בתחילת שנת 2009 שינה משרד הפנים במזרח ירושלים את שמה של הלשכה למרשם האוכלוסין ל"אגף לענייני זרים". כך טושטש במחי יד ההבדל בין "מיעוט ילידי" לבין "מיעוט הגירה" וכל הפלסטינים בישראל עברו לסטאטוס זהה לזה של מהגרים זרים.

ילדים פלסטינים עם דליי מרק מארגוני סיוע הומניטריים, חברון (צילום: נירית חביב)

ביום14.8.2013 דיווח עיתון הארץ, כי היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין, מאשר תפיסת נכסים של פלסטינים בירושלים, על פי חוק נכסי נפקדים מ1950, אשר אפשר בעבר לישראל לגזול את רכושם של רבבות פלסטינים אזרחי ישראל לאחר מלחמת 1948. אישורו של וינשטיין ניתן לדבריו כדי לשמור על "מארג השכונות בירושלים", כלומר בעצם לאפשר להעביר נכסים של פלסטינים לידי יהודים לשם הרחבת התנחלויותיהם בירושלים "המאוחדת". בכך עבר היועץ המשפטי הנוכחי גבול שהיועמשי"ם הקודמים סירבו לעבור. במשך שנים טענה ישראל כי בירושלים יש דין אחד ליהודים וערבים – שקר שלאחר שחזרו עליו מאות פעמים נחשב בעיני רבים לאמת.

באפריל השנה האריכה שוב "כנסת ישראל" את התיקון הגזעני ל"חוק הכניסה לישראל" זו הפעם ה-11 מאז המצאתו. באותה הזדמנות האריך אותו מוסד, כלאחר יד, גם את תקפו של מצב החירום בו נמצאת ישראל מאז הקמתה ("הארץ" 23.4.2013). לא נעסוק כאן במצב החירום  הפרמננטי של ישראל ותקנותיו המבישות, שאומצו מן הקולוניאליזם הבריטי. נתמקד כאן באותו חוק המונע איחוד משפחות פלסטיניות. זהו חוק הבנוי על אבחנה אתנית בין יהודים ללא יהודים. חוק שניתן באופן ברור להגדירו כחוק אפרטהייד.

משרד הפנים הישראלי הוא החממה שבה הונבט וצמח חוק האפרטהייד המונע מאזרחים ישראלים ממוצא פלסטיני להתחתן עם פלסטינים שאינם אזרחים ולהקים עמם משפחה בישראל. הבסיס לחוק הייתה מצגת דמוגרפית גזענית שהפיץ משרד הפנים בין משרדי הממשלה השונים כבר בסוף חודש אפריל 2002, כחלק מטיפוח הלובי לחוק האפרטהייד. במצגת נטען שהזכות לאיחוד משפחות מהווה סכנה דמוגרפית-ביטחונית והובאו בה "נתונים מדאיגים" המסתכמים בדיווח אודות מחבל מתאבד אחד שאביו ישראלי ואשר פוצץ עצמו במסעדת מצא בחיפה.

מחברי המצגת התמקדו בתשלומים שקיבלה משפחתו של המחבל מהביטוח הלאומי ומכאן קפצו למסקנה כי במשך 10 שנים עתידה ישראל לשלם 3,3 מיליארד ש"ח לפלסטינים  שראוי לדעת משרד הפנים לדחותם החוצה מישראל. בזריזות שלא נודעה עד כה, שבועיים בלבד לאחר שהוצגה מצגת האימים בפני הממשלה, ביום 12 למאי 2002, נתקבלה החלטתה המקפיאה את בקשות איחוד המשפחות של פלסטינים. החלטה זו הפכה מאוחר יותר לתיקון השערורייתי לחוק האזרחות.

בספטמבר 2003 הפכה ההחלטה לתיקון ל"חוק הכניסה לישראל". "התיקון" קובע כי נישואין בין תושב השטחים לבין אזרח או תושב ישראל לא יהוו בסיס למתן תושבות לתושב השטחים. פירוש הדבר הוא שאם תושבת חברון נישאת לאזרח ישראלי מחיפה, היא תוכל להתגורר עמו בחיפה ולהקים משפחה רק אם היא יהודיה, או במילים המכובסות "זכאית לאזרחות ישראלית על פי חוק השבות". אם תושבת חברון אינה יהודיה יאלץ בעלה הישראלי לגור עמה בחברון או להיות נשוי לה בהתכתבות. כמובן כמו חוקי אזרחות אחרים בישראל, זהותם של יהודים "זכאי חוק השבות" נקבעת על פי דתה של אמם.

חוק האפרטהייד הנ"ל פוגע בכל שלושת חלקיו של העם הפלסטיני הנתונים לשליטת ישראל: אזרחים ישראלים, תושבי מזרח ירושלים והפלסטינים החיים בגטאות בגדה וברצועה. בין שלושת חלקים אלה החלק המאוים ביותר הוא אוכלוסיית מזרח ירושלים. לכאורה צריך מצבם להיות טוב יותר מאחר ונחשבים הם לתושבי קבע של מדינת ישראל. כאשר סופחה מזרח ירושלים לאחר מלחמת 67, לא ניתנה לתושביה אזרחות ישראלית, כפי שרוי היה לעשות, אלא חולקו להם תעודות זיהוי ישראליות שכמובן הוצגו כאישורי תושבות קבע. אלא שכבר בשנת 1988, קבע בית המשפט העליון שלא כך הדבר.

בפסק הדין בבג"ץ 282/88 עווד נ' שמיר קבע השופט אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון:

רישיון לישיבת קבע – להבדיל ממעשה התאזרחות – הוא יצור כלאיים. מחד גיסא הוא בעל אופי קונסטיטוטיבי, המעמיד את הזכות לישיבת הקבע; מאידך גיסא הוא בעל אופי דקלראטיבי, המבטא את המציאות של ישיבת הקבע. כאשר מציאות זו נעלמת, אין עוד לרישיון במה שיתפוס, והריהו מתבטל מעצמו, בלא כל צורך במעשה ביטול פורמאלי (עמ' 433 מפסה"ד).  על החלטה זו כותב עו"ד יוסי וולפסון:

"הרי לכם מבנה גיאומטרי מושלם: מוסד משפטי מופשט של רישיון לישיבת קבע, עם מנגנון פנימי מובנה של הרס עצמי. בהתקיים התנאים שתוכנתו מראש אל תוך הרישיון, הריהו מתבטל מעצמו, ללא מגע יד אדם. כך, באמצעות נוסחה לוגית פשוטה להפליא, שמעניקה לתעודת הזהות של עווד את התוכן של היתר עם תנאי-מפסיק-מובנה, אפשר להסביר הכול: הן את מתן תעודת הזהות ואת משמעותו והן את אבדן המעמד בישראל, מבלי שהמעמד בוטל פורמאלית…" (איך אומרים גירוש בבג"צית? "העוקץ" 03.07.2012 ).

כתוצאה מפס"ד זה גורשו עד שנת 2010, 13.000 תושבי קבע שזכותם למולדת נשללה מהם. בתחילת שנת 2009 שינה משרד הפנים במזרח ירושלים את שמה של הלשכה למרשם האוכלוסין ל"אגף לענייני זרים". כמו כן האציל שר הפנים את סמכויותיו לפי חוק הכניסה לישראל ליושב ראש "וועדת ההשגה לזרים" במשרד הפנים. הוועדה מהווה בעצם ערכאה שיפוטית נוספת הכפופה למשרד הפנים ואשר חובה לפנות אליה כדי לערער על קביעת עובדי משרד זה, בנושאי חוק הכניסה לישראל לפני כל פניה לבתי המשפט.

כך הפכו פלסטינים, ילידי הארץ וצאצאי ילידיה מדורי דורות, לזרים במולדתם. יש לציין שעד השנים האחרונות לא הוגדרו הפלסטינים בישראל כזרים. דו"ח ועדת אור למשל, כאשר דיבר על המיעוט הערבי בישראל (אשר גם תושבי מזרח ירושלים הינם לכאורה חלק ממנו), התייחס לנושא במילים מפורשות: "ראשית, אוכלוסיית המיעוט הערבי בישראל היא אוכלוסיה ילידה, הרואה עצמה נתונה תחת הגמוניה של רוב שבעיקרו אינו כזה. בהבחנה המקובלת בספרות המקצועית בין 'מיעוטים ילידים' לבין 'מיעוטי הגירה', המיעוט הערבי בישראל שייך בבירור לקטגוריה הראשונה" (דו"ח ועדת אור,שער ראשון פ א' סע' 5).

הדו"ח אמנם התיחס לפלסטינים אזרחי ישראל, אך אין חולק, שהפלסטינים במזרח ירושלים ובשאר השטחים שנכבשו ב1967, שייכים אף הם לאותה קבוצה לאומית. כעת החליט משרד הפנים לטשטש את ההבדלים בין מהגרים מחו"ל ובין ילידים, תוך הגדרת כולם כזרים!

להחלטה של שר הפנים על שינוי הגדרת הלשכה לא קדם כל דיון, ונימוקיה כמובן שלא פורסמו. עד כה המקום היחיד בו הועלה הרעיון על מינוי 'נציב לענייני זרים' היה בוועדת הכנסת למאבק בסחר בנשים בשנת 2008. דובר אז על מינוי שופט בדימוס שיוכל להחליט על מתן אשרות לקורבנות של סחר בנשים, כלומר לנשים המיובאות לישראל בעיקר ממזרח אירופה לצרכי זנות. אולם במחטף טיפוסי מונה הנציב החדש "לענייני זרים" כשתפקידו הוגדר כטיפול בשני עניינים בלבד, הנוגעים אך ורק לתושבי ירושלים המזרחית: הסדרת מעמד בני זוג ורישום ילדים.

איך התגלגל רעיון עם פרצוף הומניטרי אשר נועד להיות כלי במאבק נגד סחר בנשים למכשיר המגדיר את תושבי ירושלים המזרחית וילדיהם כזרים? לאלוהי הציונות פתרונים.  כך הקים לעצמו משרד הפנים טריבונל פרטי. מדובר במשרד המונחה על ידי השיקול הדמוגרפי, ואינו נרתע מחשיפה גלויה של האידיאולוגיה הרואה את עיקר תפקידו במאמץ לטהר את החברה הישראלית  מכל הלא יהודים.

זהו פועל יוצא מאותה תפיסת עולם שעל פיה, עצם הגדרתה של מדינת ישראל מחייב את שלילת הקיום הפלסטיני שקדם לה באותה טריטוריה, וכל מוסדותיה חייבים לשרת את התכלית הקדושה של הזרת הפלסטינים ונישולם ממולדתם. גרורותיו של השיח הגזעני שטופח על ידי משרד הפנים התפשטו גם לוועדות הכנסת שדנו בתיקוני החוק שיזם המשרד. השיח המרכזי בועדות אלה – שכולו מתועד באתר הכנסת – עסק בשאלות דמוגרפיות שהוצגו בחלקן כשאלות ביטחוניות כביכול, למרבה הצער, התברר שגם שופטי העליון קיבלו את הזיהוי בין דמוגרפיה לביטחון.

השופט ברק, הידוע כמי שכתב את פסק דין המיעוט בבג"ץ חוק הכניסה לישראל, שלל אמנם את החוק והגדירו כבלתי חוקי. אולם הוא שלל באותו פסק דין גם את הטענה כי החוק הושתת על שיח דמוגרפי נרחב אשר למעשה ליווה את כל הדיונים המקדימים לחוק שהוצמח במשרד הפנים. קביעתו של ברק אימצה למעשה את הכחשות נציגי הממשלה בענין. בסופו של דבר התקבלה הקביעה המיתממת כי תכליתו של חוק האזרחות והכניסה לישראל היתה "ביטחונית גרידא" כפי שנקבע כמובן גם בפסק הדין של הרוב שניסח השופט חשין. בדרך זו סלל השופט ברק את הדרך לקבלת החוק שאותו פסל. כלומר, גם ברק שפסל פורמאלית את החוק וגם חשין שתמך בו התאחדו בקביעה שמדובר בנושא "בטחוני". חוק זה שהוכרז כ"זמני" מתחדש מאז מידי שנה באופן אוטומטי על ידי הכנסת.

בשנת 2011 הושלמו קטעים של חומת ההפרדה המכונה עוטף ירושלים ובצפון השטח המסופח באזור שועפאת נותרו מחוץ לגדר כ-90.000 מתושבי ירושלים בעלי תעודות זיהוי ישראליות.

בשום מדינה דמוקרטית בעולם, לא הפך המשטר אוכלוסיה ילידה לאוסף של זרים שעליהם מוחלים חוקי הגירה. התקדים היחידי שניתן למצוא למדיניות כזו בהסטוריה המודרנית  היא בפעילותו של משרד הפנים של הרייך השלישי, ששלל ומנע אזרחות ממי שלא נחשב לארי טהור בגרמניה של שנות השלושים. כמובן שלא ניתן להשוות כמו שטוענים אצלנו, אך התנהלותו ודרכי פעולתו של משרד הפנים מהווים מהלכים ברורים של טיהור אתני.

Share on Facebook