כל הנתונים מעידים על כך שישראל נתונה במצב משברי, בצפון ובדרום הארץ. הדיווחים והתמונות מסוריה הם כה חמורים, ששום אדם הגון אינו יכול להגן על בשאר אסד בתואנות של מלחמה באימפריאליזם. סילוקו הוא כורח דחוף ומיידי גם כשאין לנו אשליות כלשהן לגבי מדיניותה של ארצות הברית באזור. לכן ניטל מאיתנו שיקול הדעת בנושא הזה. זוהי תוצאה ישירה מכך שילדים ואזרחים חפים מפשע אחרים נופלים קורבן לטבח מחריד. נכון שחיסולו המוצדק של אסד נועד לרצף את דרכה של ושינגטון ושל בנות בריתה (שאין ביניהן אפילו מדינה אחת עם משטר דמוקרטי-ליברלי) לשליטה מוחלטת באזור. תבוסת המשטר הסורי תבטיח לא רק את ההגמוניה של ארצות הברית, אלא גם את אכיפת הניאו-ליברליזם, הכרוך בהתרוששותם של מיליונים ברחבי המזרח התיכון.
כתבים בתקשורת הישראלית, המרושתים היטב במקורות מידע של שירותי הביטחון, אינם בטוחים שאסד אחראי לשימוש הרצחני בנשק הכימי. המזרחנית סמדר פרי מ"ידיעות אחרונות" מעלה השערות בדבר פרובוקציה מצד המורדים או דווקא של אנשי הדרג השני במשטר הבעת', החוששים מהסדר שישים קץ לזכויות היתר שלהם. אבל אסד ביצע פשעים עוד לפני הטבח של השבוע שעבר, ובעיני כל העולם הוא האחראי למחזות המחליאים שראינו בטלוויזיה ובאינטרנט. יש להניח שדינו נחרץ.
כאשר הנשיא ג'ורג' בוש האב שלח את גייסותיו לפגוע בעיראק של סדאם חוסיין (1991) ומטוסיו טבחו בעיראקים שברחו, גם כשלא היו חמושים, סיפר העיתונאי דן מרגלית לצופיו בטלוויזיה, שהוא רוצה לשיר את "אלוהים, ברך את אמריקה". זה היה רגע קשה בחיי המקצועיים כפרשן פוליטי. הכרתי היטב את מרגלית מהעיר וגם מעבודתי במשכן הכנסת, והוא תמיד היה איש נעים הליכות ואפילו צנוע. היו לו סיבות טובות להיות צנוע. בקיץ הקשה ההוא היה לא קל לשמור על העמדה האנטי-אימפריאליסטית המסורתית שלנו, כיוון שכל מלה בגנות המתקפה התפרשה כתמיכה בחלאת המין האנושי, שכיהן אז כנשיא עיראק. בכנסת הפנו אלינו עורף עמיתים, שתמיד נהגו בנו ידידות וכבוד. כאשר ניסו כמה חברים בשמאל ליזום עצומה נגד הפגיעה בעם העיראקי הצלחנו לאסוף בעמל רב כמאה חתימות. ההיגיון שעמד בבסיס עמדתנו נגד התוקפנות האמריקאית הוכיח את עצמו לטווח בינוני וארוך: כפי שחשדנו אז, איש בוושינגטון לא העלה על דעתו את האפשרות להדיח את סדאם. אנשים שנונים כמו ג'יימס בייקר, שר החוץ הציני של בוש, חששו מהפרת האיזון במפרץ הפרסי, והמומחים שלהם סברו שהפלת סדאם ומשטר הבעת' החילוני (עם זהות סונית, לעתים קצת רופפת) תסייע בעיקר למשטר באיראן.
המתקפה השנייה של ארצות הברית בעיראק (2003), הפעם בתקופת נשיאותו של ג'ורג' בוש הבן, התאפיינה בעיקר ברדיפת בצע ופחות בשיקולים מתוחכמים כלשהם. אנשיו של בוש בזזו את עיראק אחרי מפלת סדאם, אכפו עליה מהפכה "דמוקרטית", שהתבטאה בעיקר בהפרטות מרחיקות לכת ובהשתלטות ההון האמריקאי על משאבי המדינה, הכבושה למעשה.
אחרי מלחמת עיראק השנייה תלו אמנם את סדאם והרגו את בניו אבל תחת גאולה "דמוקרטית" פוקדת את עיראק מאז מלחמת אזרחים מלוכלכת, שגובה מחיר דמים עצום ומתמשך. "האמריקאי המכוער" של הסופר הבריטי גרהאם גרין איננו אלא מלאך טוב ומיטיב, לעומת הניאו-ליברלים שבוש שלח לעיראק לעשות סדר ולאכוף פיראטיות כלכלית במסווה של דמוקרטיה. רבים בוושינגטון מותחים עתה ביקורת על המלחמה משלושה טעמים: 1. האמתלה שיש לסדאם נשק גרעיני התגלתה ככוזבת, כסְפּין שבא להצדיק פשע נגד כללי המשפט הבינלאומי; 2. לאזרחי עיראק נגרם נזק בלתי הפיך, שעלה בחייהם של עשרות אלפים ומספר גדול עוד יותר של נכים ומערכת הבריאות קרסה כמעט; 3. המצב השורר בעיראק הוא מכשול בדרך ליצירת הציר הסוני עליו חולמים בוושינגטון, שאמור לכלול את מדינות המפרץ, סוריה "המשוחררת", ירדן, פלסטין של הרשות, לבנון (אחרי שהחיזבאללה יובס) ומצרים.
עתה מנסה הנשיא ברק אובמה לחסל את המובלעת העאלווית בסוריה ולצרף גם את המדינה הסונית החדשה שתקום לציר הפרו-אמריקאי במזרח התיכון. הוא בהחלט מודע לכך שפִּרצה קוראת לגנב, ושהרוב הסוני בסוריה לא רק ייפרע מהמיעוטים במדינה, אלא עלול לתת מקלט ובסיס לחמאס, לאל-קאעידה ולקבוצות סוניות אחרות. עד שמישהו בבית הלבן ובמחלקת המדינה יעשו את החשבון הסופי של רווח והפסד ייווצרו עובדות סופיות בשטח. ספק אם האמריקאים, אפילו באמצעות ידידיהם הבעייתיים בטורקיה, יוכלו לשלוט על המתרחש.
במצרים המצב הוא עוד יותר מורכב. האחים המוסלמים ניצחו בבחירות, הביעו נכונות להצטרף לציר הסוני-אמריקאי חרף הרטוריקה שלהם נגד ארצות הברית ונגד ישראל. הם קיבלו על עצמם את ביצוע המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית, איבדו את תמיכת עניי מצרים וגרמו לחידוש הברית הישנה בין הבורגנות הליברלית לבין הצבא. שחרורו של חוסני מובראק מהכלא (לזה יש רק חשיבות סמלית) היה פועל יוצא מהמצב החדש שנוצר. מכאן המבוכה בוושינגטון: אובמה מחויב כאילו לדמוקרטיה ולכן היה עליו להכיר בניצחונם של האחים המוסלמים בבחירות ובלגיטימיות של שלטונם. עתה עליו להעלים עין מהפוטש של הצבא, כיוון שההיגיון של מדיניותו, בעיקר בנושא הישראלי-פלסטיני, מחייב שיתוף פעולה הדוק בין ישראל לבין מצרים.
ישראלים מפוכחים רבים הפנימו בחודשים האחרונים מסר מפחיד מעמי האזור: כולם שונאים אותנו במידה שווה וככל שהמשטרים הקיימים (ואלה שיוקמו בעתיד) ישקפו יותר את מאוויי הציבור, כך תגבר יותר האיבה לישראל. לכן מזעור סכנות באמצעות הצהרות או "תיאומים" עם צבא מצרים איננו אלא אקמול, שלא יפתור דבר לטווח ארוך. הפתרון נעוץ רק בהסדר עם הפלסטינים כולל חמאס, שיאפשר את השלמת האזור עם קיומנו כאן.
ללא אופציות מדיניות אין לנו אלא להעדיף בעקביות את השיקול המוסרי. נוקיע את אסד מבלי להביא בחשבון את האימפריאליזם, ונגנה את מזימות ההשתלטות של ושינגטון למרות זוועות המשטר הסורי. גם הגישה כלפי נתניהו חייבת להיות יותר מתוחכמת: הוא וציפי לבני מדקלמים אודות "שלום", מתכננים משטר שידיר את האזרחים הערבים, רוקמים מזימה לתקוף את איראן ומשווקים למעמד הבינוני חלום על הסכם בחסות אובמה, עם משטר מושחת ונעדר תמיכה ציבורית ברחוב הפלסטיני. חבל לבזבז אנרגיה מוסרית על תוכניות כאלה: נתניהו איננו ידיד השלום ותומכיו מהמרכז הלאומני ואפילו חלק מהמרכז הליברלי, יצטרכו בעתיד הקרוב למחוק את כל התבטאויותיהם בשבחו. כל זה לא משנה את הכורח להדיח את אסד מיד, ואז להתייצב מול המציאות החדשה שתיווצר בגבולותינו.
- פורסם בכל העיר, 30 אוגוסט 2013
טוב נהדר.
אל תנקטו עמדה. בין רוצחים עלאווים לבין רוצחים סונים או שיעים אין שום הבדל. באפגניסטן ארה"ב עזרה למוסלמים נגד רוסיה. את מתנת התודה על תמיכתה בהם העבירו המוסלמים לארה"ב ב 9.11. אין שום חשיבות לשאלה מי ישלוט בסוריה, אסד או המורדים משום שרק דבר אחד ברור שיקרה – רצח המוני של הצד המוכה ולא חשוב מי הוא. אלה לא ההמונים המדוכאים נגד השליטים ולא שום שטות קומוניסטית/סוציאליסטית/קפיטליסטית אחרת. פשוט מלחמת שליטה פנימית נוסח המאה ה-15 בערך או אם תרצו האריות נגד הצבועים. תנו לנצח למי שינצח ולהטרף למי שיטרף. זה לא ישנה דבר במספר ההרוגים/בצורת המות/ בהשלכות המדיניות.
חיים ברעם ואני גדלנו באותו מרכז ירושלים, למדנו באותו בי"ס, בית חינוך ארלוזורוב, משפחותינו היו בידידות וחונכנו בבית מפאיניקי מובהק. שנינו השמאלנו, אך בכיוונים שונים. אני רב רפורמי, פעיל במרצ ופאציפיסט מובהק.
ואני חולק על חיים – יש אופציה מדינית, וכל אופציה צבאית, סורית, מ-ערבית או אחרת היא פסולה בעיני, ותביא רק דם ודמעות היזע חייב להיות מופנה לדרך המדינית.
נעשו מאמצים לפתור את הקונפליקט הסורי בדרכים מדיניות, אך תחת השאיפה האגוצנטרית המיליטריסטית פינאנסית של הצדדים היריבים ותומכיהם הם לא עלו יפה עד כה.
כל פעולת עונשין, לבד מהיותה מגוחכת וצבועה, תביא רק עוד הרס והרג, וכל החושש לאובדן ההרתעה האמריקאית מדבר במונחי המאה הקודמת – היא מזמן אינה קיימת.
אובמה מזכיר לי את ההוא מילקוט הכזבים ששודל ע"י חבריו על סירה בכנרת לקפוץ למים ובכך להוכיח את גבריותו… אחרי שקפץ, לעגו לו על אופיו החלש.
אובמה היה צריך להתץייצב במלוא עצמתו ולהכריז על סלידתו מהדוקטרינה הבושית המבישה של דיפלומטיית ספינות הטילים, ואני מאמין שהוא אכן מרגיש כך, אך אין בו הכוח להתייצב בעוז לצד הדיפלומטיה המדינית, לנוכח הלחצים עליו
חיים ברעם שמייצג באופן עקבי את השמאל הליברלי נותן לנו הדגמה חיה כיצד הוא פותח את הדלת לאימפריאליזם האמריקאי. כבר במשפט השני של המאמר, קובע ברעם שאסור להגן על אסד, ושורה לאחר מכן מודיע ברעם שסילוקו של אסד הוא כורח דחוף ומיידי. בהנחה שאין לברעם בעיה אישית עם אסד או עם רופאי עיניים, כנראה שהדבר שמפריע לברעם היא העובדה שמלחמת המגן של שלטון הבעת' בכנופיות הטרור אינה צחורה וטהורה כפי שהוא מאמין שצריכה להיראות מלחמה. ברעם אינו מרקסיסט ולכן הוא אינו מסוגל לניתוח רציני של המעמדות השונים הפועלים בסוריה מה שגורם לו להגיע למסקנה המוטעית (גם אם המסקנה היא לרוחו של ברעם) שלו היה עומד בראש סוריה אדם אחר שהוא איננו אסד, הוא יכול היה גם לנהל מלחמה אחרת. אולם, בניגוד לאוטופיה הליברלית של ברעם, המציאות מוליכה בכיוון אחר. הוקעה או גינוי של אסד היא תמיכה ישירה באימפריאליזם. כל עוד אסד נלחם באימפריאליזם, כל איש שמאל צריך לתמוך באסד תמיכה בלתי מסוייגת.
והתגובה שלך מייצגת בדיוק רב את התפיסה שאיפשרה לסטאלין לרצוח מליונים בבריה"מ
חחח…"תבוסת המשטר הסורי תבטיח לא רק את ההגמוניה של ארצות הברית, אלא גם את אכיפת הניאו-ליברליזם, הכרוך בהתרוששותם של מיליונים ברחבי המזרח התיכון…"
אני לא מאמין למקרא עיניי!! כמה עוד יכולים להתרושש ההמונים המוכים ומנוצלים ע"י שליטיהם,ללא הניאו-ליברליזם, אם תגבר ההגמוניה האמריקאית במזרח התיכון?
האם מעדיף, הכותב הנכבד, שתהייה כאן הגמוניה רוסית? סינית? צפון קוריאנית?
לא ברור לי מנין התובנות המועלות במאמר.
1. האם לארה"ב ישנה מדיניות של ציר סוני? נשמע לי מופרך ביותר.
אם כבר, ארה"ב מבינה עכשיו שאין אפשרות להנחיל מדיניות אמריקנית ליברלית באיזור.
כל מה שניתן הוא לשמר אינטרסים הדדיים.
2. גם הגאולה הדמוקרטית בעיראק מתנפצת מול הקיצוניים הסוניים.
באר התבעירה הזו שנפתחה עם הסתלקותו של הקצב מבגדד (שגם הוא סוני)
הובילה להרבה יותר הרוגים.
יש סברות שמדובר מעל לחצי מיליון.
3. מורסי סולק בגלל העם. גם אובמה לא ראה במורסי ידיד, לכל היותר אויב בפוטנציה. אלא שלא
היה באפשרותו לעשות דבר כיוון שנבחר בצורה דמוקרטית. מן הסתם היה מעדיף ליברל חילוני
הדומה לו…
4. אובמה אינו מנסה לסלק את אסאד – כיוון שברור שהיורש שלו יהיה גרוע הרבה יותר, ובפרט לא
ברור מה יעלה בגורל הנשק הכימי. ברור שלא יהיו בחירות בסוריה, אלא תהיה הפיכה אלימה.
תודה לך, חיים ברעם, על ההגדרה המדוייקת בעניינו של הכתבן הפתאטי דן מרגלית: "הוא תמיד היה איש נעים הליכות ואפילו צנוע. היו לו סיבות טובות להיות צנוע." אכן, היו למרגלית סיבות טובות מאוד להיות צנוע — ועדיין יש לו. אני מקפיד לקרוא את הטקסטים שלו, כפי שהקפדתי בעבר לקרוא את הטקסטים של ד"ר הרצל רוזנבלום ב"ידיעות אחרונות": הם כה מגוחכים ולפיכך משעשעים כל כך! אלא שרוזנבלום היה איש משכיל ורחב אופקים, ואילו מרגלית הנבער מתאמץ להתחזות ככזה, באמצעות ציטוטים אוויליים של אמרות "חכמים," של פסוקי שירה ואפילו פיזמונים — לעתים קרובות בלי שום קשר לנושא הנדון. מראשית הקריירה העתונאית שלו, לפני כמחצית המאה, היו לו אישים שהעריץ (דיין בשנות ה-60 ועד שנחשף כסמרטוט חדל אישים במלחמת יום הכיפורים; ברק משנות ה-90 ועד עתה; המושחת אולמרט, עד לפני שנים אחדים) ואשר לאחוריהם נצמד בשקיקה. תרומתו החשובה ביותר לחיינו היא פופוליטיקה, תוכנית הצרחות הבהמיות שהנחילה לנו "אישים" פוליטיים בשיעור קומתם של ישראל אייכלר וציפי חוטובלי.
המצב במזרח התיכון אינם באחריותו של אסד.
כשם שהמצב בשטחים אינו באחריות הפלסטינים.
המצב נמצא באחריותו של מנגנון כוח הרואה בעצמו את הבעלים של האיזור (ושל כל העולם גם כן).
ההחלטות על מלחמות וכיבושים אלו התקבלו כבר שנים קודם. משום מה נוח לבני האדם לשכוח זאת.
תאגידי התקשורת המזבלים ושוטפים את מוחינו גם הם בבעלות אימפריה שרומסת כל מי שעומד בדרכה.
הגנרל בדימוס, ווזלי קלארק העיד ששמע במו אזניו, וראה במו עיניו, תוכניות והחלטות על כיבושים אלה מייד לאחר 9-11. בעיניהם העולם הוא שלהם והסיפור של פשעי מלחמותיהם המולבנים רק חוזר על עצמו. חבל מאד שכהות החושים הזו שלנו לא מבריאה. מדוע קשה לנו להבין שסוריה זקוקה להצלה קודם כל מ"מציליה" שבאימפריה? נראה לך חיים, שלהזמין את הקוזאקים הנגזלים "לעזור" יפתור משהו?…
איפה אתה חי? סטאלין כבר מת
מר ברעם היקר, כתבת כי נתניהו וציפי ליבני "מדקלמים אודות 'שלום'." טעות בידך. ראשית, יש לומר "על אודות," לא "אודות." שנית, הצמד הלז "מדקלם שלום" – "על אודות" מיותר כאן.
שים לב להבא!
יפה ראומה!
נהנית כתמיד מהכתיבה של חיים ברעם..
חיים כמו רבים שטופי מוח של התקשורת מתעלם מהעובדה שהמאבק בסוריה הוא מאבק בין סוריה חילונית מולדת של כל בני הארץ לבין האחים המוסלמים ושאר אירגוני הטרור האיסלמי השואפים למדינה איסלמית .גדעון לוי כתב עיתון "הארץ" מצטט נזירה שהתארחה במנזר בהרי ירושלים בשובה ממלזיה לסוריה ארצה:מגנוס תיארה תמונה שונה מהמקובל"150 אלף לוחמי גיאהד זרים בסוריה,הם האחראים לרב מעשי הזוועה,משטר אסד הוא היחיד שיכול לעצור בעדם,והדבר היחיד שעל העולם לעשותו הוא להפסיק את זרימתם וחימושם.אני לא מבינה מה העולם רוצה?לעזור לאל-קאעידה?להקים מדינת גיהאד בסוריה?"חיים מזכיר לי טובים ורבים בשמאל הישראלי שערב "ששת-הימים"הלכו שולל אחרי הסיסמה אין ברירה ותמכו במלחמה.כאז כן עתה חיים מאמין בכזבים כאילו אסד אחראי לשפיכות הדמים ויש להחליפו בעושה דברה של ארה"ב גם במחיר של שפיכות דמים בסוריה כדוגמת שפיכות הדמים בעירק.כנראה שגלי הכזבים ששוטפים אותנו מקשים על איש השמאל לשמור על המצפן הרעיוני.
מענין כיצד אתה מוכיח את הטענות שלך ?
(כיצד אתה מסביר את התמוטטות העצבים של הרמטכ"ל רבין בתקופת ההמתנה ?)
אין שום רמז שמלחמת ששת הימים היתה מלחמה יזומה על ידי ישראל
הדבר היחיד שתעמולני הריאקציה הערבית מסתמכים עליו זה שישראל תקפה ראשונה.
התקיפה הישראלית לא באה כהפתעה לצבאות המאוחדים של מצרים ירדן וסוריה
היה ברור שמדינת ישראל לא יכולה להשאר מגויסת במשך חודשים .
ישראל נצבה לבד במלחמת ששת הימים כאשר היא מוקפת אויבים מכל עבריה
ארה"ב התנגדה למהלומת מנע ופתיחת המלחמה נכפתה על ישראל באין ברירה אחרת
(למעשה ארה"ב נתפסה כגורם עויין וספינת הריגול ליברטי הותקפה על ידי ישראל).
הצבאות הערבים אומנו לפי הדוקטרינה הסוביטית אשר דגלה בשלב הראשון
במגננה ובהתשה ורק בשלב השני לעבור למתקפה
וזה בדיוק מה שהערבים עשו.
מצרים הכניסה צבא לסיני וסגרה את המיצרים ,3 הצבאות הערביים אוחדו תחת פיקוד מצרי,
ישראל הגיבה בגיוס ,והיה ברור שבלתי אפשרי להחזיק את הצבא מגוייס במשך חודשים,
מכאן ברור שהאחריות למלחמה היא כולה בצד הערבי .
למה אתה אומר שבמלחמת עירק נהרגו עשרות אלפים? לפי ויקיפדיה נהרגו 100000. ולפי דיווחים שונים יש 5 מיליון פליטים בסוריה (שוודאי תרמו מאוד להתלקחות הרוחות, אבל משום מה אף אחד לא מדבר על זה).
אני זוכר את התקופה שהציגו את סדאם חוסיין כמו היום את אסאד, ודברו על כך שהרג 15000 בני אדם, ומה קרה אחרי המלחמה עם ארה"ב: 100000 הרוגים. אז למי זה תרם, בטח לא לילדים העירקים.
אולי אם ארה"ב ואירופה היו עוזרות כלכלית לפליטים העירקים בסוריה, כל זה היה נמנע….
משה כתבתה ואני מצטט
אולי אם ארה"ב ואירופה היו עוזרות כלכלית לפליטים העירקים בסוריה, כל זה היה נמנע
משה בשמאל אמריקה היא אימפרילזים והגרורות שלו הארופיות כולל ישראל אז אתה רוצה שוב שהאימפרילזים ידחוף את האף שלו למדינות ערב השמאל כבר אמר שהצרות במצרים ובסוריה הם חלק ממהלך אימפרילסטי אמרקאי והגררות שלו אותם פליטים בורחים לזרועות האמיפרילזים כולם רוצים לחיות באמריקה או באירופה חומר למחשבה
האכזבה משמאל על עמדתי נגד אסד (אבל גם נגד האימפריאליזם) נובעת חשיבה קצת מקובעת. הניתוח של על עמדת ושינגטון נובע במפורש מעמדה סוציאליסטית ומי שמגדיר אותי כשמאל ליברלי פוגע בזכותי להגדרה עצמית. עם זאת, לא ייתכן שפשעי אסד יעברו בלי תגובה ציבורית משמאל. עמדתו של מוחמד ברכה היא זהה, חרף העובדה שדרך הניסוח שלנו היא שונה.
פאשיסטית לעילא מגדירים את עצמם ליברלים ואבירי זכויות אדם אז מה? לעמדות ולאג'נדה יש גם הגדרות אובייקטיביות וזה מה שקובע. "ליברלים שמאליים" תמיד יברחו אל העמדה "השלישית-המוסרית" במקום ללכלך את הידיים באבחנות פוליטיות.
ברעם לא יודע מי אחראי לפשעים בסוריה, יותר או פחות לכן מה שנשאר הוא האבחנה בין המטרות הפוליטיות-אסטרטגיות של הניצים, שם צריך לנקוט עמדה ו"ענישה" ע"י ארה"ב-נאט"ו היא עמדה פוליטית ואנטי מוסרית גם יחד לאור התוצאות "המוסריות" של התערבות האימפריאליזם הזה בכל מקום.