאתית בעקבות חוסר התגובה השלטונית מהווים סגירה של מעגל או חלון הזדמנות היסטורי שנפתח בסוף 2010. האירועים והמחאות בשבועות האחרונים בתוניסיה (בעלות אופי מעמדי ופוליטי) יחד עם ההתעוררות הפוליטית נגד משטרו של הנשיא מוחמד מורסי במצרים והמשך גל השביתות (שלדברי עו"ד חאלד עלי, מועמד השמאל בבחירות לנשיאות, מקיף מתחילת השנה 2500 שביתות והפגנות עובדים) מוכיחים שלגבי שתי המדיניות הערביות, המעגל טרם נסגר. בקנה מידה מצומצם יותר, הקדמת הבחירות בישראל לא גרמה להפסקת המאבקים המעמדיים, כגון השביתה הממושכת של האחיות שיחד עם התארגנות עובדי פלאפון ושביתתם מהווים את המשכה, בדרכים אחרות, של המחאה החברית.
שלוש הממשלות, במצרים, תוניסיה וישראל, שבויות בפרדיגמות הניאו-ליברליות. סביר גם להניח שהממשלה שתקום לאחר הבחירות בישראל תוסיף לדבוק במדיניות כלכלית וחברתית קפיטליסטית עד מאוד. כך, שניתן להניח שמעגל המחאה החברתית והמעמדית שנפתח בסוף 2010 לא ייסגר ואף יתרחב.
התהליכים הללו יכולים להיתפס כתהליכים מעמדיים, פוליטיים (כלומר כלכליים) או כתהליכים טאקטיים צבאיים.
-במובן הכלכלי – אפשר לחשוב על אזלת-יד, חוסר-אחריות, תאוות בצע, קפיטליזם וכו'.
-במובן הצבאי – לתהליכים האלה יש משמעות תחבולתית *התקפית-חיסולית* בדרך להבטחת הדומינציה באיזור והפלת כוחות שאינם לטעמך במשימה ארוכת טווח. תעמולה, מימון, חימוש וכדומה. זוהי תעשייה שהוחלט עליה ממזמן – זוהי האג'נדה הצינית שמוצאת לפועל לעינינו. כשם שהוצאה לפועל בכל התקפות האימפריה מאז מלחמת העולם.
האביב הערבי מחייב אותנו לחשוב במובן השני…האימפריה אינה טורף-העל שהיא – סתם במקרה.
האימפריה הזו אינה יכולה לאפשר פיוס, נירמול, רווחה וכדומה היכן שהיא מעוניינת לשלוט. הכלכלה (הפנימית) לאיזור תמיד תהיה כינור שני המתקיים בצל צרכי הצבא והאסטרטגיה או הכלכלה האימפריאליים.
מספיק עם ה"אימפריה"
الزكاة (אל-זאכה) הוא אחד מחמש עמודי האסלם: הוראה לכל מוסלמי לתרום חלק מהונו בכל (כאשר אפילו הבית מוכלל בחישוב) לצדקה. צדקה זו עוברת לשכבות החלשות. גם ביהדות לא חסרים לנו חוקים סוציאליים. בפרט, חוק האוסר על הלוואה בריבית "לֹא-תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ ". אם חמשת עמודי האיסלם היו נר לרגליו של מורסי, או שמא ש"ס הייתה מקימה בנק לטובת כלל הציבור שמלווה ללא ריבית – וכהתחלה נניח שמלווה לנזקקים ללא ריבית, או אפילו רק קוראת להחרים בנקים בארץ שמלווים ליהודים בריבית, אז חיינו היו אחרים.
מה שאנו למדים הוא שהפער בין האידיאולוגיה/דת, לבין הביצוע והמימוש הוא אדיר. והוא נובע מכך שרוב בני האדם הם אנשים קטנים, לא אמיצים, אינטרסנטים, שמונעים ע"י האגו שלהם, רודפי בצע וממון. ולצערי, כך גם רוב מנהיגי העולם, ובפרט מנהיגי שלוש המדינות שדנים בהן במאמר זה. לכן, אל לנו לחפש את התשובה רק באידאולוגיה זו או אחרת, אלא בדמות מנהיג ייחודי: משה, ישו, מוחמד, גנדי. לצערי, בנוף הפוליטי במזרח התיכון אני לא רואה אף אדם שאפשר להוסיף לרשימה בקלות, ולכן נמשיך להתבוסס בבינונוית של הריאל-פוליטיק, וגחמות המנהיגים, עד שיבוא משיח.
לדני:
לא מסכים עם ההגדרות שלך שהאדם מורכב מ"אנשים קטנים,לא אמיצים,רודפי אגו…" וכ"ד.
בני אדם גילו בכל הזמנים הקרבה,התחשבות והזדהות עם עמדות חיוביות וההוכחה לכך,אם כל הצללים והנפילות,שעדיין האנושות התקדמה מתקופת האבן (אלא אם אתה חושב שאז היה יותר טוב).
בני אדם לא פועלים בוואקום,והחינוך,הסביבה והתנגות אחרים משפיעים עליו.
הסיפור שהאדם רע מיסודו או שהוא אגויסט מיסודו,מקורו מהדתות שרצו לשלוט בבני אדם או בשיטה הקפיטליסטית ,מאותה הסיבה כנ"ל.
אם כך, תן לי רשימה באורך יותר מ-5 של מנהיגים בעולם, נניח ראשי מדינות נוכחיים, שאתה רואה בהם את המקבילה למשה, ישו, גנדי, מוחמד, או בכל מקרה אנשים שמשמשים עבורך דוגמה ומופת, מודל לחיקוי והערצה.
לא אמרתי שאנשים הם רעים מטבעם, וברור ששהשחתה נובעת מתהליך החיברות/חינוך … מה שטענתי שבמקום לחפש אידיאולוגיה חדשה, יש לחפש מנהיג ייחודי שלא הושחת ע"י התהליכים האלה.
לדני: תפסיק לחפש מנהיגים. הגבורים האמיתיים הם מסביבך: האמאות המעדיפות לרעוב כדי להאכיל את ילדיהן,המהגרים והפליטים העוזבים את ביתם ואת משפחותיהם לחפש פרנסה ותוך כך גם מסכנים את חיהם ,הרופאים והאחיות בבתי חולים שבהקרבה מטפלים בחולים עם מחלות מדבקות או מנתחים חסרי ישע,את המורים המלמדים ילדים בשכר רעב,המעדנים שהעובדים בתוך הלילה בחיפוש תרופות חדשות.בני אדם הם לא חייבים להיות חבורה של מטומטים.בידיהם להניג בעצמם,רק שמלמדים להם לחפש מנהיגים מתחת לפנס.