למרבה האירוניה דווקא השבוע, כאשר בהשראת מנהיג המתנחלים נפתלי בנט מבקשת הממשלה להפעיל את הנמלים בעזרת הצבא, קיבלתי במתנה את ספרו של האינטלקטואל הצרפתי אנרי לפבר, "מרקסיזם", ומקץ שנים רבות קראתי בו שוב בהנאה רבה. הפשיזם הניאו-ליברלי (בנוסח ארגנטינה של הגנרלים וצ'ילה של אוגוסטו פינושה) מרים את ראשו המכוער בארצנו, ויגרום לחרם כללי של עובדי הנמלים בכל העולם נגד ישראל. נראה שגם אנחנו חייבים לחזור למקורות כדי להיאבק באלימות החזירית של הרכושנים תאבי הבצע והכוח.

מתוך כריכת ספרו של אנדי מריפילד על אנרי לפבר (מקור)

הספר יצא לראשונה בשנת 1948, דווקא כאשר תוכנית מרשל האמריקאית החישה את ההחלמה הכלכלית אחרי מלחמת העולם השנייה, ושימש כתחמושת אינטלקטואלית למנהיגי מרד הסטודנטים בצרפת בשנת 1968. בינתיים הוא נשכח קצת, אולי נדחק הצידה מחמת הדומיננטיות של תיאוריות חדשניות יותר, שלמרבה האירוניה עומדות בקושי במבחן הזמן, לעומת כמה מניתוחיו האלמותיים של לפבר. המחבר היה איש המאה הקודמת, נולד בשנת 1901 ונפטר בשנת 1991, ומטבע הדברים שחותמה של המהפכה התקשורתית  במאה הנוכחית, לא הוטבע בו. כל זה לא פוגע בתוקפה של החלוקה האנליטית המרתקת שלו אודות שלוש השקפות העולם הדומיננטיות גם היום. לפבר נוקב בשמות המרקסיזם, המונותיאיזם הדתי ןהאינדיווידואליזם החילוני, ומאפשר לנו לדון במשנתו בתוך הדינאמיקה המואצת של השינויים הגדולים שהתחוללו בעולם בשנים האחרונות.

קריאת הספר ממחישה לקוראים את הפער העצום שבין תבוסת הגוש הקומוניסטי הענקי לבין הרלבנטיות של התיאוריה המרקסיסטית לעולמנו. חברי המנוח אמנון קפליוק, שהיו מצוי מאוד בנבכי החשיבה הצרפתית והמערבית בכלל נהג לומר לי, שבצרפת גם אינטלקטואלים מהימין מתעמקים ברעיונותיו של מרקס שהפך "לחלק מהתרבות האירופית, שבלעדיו לא ניתן לקיים שום דיון בעל חשיבות חברתית ופוליטית". קפליוק צדק, כמובן, גם כאשר התלונן על הקרתנות השולטת בחשיבה הישראלית על נושאים רעיוניים. כך קרה שמנהיגים מהשמאל (יוסי ביילין הוא דוגמה טובה) תמכו כל ימיהם בהפרטה שהייתה כרוכה גם בפיטורים המוניים ובאובדן הזכויות הסוציאליות של שכירים רבים. איש כמו שמעון פרס האמין במרגרט תאצ'ר והעריץ אותה בגלוי. פרס ראה בתפקידיו הרמים באינטרנציונל הסוציאליסטי רק מכשיר להסברת "צדקת הציונות" בעידן של התפשטות טריטוריאלית אגרסיבית של ישראל על חשבון עמים אחרים.

אם זהו הפרימאט, כפי שקראו לזה פעם גם בדיונים בחוגים סוציאליסטיים בארץ, אין טעם לתמיהה מה ראה איש כמו פרס (וזה נכון גם לגבי יריבו יצחק רבין) לתמוך בצרפת הקלגסית בעידן המרד באלג'יר, בניגוד לאישים כמו לפבר וז'אן-פול סארטר. שני המנהיגים האלה של "תנועת העבודה" לא בחלו גם בברית הדוקה עם דרום אפריקה הגזענית שהתבטאה בשיתוף פעולה כלכלי, פוליטי, צבאי ואף גרעיני (כפי שדיווחו עיתוני חוץ רבים). רבין, שהייתה לו אוריינטציה אמריקאית לעומת הזיקה של פרס למערב אירופה, נהה גם אחרי הרפובליקנים השמרנים בארצות הברית ואף אימץ את עיקרי מדיניות הפנים שלהם. למרבה האירוניה, הוא היה שני רק לבנימין נתניהו באימוץ השקפת עולם רייגניסטית גם בנושאים כלכליים-חברתיים וגם בגישה לעולם השלישי ולגושים פוליטיים אחרים, שהתנגדו לוושינגטון ולמדיניות הניצול הגלובלית שלה.

הניגודים לכאורה בין "שמאל" לימין, אם כך, אינם מוגבלים רק להשקפות בנושאי השטחים וההתנחלויות וגם לא לסוגיות אזרחיות, כמו דת ומדינה. ליישוב בארץ הייתה אולי מסורת סוציאל-דמוקרטית שעיקרה היה הקמת תשתית ומוסדות לרווחת הציבור (שיכון, חינוך, קופות חולים), שהיו מושתתים על יסודות שוויוניים יחסית. זו הייתה תוצאה ישירה של חשיבה לאומית, שגרסה שבלי מידה מסוימת של שוויון, שתבטיח לכלל הציבור חלק ונחלה במפעל הציוני, הוא עלול לקרוס. את התפיסה הזו ייצגו בכנסת ח"כים רבים בשנות החמישים, והיא דעכה בהדרגה כאשר מפא"י של דוד בן-גוריון נרתמה למאבק למען השתרשותה של ההגמוניה האמריקאית בזירה הבינלאומית. בשנת 1965 ערקו רבים ממנהיגיה הצעירים של מפא"י לרשימת רפ"י, שחרף כינויה (רשימת פועלי ישראל) התנגדה בגלוי לסוציאליזם, קידשה את פיתוח נשק ההרתעה הגרעיני ותמכה בקולוניאליזם הצרפתי. להסתאבות האידיאולוגית של תנועת העבודה חברו מגמות השחיתות והנהנתנות, שמאפיינות את הדור השני ושלישי של רוב מפלגות השלטון בכל העולם.

כיום נעלמו מהנוף תנועות הנוער, עיתונים ושבועונים שתמכו בכלכלה שוויונית ובחברה מתוקנת, למעט איים בודדים מעטים כמו בתי ספר לערכי תנועת העבודה. החשיבה הסוציאליסטית, שלא לדבר על האסכולה המרקסיסטית, נעלמו בהדרגה מהנוף האינטלקטואלי של ישראל. כך התאפשר לדמגוגים להכפיש את הסוציאליזם כ"סטליניזם" ולהציף את המדינה בתרבות של פרסומות, שהפיצו את מה שלפבר מכנה בעקבות מרקס "פטישיזם של הסחורות". התבוסה הרעיונית קדמה במידת מה לתבוסה הפוליטית, והפכה עתה גם לתבוסה חברתית. המחלקות למדעי החברה מנפקות בדרך כלל טכנוקרטים המאמינים במיקסום הרווחים ורואות בכל גל של פיטורים הישג כלכלי או "התייעלות". ראשי המדינות החזקות במערב אינם חוששים עוד מגוש קומוניסטי עוין ורואים בסין העממית רק שוק ענקי וממושמע, ולכן אינם בוחלים בצעדי דיכוי נגד עובדים ונגד מפגינים למען פרנסה הוגנת ושוויון. ברוחה של תאצ'ר הם רותמים את המשטרה ליעד הבלתי מוסרי של ריסון המחאה החברתית. מהשמאל הישראלי טרם צמחה תרבות של התנגדות סוציאליסטית החיונית להצלחה, אפילו סמלית, במלחמת המעמדות הניטשת עתה בכל עוזה.

כך קורה גם בעיתונים לנוער. ב"דבר לילדים", שהביא את המסר הסוציאליסטי לאלפי בתים בישראל של שנות החמישים, הופיעו סיפורים נפלאים שהעלו על נס מאבקים לשחרור נגד הפיאודליזם ונגד הרכושנות, גינו את שוברי השביתות וגוללו בפני הקוראים הקטנים את מאבק העמים לשחרור מעמדי ולאומי. עיתונות הילדים שמופיעה היום מוצפת בדברי הבל, בפרסומות זולות, בהאלהה של סחורות, של סיפורי הצלחה שגם הם הופרטו ונרתמו לאינטרס של יחידים מבלי להתחשב כלל בצרכים חברתיים, שלא לדבר על אידיאלים כמו שוויון והבנת המורכבות של המסר הסוציאליסטי האמיתי.

לכן מתייצבות הקבוצות הקטנות שעדיין נאבקות בימין השולט בכל מקום ובכל ספֶרה של החיים בישראל לקרב אפוף גבורה והדר, כמו יחידות הפרשים הפולניות שיצאו נגד הטנקים של הצבא הגרמני הפולש בשנת 1939. חסרה להם וגם לנו שכבה רחבה של מורים, מרצים והוגי דעות שאינם מסתפקים בליברליזם בנושאי מגדר, גזע וכיבוש אלא מעמיקים את המחשבה הסוציאליסטית ומנסים לרתום אותה למאבקים הכלכליים-חברתיים של שנת 2013. כאשר רן כהן ממרצ, הסוציאליסט שבכל מנהיגי המפלגה, הביע זעזוע מההפגנות נגד הגלובליזציה בקנדה, קלטנו את מלוא חומרת המצב. בנט הוא תוצאת הכישלון הרעיוני שלנו בהנחלת המסר השוויוני.

• פורסם בכל העיר, 24 מאי 2013

Share on Facebook