אין לי ילדים.  זו לא אמירה פוליטית, כי כך פשוט התגלגלו החיים.  עשיית ילדים בחברה הישראלית-יהודית היא כמו שירות צבאי, כולם עושים את זה בלי לשאול יותר מדי שאלות.  זה חלק מהזהות הישראלית ומהשייכות לישראליות. גם כשמדובר בנשים שמאלניות, רדיקליות ופמיניסטיות, גברים ונשים להב"ט – עשיית ילדים היא בלתי נמנעת ורפלקסיבית.  ואי עשיית ילדים מוציאה אותך מהכלל, אפילו מהמיעוט שבכלל.

עד שהגעתי לארה"ב שם הכרתי כמה קולגות נשים שביטאו חוסר עניין טוטאלי בעשיית ילדים, לא עלתה בדעתי האפשרות שלא לרצות ילדים זו מחשבה שניתן לנסח בראש ולבטא בקול. ממש החסרתי פעימת לב כשאמרה לי חברה, כבת 35, "לא, טוב לי ולבן הזוג שלי, טוב לנו החופש שלנו, ויש לנו מלא אחיינים".  ככה – טבעי ופשוט.

זה לא התקשר לי לכלום עד אשר קראתי את הרטרוספקטיבה של ויויאן גורניק על ספריו של א.ב. יהושע במהדורת The Nation האחרונה.  גורניק מתחילה ומסיימת את מאמרה בתיאור שני ביקוריה בישראל.  הראשון בתחילת שנות ה-70, כשהגיעה לישראל כמסאית וכסופרת צעירה לכתוב על ישראל מנקודת מבט של יהודייה אמריקאית. תחושת הניכור שחוותה מהשבטיות הישראלית גסת הרוח – סליחה, מ"הצבריות המחוספסת", השתיקה ושיתקה אותה – ואת הספר לא כתבה.

בעיניה, הישראלים (היהודים) כאילו גודלו להיות בני זוג והורים, ולא גברים ונשים יחידים.  עצם הרעיון של לחיות לבד נתקל במבטים אחוזי תדהמה ובתגובות כגון "זה לא טבעי, להיות חלק ממשפחה – זה טבעי!"  בחווייתה של גורניק, המשפחתיות הישראלית החובקת-כול גם באה לידי ביטוי בהתנהלות הסחבקית, לעיתים קרובות טורדנית ופמיליארית מדי, וגם בהדרה מוחלטת של כל מי שלא השתתף – מרצון או שלא מרצון – בקונצנזוס.  של גאים, של מי שבחרו שלא להינשא, של פציפיסטים שבחרו לא לשרת בצבא.

ביקורה השני היה לא מזמן, כשדור אחר של ישראלים, מנומס יותר וסובלני מעט יותר לשוני נותן את הטון.  אבל גם עכשיו, מכרים ששמעו שבחרה לא להתחתן ולא להוליד ילדים הרימו גבה בתגובה לבחירות אלה.

אני משערת שחלק מחוויית הזרות של גורניק נבעה מכך שאכן הייתה זרה, וגם מעמדת המתבוננת שבחרה בה בביקורה הראשון, אך זה אינו מפחית מהתובנה שצמחה מתוך המבט הביקורתי שלה בנו.  הורות בכלל ואימהות בפרט הן ערך והכרח בחברה הישראלית, גם בקרב נשים אינטלקטואליות, פמיניסטיות, נשים המעורות בחשיבה הפוסטקולוניאלית והפמיניסטית.

בתרבויות מערביות רבות הולדת ילדים כבר לא מובנת מאליה. בהשוואה למדינות אחרות, ישראל מובילה בקרב מדינות ה-OECD עם קרוב ל-3 לידות לאישה, וגבוה באופן משמעותי מהשיעור הדרוש לשמירה על גודל האוכלוסייה (2.1 לידות לאשה). למעשה, במרבית מדינות מערב אירופה (למעט אירלנד שבה הממוצע הוא 2.1 לידות לאשה) שיעור הילודה הנמוך יביא לצמצום האוכלוסייה.

בארה"ב יש לכאורה מגמה מסוימת של בקלאש. המרחב הציבורי רווי בכתבות רחבות יריעה על נשים שהעדיפו לגדל ילדים על פני קריירה מזהירה, או על נשים המניקות את ילדיהן עד גיל הקולג', וכיוב'.  אך בדיקה יסודית יותר מראה שאין עליה של ממש במספר הלידות. עוד היא מראה, כי על אף שנשים רבות יותר נשארות בבית עם הילדים, הסיבה האמתית לכך היא התרחבות האבטלה הגלויה והסמויה, הגורמת, בתורה, לקיצוצי שכר שאינם מאפשרים תשלום עבור מסגרות לילדים שאינן במסגרת החינוך הניתן חינם.

השאלה היא למה בישראל נותרה ההורות ערך לא עוררין?

להערכתי, אחד הגורמים לכך היא ההפנמה של "המלחמה הדמוגרפית" באופן מרומז או מפורש, וההבנה הלא מודעת להפסד הבלתי נמנע ב"מלחמה" זו.  בתחילה, מלחמה זו נוהלה מפורשות נגד הערבים, עם הרחם המגויס שתוגמל בפרס בן גוריון בסך 100 לירות שהוענק לאשה שילדה עשרה ילדים או יותר.‬ כיום לא נכון פוליטית לגייס את רחמן של נשים באופן מפורש, ובחברה "המנומסת" לא ראוי עוד להתייחס באופן מפורש ל"איום הדמוגרפי".  אי לכך יצרנו מדיניות רווחה המתגמלת בתקציב ילדים רק החל מהילד השלישי ואילך. שיטה זו בעייתית משום שהיא מתגמלת את מי שהאליטה המשכילה, השמאלנית ממש או שמאלנית-מרכז, לא רוצה לתגמל – את החרדים, את המסורתיים (מזרחיים לרב, אך גם דתיים לאומיים), וכמובן – את הערבים.

כדי לשמר את ההגמוניה, את האצטלה של מערביות רב-תרבותית נאורה, המצאנו לנו מאבקים לגיטימיים – "שוויון בנטל", "שתי מדינות לשני עמים" (אולי במדינה האחרת יסכימו לקחת כמה חרדים מירושלים, ואת נוער הגבעות).

המציאות היא שהמדינה המתהווה לנגד עינינו היא מדינה רב-לאומית, מזרחית-ערבית, ודתית. יתכן כי החרדה מפני אובדן הזהות "הנאורה", מפני היבלעות והיטמעות במרחב, היא זו שמשמרת את הדחף האטוויסטי והלא מודע לעשות עוד ילדים, והיא זו שמשמרת את הקונצנזוס גם בקרב המיעוט הפרוגרסיבי בישראל.

אין ספק שמשפחה היא מקור חשוב לתמיכה וחוסן רגשי. אין לי דבר נגד הורות או אימהות, אדרבה, כתוצר של הקונצנזוס יש בי אפילו לעיתים קנאה במשפחתיות וההנאה הצרופה מגידול ילדים.  אך חבל בעיני שדבר יפה כמשפחתיות נעשה נשק פוליטי להנצחה של דיכוי ואמצעי להזרה, בחברה שגם כך נגועה בגזענות, קשיחות לב, וחרדות קיומיות.