שר החוץ של ארצות הברית ג'ון קרי התקבל בתשואות במטוסו אחרי שהניע מחדש את "תהליך השלום" אבל יש להניח שהתחזיות הפסימיות הן די מדויקות. ה"הישג" הממשי היחיד הוא שחרור האסירים הביטחוניים. יש להודות שלגבי כמה מהם כולנו חוששים מההשלכות לעתיד אבל גם מהפרשה העגומה הזו אנחנו לומדים מהו מחיר ההתנחלויות. הממשלה מוכנה לעשות הכול, גם לשחרר רוצחי משפחות שלמות, ובלבד שלא יהיה "ויתור" בנושא ההתנחלויות הממאירות. אבל המסקנה השנייה אולי תפתיע כמה ישראלים: נראה שאנחנו מבינים רק את שפת הכוח שכן קרי לא היה זוכה למחמאות כאלה בלי הפגזת הריכוך היעילה של האיחוד האירופי.

(מקור)

גם אחרי שמנהיג המתחסדים במדינת ישראל, הנשיא שמעון פרס, הכריז שאבו-מאזן הוא "אבי האומה הפלסטינית", ממש דוד בן גוריון של 1948, עלינו לבחון דווקא את תגובתו הביקורתית לחרם המוצדק שהאיחוד האירופי הכריז על ההתנחלויות ועל תוצרתן. אם פרס היה באמת איש שלום, ולא רק הסמל מאחורי "מרכז פרס לשלום", הוא היה חוגג את קבלת ההחלטה הזו בפרהסיה ומאותת למתנחלים ולאוהדיהם שהבועה מתחילה להיסדק, ושאחרי שהרעל ינוקז ננשום כולנו אוויר נקי יותר. התגובות להחלטה האירופית הן שמתוות את הגבול בין אנשי שלום אמיתיים לבין אלה שנכנעו מזמן למתנחלים.

השמאל העקבי הזהיר מפני היווצרותה של מציאות מדינית כזו מאז שהכיבוש לבש אופי ממוסד ותמיד נתקלנו בעוינות או בלעג. כפי שישעיהו ליבוביץ' לימד אותנו קשה יותר להיאבק נגד הלעג מאשר נגד השנאה. רוב הפרשנים סברו שישראל מחוסנת מפני תגובות חריפות כלשהן מצד המערב התעשייתי, מה שמאפשר לה לדרוש לעצמה מעמד מיוחד גם בנושא נשק ההרתעה הגרעיני. הימים האלה חלפו מבלי שוב, וגם האשראי הנדיב שעמד לרשותנו בגין השואה הולך ונעלם. נכון שעדיין ניתן להכניס אורחים נכבדים מראשי מדינות העולם ל"יד ושם" ולסחוט מהם הצהרות רגשניות אבל קשה יותר ויותר לתרגם את הדמעות שלהם לתמיכה פוליטית בכיבוש. ההתנחלויות יביאו לחרם כללי על הממשלה שמקיימת אותן ותומכת בהן. מי שדורש מאמנים להופיע באריאל יגרום לחרם בינלאומי על חדרה ועל תל-אביב. הפטריוטים הגדולים ששומרים על קרני שומרון ועל קריית ארבע עלולים לגרום לחורבנה של ישראל כולה.

אנשי ימין ישראלים טוענים שהאיחוד האירופי פועל לפי הנחיות מוושינגטון. אמנם אין שום הוכחות להאשמות האלה, אבל אם הן צודקות הרי הטיעון נגד ההתנחלויות רק מתחזק. נראה שהאיומים מירושלים על אירופה לא הפחידו במיוחד את מנהיגי בריטניה, צרפת וגרמניה וגם בוושינגטון לא חוששים מהפסקת הסיוע הישראלי. בסך הכול מתחלקת הזירה הפוליטית הישראלית לשלושה חלקים לא שווים: מיעוט קטן (הכולל אמנם את רוב האזרחים הערבים) שמקווה שהיוזמה האירופית תחליש את הימין ואת המתנחלים ותביא לתזוזה שפויה בקרב אנשי המרכז במגזר היהודי; מיעוט לא מבוטל ולוחמני של אנשי ימין ומתנחלים שמוכנים להילחם נגד כל העולם עבור כל שׁעל אדמה בשטחים הכבושים; רוב גדול במגזר היהודי של אנשים שמבקשים לחמוק מן האמת, לטאטא את עובדות החיים מתחת לשטיח ולקוות שהכול יסתדר איכשהו, ובלבד שלא יהיה מאבק אלים כדי לקדם את השלום על חשבון ההתנחלויות. שמעון פרס קונה את הפופולאריות שלו גם בזכות העובדה שהוא מייצג את הלוך הרוחות החמקני והאשלייתי הזה.

למרות התפתלויותיו של פרס התסריט כבר כתוב וחתום, וצריך רק לאזור אומץ לב כדי לקרוא אותו כהלכתו. ההחלטה בבריסל היא רק ההתחלה, ואם ממשלת ישראל תתעקש נשלם כולנו מחיר כלכלי כבד, שילוּוה גם במחיר תרבותי. אם העולם יראה בנו מדינת אפרטהייד יתקשה הממסד לשמור על הישגי 1948, והוויתור על כיבוש השטחים בשנת 1967 יהיה מאוחר מדי. המרכז הלאומני מייחל לכך שפרס ירגיע איכשהו את האירופים (באיחוד האירופי עדיין נותרו כמה אנשים שמאמינים שהוא "מדינאי") וידחה את רוע הגזירה. בינתיים יתגייסו ידידי המתנחלים בתוך הממשלה לבנות התנחלויות חדשות, לעתים במסווה של בנייה בהתנחלויות הישנות, עד שאולי יתחלף השלטון בוושינגטון, והממשל החדש ילחץ על אירופה לגלות סובלנות וסבלנות כלפי הכיבוש. לכן פרס היה ונשאר הנכס הכי חשוב של הכיבוש, כפי שכבר למדנו בתקופת כהונתו כשר ביטחון וכראש ממשלה. בגללו מתאפשרת עמדתה הבלתי נסבלת של מנהיגת מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' כלפי הכיבוש וכלפי אירופה. מובן שמיאיר לפיד ומאנשיו אין למה לצפות.

כיוון שהשמאל תמיד ניסה להשפיע על המרכז הלאומני או על החלק היותר שפוי שבו, אין אנו פטורים ממאבק קשוח על צביונן של מפלגות המרכז. לא כל מצביעי "יש עתיד" שותפים להתקרנפותו של מנהיגם ורבים ממצביעי מפלגת העבודה חוששים מעמדת העולם כלפי הכיבוש. לכן חשובה כל כך החתימה על העצומה התומכת במדיניות האירופית כלפי הכיבוש. ההיסטוריה הישראלית מלמדת אותנו שהעיתוי הוא חזות הכול: בכלל לא מנחם אותנו שיוסי שריד מבקר עכשיו את הסכמי אוסלו בשל השמטת נושא פירוק ההתנחלויות ממנו, עשרים שנה מאוחר מדי. יש להוציא מהארון כבר עכשיו את אנשי השמאל שסובלים עדיין מעכבות "ציוניות" ומסרבים לעמוד מאחורי עמדותיהם האמיתיות. מי שרוצה שלום וחולם על חברה אחרת חייב להיבדל מהמתנחלים. זה לא חדש: תמיד ידענו שהשמאל האירופי קרוב אלינו פוליטית ותרבותית הרבה יותר מהימין הישראלי. כאמור, התמיכה בעמדה האירופית מסמנת את קו ההפרדה בין אנשי שמאל אמיתיים לבין אחרים.

כדי להיאבק נגד ההתקרנפות במרכז הזירה הפוליטית שלנו יש להשתחרר מאמונתנו הלא רציונאלית בקונפליקט לכאורה בין הימין הממסדי לבין המרכז הלאומני, שהיה שִקרי כבר בשנות השבעים והשמונים. בכל כלי התקשורת וגם ברשתות החברתיות מקננים כותבים שמנסים עדיין להבחין בין פוליטיקאים ישראלים שגדלו בתנועת העבודה לבין אלה ששייכים לליכוד וללווייניו. לאלה אני מציע לבחון את התבטאויותיו של פרס ובעיקר לעקוב אחרי מעשיו. וכך הייתי מסכם את תרומתו של הנשיא לשלום: בלי פרס לא הייתה קמה קדומים וגם לא אריאל והיינו פטורים מעונשם של מתנחלים כהניסטים בתוך העיר חברון. הדיפלומטיה של פרס אפשרה את ההתנחלויות וסיכלה צעדים שהיו מונעים את התפשטות הַנֶּגע הזה בעודנו באיבו. הכלל הזה חל גם על רבים ממנהיגי תנועת העבודה בעבר ובהווה, אנשים כמו יגאל אלון, משה דיין, ישראל גלילי, פואד בן-אליעזר ואהוד ברק, שהזרימו תקציבי ענק להתנחלויות וגלגלו עיניים לשמיים. האיחוד האירופי שלח לנו מסר וגם אתגר, שהאמריקאי קרי תרגם אולי לתחילתו של תהליך דיפלומטי.

• פורסם בכל העיר, 24 יולי 2013

Share on Facebook