גם אם נטיתי לזנוח את הטיפול במותה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר מרגרט תאצ'ר לא היה ניתן להתעלם מהעלייה לרגל, בכיוון ההפוך, של בנימין נתניהו ללונדון כדי לבכּוֹת את האחראית העיקרית למשטר העושק הניאו-ליברלי, המבעת את העולם מתחילת שנות השמונים.
מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן עם הקבינטים בבית הלבן, 1981 (מקור)
עיתונאי תל-אביבי טילפן אלי וביקש לדעת האם "חגגתי" את הסתלקותה של "גבירת הברזל". מובן שעניתי בשלילה. זה נראה לי נואל, אכזרי ומיותר לצהול על מותה של אישה בת 87, שכבר שנים רבות אינה פועלת בזירה הפוליטית והייתה שרויה בעולם דמדומים של אובדן הזיכרון, חוסר הישע והדעיכה האיטית אל הבלתי נמנע. אבל לכחד שהיא נחרתה בזיכרון הקולקטיבי שלנו כפוליטיקאית מרושעת וחסרת-לב, שבעזרת ידידיה בעלי ההון הגדול שדדה את הקופה הציבורית, מוטטה את מעמד העובדים בארצה ואת התעשיות המסורתיות שהקנו לבריטניה את צביונה המיוחד.
תאצ'ר יצרה אבטלה ענקית, אחר כך הוגדרו רוב המובטלים כבלתי ניתנים להעסקה UNEMPLOYABLE ותעמלניה של תאצ'ר מחקו אותם מהסטטיסטיקה הרשמית. תאצ'ר מחתה את זכרם של קורבנותיה, שברה את מטה לחמם, קעקעה את המוסדות הכלכליים והתרבותיים שלהם ואת אורח החיים שאפיין אותם. מאמץ קולקטיבי של מאה שנים, שבא לזקוף את גוום של העובדים, ולתגמל אותם במידה ידועה על הקורבנות האדירים בגוף, בנפש ובמצב הכלכלי שהקריבו בשתי מלחמות עולם איומות הסתיים בתבוסה היסטורית של העובדים המאורגנים וגם של העניים, המובטלים, האמהות החד-הוריות. מעניין שבתרבות הפוליטית הישראלית קל להכפיש עד עפר יריב פוליטי בנושאי שטחים או היחס לגזענות, אבל איבה מעמדית גלויה קיימת כאן רק מתחת לפני השטח.
האמת הזאת הומחשה לי מחדש השבוע כאשר קבלתי מסר בדוא"ל מצפון אנגליה, פרי עטו של חבר קרוב, אינטלקטואל מבריק ממוצא פרולטארי שחזר לאזור מנצ'סטר אחרי שנים רבות ופוריות בלונדון. הוא התלונן על ההספדים החסודים על תאצ'ר שאותה כינה "הפרה המשוגעת", וקבל מרה על כך שאיש לא הזכיר את האסון שהיא המיטה על מעמד העובדים, את אובדן קהילות הכורים, את הידרדרות השכירים למה שקרל מרקס כינה "הפרולטריון המרופט". גם על פרשת פוקלנד (1982) לא פסח חברי וגם לא על שבירת שביתת הכורים בשנת 1984. קראתי בין השורות בטקסט הנהדר שלו לא סתם ביקורת על תאצ'ר, אלא גם שנאה איומה כלפיה. דורות של מלחמת מעמדות קשה של פועלים מורעבים בצפון אנגליה בסקוטלנד ובווילס עשו היסטוריה בבריטניה ובעולם כולו ומצוקתם לוּותה גם בגאווה בהישגים הספורטיביים, התרבותיים, המוסיקליים והאמנותיים של האנשים שבנו את עצמם במו-ידיהם.
נזכרתי בשר הבריאות בממשלה הלייבור הראשונה בשנת, 1945 מנהיג הכורים לשעבר ממשפחת פועלים, אניירין בוואן (להבדיל מארנסט בווין, שר החוץ באותה ממשלה). בוואן היה ראש האגף השמאלי במפלגת הלייבור (עבודה) ובאותה תקופה אנשיו תמכו בהקמת מדינת ישראל ואילו דווקא אנשי האגף הימני בראשותם של ראש הממשלה קלמנט אטלי ושל שר החוץ בווין שאפו בעיקר לרצות את מדינות ערב לא ממניעים הומניסטים אלא בשל אינטרסים הכרוכים בהשגת דלק זמין וזול.
כאשר מפלגת הלייבור עלתה לשלטון דווקא אחרי התהילה המדהימה שמנהיג השמרנים וינסטון צ'רצ'יל קצר במלחמת העולם השנייה, הבינו כולם שמעמד העובדים הבריטי הפיק את הלקחים משנת 1918. אז, בתום מלחמת העולם הראשונה, חזרו מיליוני לוחמים למכרות ולמפעלים וגילו, שהמעבידים הורידו את השכר כמעט בכל מקום! זו לא הייתה האומה "שטופת דֶמע וקסם" שאותה תיאר לימים נתן אלתרמן בשירו על מגש הכסף. הבורגנים השפילו את הלוחמים ואת אלה שעמלו למען המאמץ המלחמתי, ובריטים חסרי פרוטה קיבלו שירות רפואי גרוע ולעתים לא הצליחו כלל להגיע אל רופא סביר. מכאן השביתות הרבות, בעיקר בצפון אנגליה ובווילס, והדיכוי החמור שכלל אלימות משטרתית ואפילו גיוס סטודנטים מהמעמד הבינוני לשבור שביתות כפי שעשה שר האוצר צ'רצ'יל בשביתה הכללית הגדולה בשנת 1926.
איש האיגוד המקצועי בוואן הפך למקימה של רשות הבריאות הלאומית של בריטניה, שאִפשרה לכל התושבים לקבל שירותים מלאים כולל אישפוז, רופאים מומחים ותרופות על חשבון המדינה. גם כאשר חל כִּרסוּם חמור בעקרונות (למשל בנושא של תרופות חינם) לא העזו השמרנים לבטל את ההישג של בוואן או לפגוע בו באורח אנוש. העשירים באמת מצאו, כמובן, דרך לקבל שירות טוב יותר אבל האוניברסאליות של רשות הבריאות הלאומית (NHS) הייתה בלתי הפיכה. אנשים כמו בוואן ראו בעיירות ילדותם בווילס כיצד תינוקות וקשישים מתים מהיעדר טיפול הולם, מחוסר הסיכוי של אנשים עובדים להגיע לאישפוז בבתי חולים. נושא הבריאות הוא רק דוגמה. ממשלת הלייבור (1951-1945 ) חוללה מהפיכה של ממש בלי אלימות ובלי פגיעה בדמוקרטיה. האמריקאים חששו מאוד מהפופולריות של מדינת הרווחה שנוצרה בבריטניה. הם דרשו מאטלי להחזיר את חובות המלחמה ונוצר אילוץ להמשיך במדיניות הצנע הכלכלי שהיא תמיד לא פופולרית. כך חזר צ'רצ'יל לשלטון בשנת 1951 והשמרנים שלטו בבריטניה עד שנת 1964.
השנאה המעמדית (ההדדית, אגב) היא מורשת קולקטיבית של הימים הרעים תחת השמרנים בין שתי מלחמות העולם. השמרנים ששבו לשלטון הבינו שלא ניתן לבטל את ההישגים המעמדיים של הלייבור והם נקטו במדיניות מתונה ואחראית יותר וזכו לכינוי שמרנים רכים (מילולית, רטובים). אבל המשברים הכלכליים, השביתות, הרצון הטבעי של אנשי האיגודים המקצועיים לממש ולשפר את הישגיהם גרמו לריאקציה. לכן הדיחה תאצ'ר את אדוארד הית', שמרני מתון ממוצא עממי ממש כמו תאצ'ר עצמה. במושגים של היום היה הית' נחשב לאדום, ובודאי שהוא משמאל לאנשי הניו לייבור של ימינו. אבל כפי שראו מאות מיליונים בטלוויזיה, "בריטניה השנייה" מתקוממת נגד פולחן תאצ'ר. הם רואים בה אויב, ולא סתם יריב פוליטי. ברקע ההפגנות נגד השמרנות השבוע התנגנו השירים של מיטב אמני בריטניה אבל כדי להבין את טיבה, עוצמתה וממדיה של השנאה המעמדית יש לחזור לבוואן. וכך אמר האיש: "שום דבר בעולם, שום דברי כיבושין והטפות על אתיקה חברתית, לא ישרשו מלבי את שנאתי הבוערת לשמרנים (טוֹרים). בעיני הם גרועים משרצים".
כל הדברים האלה הם סינית לתומכי יאיר לפיד, השמרנים והמתחזים כמו סבר פלוצקר ושמעון פרס, ששפכו ים של דמעות על "גנבת החלב", שרת החינוך השמרנית תאצ'ר, שהפסיקה את חלוקת החלב לילדי בריטניה, שאותה הנהיגה ממשלת הלייבור. כפי שאמר מרק אנתוני, בציניות שאיננה ניתנת לחיקוי, בנאומו המפורסם בהלוויית פטרונו יוליוס קיסר: "אם יש לכם דמעות תתכוננו לשפוך אותם עכשיו".
- פורסם בכל העיר, 19 אפריל 2013
חיים ברעם כהרגלו מדקלם את מיטב ססמאות של השמאל הבורגני ואת המיתוסים המופרכים של אותה היסטוריה טרגיקומית. עקב חוסר הבקיאות של חיים ברעם בהיסטוריה האנגלית, ומכיוון שהוא אינו מסוגל באמת להשתחרר מהאינטרס המעמדי שלו-עצמו, הוא אינו מצליח להבין שאותה "מהפיכה של ממש" הייתה מלכודת פתיים של הבורגנות שיצרה את "מדינת הרווחה" כדי לעצור את הזרמים המהפכניים בקרב מעמד העובדים שעבר רדיקליזציה חסרת תקדים בשנות ה"שפל הגדול". כן, הם קיבלו לא מעט עצמות, וברעם מקשקש בזנבו.
הנה הקישור למחזמר על מות המכשפה
http://alllies.org/blog/archives/24190
דומינציה קרימינלית אימפריאליסטית-ציונית דורסנית לופתת בבוז את עולמינו.
קלינטוניזם, תאצ'ריזם, בלייריזם, ביביזם, אובמיזם = רצף אחד ארוך להתבהמות האנושות.
השאלה היחידה היא איזה מחיר ייגבה מאיתנו בטרם נרצה להתנער מהטינופת הזו?
למה לא להודות בטעות ק.א.?
ומשום שנכשלנו בביסוסה של סוציאל דמוקרטיה בארצנו (את זאת ניתן לזקוף בעיקר ל"זכותו" של השמאל העיקבי בארצנו, על מיטב כוחו בתקשורת ובאקדמיה) בגישתו לבוחר הישראלי, בכל שנות קיומה של מדינתנו, לבוא עכשיו וליחל ל"התנערות"?…האין בכך תוספת חטא על פשע?
לא יעזור דבר: הסוציאל דמוקרטיה יכולה לבצע מהפכותיה בבית המחוקקים ורק שם. כלומר הכל ענין של הסברה ובנית דעת קהל אוהדת שתבוא לידי ביטוי בבחירות. אף לא דרך אחרת תצלח.
צפור בודד, הכשלון שלנו (האוכלוסיה האזרחית בארץ ומחוצה לה במערב) אינו כשלון פוליטי ואולי כלל לא כשלון ממשי אלא "כשלון" אנתרופולגי. אנחנו עיצבנו את עצמינו כקולקטיב שאינו מעוניין לנתב את עתידו לערכים דמוקרטיים. זו עובדה היסטורית עם "נזקים" בלתי הפיכים. בבית המחוקקים אפשר לקיים מהפכות מסויימות אם יש רצון תואם בציבור לבצע אותן. אבל אנחנו השתנינו. ההרגלים שהורגלנו בהם עשו את שלהם ואי אפשר לחזור אחורה. אנחנו פשוט לא מעוניינים בעתיד נורמלי לכן ההווה נראה משוגע. והעתיד? … כנראה עוד פחות שפוי. לא יודע למה אבל נראה לי שלפני שיהיה טוב עוד צפויה תקופה ארוכה של פירוק, דעיכה והתבהמות. סתם חבל.
אין סיבה לשקוע במלנכוליה. ההתנערות שאתה מיחל אליה, אפשר שתגיע אפשר ולא. אני לא מתכוון להמתין לה. בינתיים, הדרך היחידה לקדם סוציאל דמוקרטיה במדינה שמקימיה היו סוציאליסטים, היא דוקא ליחל ל"התנערות" בתוך האירגונים הסוציאליסטים עצמם. באומרי: "בנית דעת קהל", אנני מתכוון רק להסברה (שחיונית כחמצן), אלא ובעיקר לעבודה ההתארגנותית בשטח. האתגר הניצב היום בפני ארגונים אלה, הוא ביכולתם "להתנער" מבטלתם/תרדמתם, לקום ולעודד הקמת ארגוני עובדים של "מעמד העסקים הקטנים" ושל "עובדי קבלן", אף לתמוך בהם, לקדמם ולהפכם לכוח (ה)משמעותי בהסתדרות העובדים…ומשם הדרך פתוחה (לדעתי), לבניה איתנה של דעת הקהל, שתוביל לשינוי המיוחל בבחירות הבאות ואחריהן.
מאמר יפה, נכון וחשוב.
בקבוצה הזו, למשל, העוסקת בסוציולוגיה של הכלכלה – מתנהלים דיונים רבים בנושאים האלה. ממליצה להצטרף https://www.facebook.com/EconSociology
אפרופו הכורים ,כל המכרות היו עסקים כושלים לתפארת שהממשלה שפכה שם מאות מיליונים פאונד,
זה נכון שעם סופו של המכרה אז גם הקהילה שגרה בעיירה הסמוכה התחילה להתפורר{הצעירים עזבו לעיר} וכו
אבל המעשה שעשתה {גם אם במגושמות } היה נכון .כל העיירות שמתבססות על מקור תעסוקתי יחיד נידונו לכליה ,חבל שזה לא נעשה במתינות לאורך זמן אך לפעמים יש צורך לעשות דברים בחטף